שלושה מוותיקי העיתונאים הבכירים בתקשורת הישראלית הטיחו במהלך סוף השבוע האשמות כבדות זה בזה. השלושה, נחום ברנע מחד, ודן מרגלית ומוטי גילת מאידך, האשימו זה את אלו ואלו את זה בעיתונות מוטה, חנפה ואינטרסנטית ובהעדפת בצע כסף על פני טובת הציבור.
העיתונאי מרדכי גילת טוען כי עמיתו לשעבר לעיתון "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, גונן במהלך השנים על דמויות ציבוריות שסרחו וממשיך לעבוד בעיתון שבעליו מתנהל באופן מושחת. גילת כתב את הדברים בדף הפייסבוק שלו כתגובה לביקורת שמתח ברנע בטורו האחרון עליו ועל דן מרגלית, עד לאחרונה מבכירי העיתונאים ב"ישראל היום", שאותם כינה "עלי תאנה".
בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתב ברנע על "אותם עיתונאים ששירתו בנאמנות את האינטרסים של נתניהו, חלקם על תקן של עלי תאנה, כאשר קיבלו את משכורתם מהחינמון, והתנפלו עליו בלהט מוסרי עמוק לאחר שפוטרו. עיתונאים הם רק עיתונאים, וחלקם גם זה לא".
אף כי ברנע לא הזכיר את שמם המופרש, לא היה יכול להיות ספק כי כיוון לגילת ומרגלית. השניים, שהחלו לכתוב ב"ישראל היום" לפני כעשור, היו מבכירי כותביו וזכו לפי פרסומים עיתונאיים למשכורות גבוהות. אחרי מינויו של בועז ביסמוט לעורך "ישראל היום" באפריל האחרון פוטרו השניים מהעיתון, וזמן לא רב אחר כך מצאו את מקומם בכלי תקשורת אחרים: מרגלית ב"הארץ" וגילת בתאגיד השידור הישראלי.
"אינני נוהג להגיב על קטעי ביקורת המופנים אלי", כתב גילת בתגובה לטורו של ברנע, בעמוד הפייסבוק שלו. "[...] הבוקר, אחרי שקראתי את נחום ברנע – זה שיושרה מקצועית לא היתה מעולם הצד החזק שלו – החלטתי בכל זאת להגיב. ברנע ירה חץ לעברי ולעבר דן מרגלית בלי שנקב בשמות שלנו. הוא שבר שיא חדש של חוצפה".
גילת טען בתגובתו כי בניגוד לדברי ברנע, הוא ומרגלית דווקא כן מתחו ביקורת על ראש הממשלה בשנים האחרונות. "מתחנו ביקורת שראש הממשלה ואנשי חצרו ממש לא אהבו – ואני נוקט לשון המעטה", כתב. מיד בהמשך עבר גילת למתקפה, והציב במוקד את ברנע עצמו. "לא הלכנו בדרכו של ברנע", כתב גילת, "העיתונאי שגונן שנים על אנשים שסרחו: על אריה דרעי, על חברו אהוד אולמרט, על חבר מושחת נוסף שלו בעבר, רפי פלד, ועל אחרים שהוא פתח מעל לראשם מטרייה".
"איך מעז ברנע לכתוב את מה שכתב לפני שהתפטר מעיתון שהבעלים שלו, על-פי ראיות המשטרה, הציע שוחד לראש הממשלה באופן הבוטה ביותר?", כתב עוד גילת, "איך לא החזיר את המפתחות כאשר נחשף לתוכן השיחות המוקלטות בין השניים? מתי בפעם האחרונה כתב שצריך להגיש כתב אישום בתיק הזה שבכוח הראיות בו להוביל להרשעה מהדהדת של נוני מוזס? כמה חוסר מודעות צריכה להיות לו כדי לכתוב את מה שכתב בלי שתרעד לו האצבע על המקלדת?".
ואכן, רק לאחרונה העניק ברנע הגנה למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, המשלם את משכורתו. במסגרת השיחות בין מוזס לנתניהו בפרשה המכונה "תיק 2000" הציג מוזס את "ידיעות אחרונות" כעיתון מושחת שניתן להטות אותו לכיוון כזה או אחר בהתאם לאינטרסים המסחריים של המו"ל. ברנע פירסם בתגובה ב"ידיעות אחרונות" מאמרים שהגנו על מוזס ושירתו את הנרטיב שלו.
גילת, שאת שמו כעיתונאי חוקר קיבל בתקופה שבה עבד עבור "ידיעות אחרונות" ועסק בפרשיות הון-שלטון, ובראשן פרשת דרעי, מיעט לעסוק בנושאים אלו בטורו ב"ישראל היום", התרחק מפרשיות הקשורות בממשלות נתניהו ובוודאי שלא היה חלק מהקבוצה המצומצמת של עיתונאים חוקרים שסיפקו גילויים הקשורים לנתניהו עצמו – זאת בניגוד לתקופה שבה בראשות הממשלה עמד אהוד אולמרט. העדויות הברורות לכך ש"ישראל היום" הוא עיתון מוטה שנערך באופן לא הגון לא הפריעו לגילת להמשיך לעבוד בו, ואף לפתוח מעליו מטרייה.
לצד גילת, גם מרגלית התייחס בעמוד הפייסבוק שלו לרמיזה של ברנע. "בעיתונו של ארנון (נוני) מוזס – שהוא שותף שווה-חובות בלי כל זכויות לבנימין (ביבי) נתניהו בשיחות הבזויות מ'תיק 2000' – כתב עיתונאי אחד על עמיתי מרדכי גילת ועלי בלי להזכיר את שמותינו", כך מרגלית, שכמו ברנע לא הזכיר את מושא הביקורת שלו בשמו. לדברי מרגלית, ברנע, "שהיה רפה כלפי העבירות הפליליות המוכחות של אהוד אולמרט", העלה כלפיו וכלפי גילת טענות שגויות.
מרגלית טען כי "עמודי 'ישראל היום' מלאים בביקורת בחתימת גילת ובחתימתי על ביבי". הוא פירט את הנושאים שבהם מתח ביקורת על נתניהו מעל דפי "ישראל היום", והוסיף: "אפשר לומר עלינו מה שרוצים, אבל מי שטוען כי התחלנו רק אחרי שעזבנו את העיתון (בגלל ביקורת זו, ולא מסיבות כספיות כי הרי הצענו לעבוד בשכר מופחת) מפיץ מידע שגוי במהותו. זה ניתן לבדיקה בכל ארכיון. אני מביא את הדברים כדי לתקן אנשים שטועים להאמין בתום לב למידע הכוזב. אמנם מי שגישתו עוינת ממילא לא ייתפס לאמת שהבאתי כאן. אבל עשיתי זאת כדי שאי שם בארכיונים יימצאו מי שיכתבו בעתיד עבודות סמינריוניות באוניברסיטה גם את האמת".
עבור כותבי העבודות הסמינריוניות בעתיד, וגם עבור אזרחי ישראל בהווה, כדאי לציין כי רק בשנה שעברה, ולכל היותר לפני כשנתיים, החלה ניכרת בכתיבתו של מרגלית ביקורתיות משמעותית כלפי נתניהו, וזאת אחרי שנים של כתיבת טור פוליטי נטול ביקורת משמעותית על מי שבחלק הארי של הזמן כיהן כראש ממשלת ישראל. את העובדה שמרגלית בחר למתן את דעותיו הביקורתיות כלפי נתניהו בכתיבתו ב"ישראל היום" חשף מרגלית עצמו, עת ברשת החברתית טוויטר מתח על נתניהו ביקורת שלא הופיעה בטוריו ב"ישראל היום".
בנוסף, מרגלית היה עד וחווה על בשרו את האופן המוטה שבו נערך "ישראל היום": הביקורת על נתניהו שכן נכללה בטוריו הוצנעה על-ידי העורכים ככל יכולתם: לא ניתן לה ביטוי בהפניות, בכותרות או בתמונות המלוות את הטור. ככל שהביקורת הפכה תכופה, הפסיקו טורי הדעה של מרגלית להתפרסם בשער העיתון, ואחר-כך הוגבלה כתיבתו לטור השבועי בלבד. הדבר לא הפריע למרגלית להמשיך ולכתוב בעיתון ולמשוך ממנו משכורת שעל-פי פרסומים היתה מכובדת ביותר. אחרי פיטוריו של מרגלית מ"ישראל היום" כתבה כאן ענת באלינט: "הטענה שהשמיע מרגלית כאילו הגן על חופש הביטוי ביושבו ב'ישראל היום' היא צירוף שקשה לעכל אותו. טיבו של 'ישראל היום' היה ידוע וברור מתחילתו, ומרגלית קפץ על הסיפון בעיניים פקוחות".
אגב, הטור של ברנע שגרר את חילופי ההאשמות עסק בטענה כי לתקשורת בישראל אג'נדה שמאלית. "מי שמייחס לתקשורת אג'נדה" כזו, ייעץ ברנע לקוראי "ידיעות אחרונות", צריך להיזכר בעיתונאים שמשרתים את המו"ל התורן ומטים את דעותיהם בעבור משרה. הנה קביעה שנראה כי שלושת העיתונאים יסכימו כי היא נכונה.