המערכות כבר מכירות את הרוטינה: זמן קצר לאחר שנודע לכתבי הפלילים על ביצוע של פשע חמור, רצח למשל, נוחתת במערכת הודעה שלפיה אסור לפרסם פרטים על התקרית מתוקף צו איסור פרסום. לאחרונה נדמה שחלה עלייה ניכרת במספר המקרים שבהם נחסכים מהציבור פרטים בסיסיים בהוראת בית-המשפט – מגמה שמצטרפת למדיניות הסגירוּת של המשטרה והגבלת חופש התנועה של העיתונאים המגיעים לסקר הפגנות והתנגשויות אלימות.

יהושע (ג'וש) בריינר, עד לאחרונה סגן מערכת החדשות באתר "וואלה", שוחח על הסוגיה ב"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיימו עמו המנחים איתמר ב"ז וחן ליטבק. לדברי בריינר, ניתן להצביע על מינויו של המפכ"ל רוני אלשיך בסוף 2015 כנקודה שבה החלה המשטרה להוציא יותר צווי איסור פרסום מבעבר. עם זאת, לדבריו יש להפנות את האצבע המאשימה בעיקר למערכת המשפט, שנענית באופן גורף לבקשותיהם של השוטרים.

"אין ספק, מאז שרוני אלשיך, המפכ"ל החדש, נכנס לתפקידו, אנחנו רואים אינפלציה בצווי איסור פרסום, משהו שלא ראינו כדוגמתו בעבר", אומר בריינר. "בכל פרשה גדולה, בעיקר עבירות קשות כמו רצח – מיד, תוך כמה דקות, מוציאים צו איסור פרסום, חתום כמובן על-ידי שופט בית-משפט שלום באזור שבו בוצעה העבירה. הדבר הזה ממש פוגע בעבודה העיתונאית, ובזמן האחרון אנחנו נתקלים במקרים שלא ראינו בעבר – למשל שופטים שחותמים על צווים אפילו בלי לקרוא את החומר והופכים לחותמת גומי".

יהושע בריינר (הצילום באדיבות המצולם)

זה דבר שלא הכרנו בעבר? זו מסורת במערכת המשפט שלנו.

"אנחנו רואים גם שהצווים ניתנים על דברים שאין כדוגמתם. למשל, בשנה האחרונה יש תופעה שבה נאסר לפרסם את שם הקורבן. בפיגוע שאירע בירושלים לפני פחות או יותר שנה נרצחו שני בני אדם, אחד מהם שוטר, והוצא צו איסור פרסום על שמות הקורבנות".

אתה לא מדבר על הנוהג הוולונטרי של כלי התקשורת לא לפרסם שמות של נפגעים לפני שמודיעים למשפחותיהם – אלא ממש איסור על פרסום שמות הקורבנות.

"נכון. הדבר הזה יצר מצב אבסורדי: בגלל הצו, המשפחה אפילו לא היתה יכולה להוציא מודעת אבל. בסופו של דבר המשטרה בעצמה לא עמדה בדרישות הצו, ופרסמה את דבר מותו של השוטר. לא מזמן אירע רצח בקריית-מלאכי. החוקרים הגיעו לביתו של השופט בשבת בבוקר, והוא חותם על הצו וכותב: 'אני מודה, לא קראתי את החומר, לא הציגו בפני שום דבר' – ומוציא צו איסור פרסום. אלה מצבים אבסורדיים שממש פוגעים בחופש העיתונות. רק אתמול יצא צו איסור פרסום על סרטון של חיסול בגן-יבנה, שכבר רץ ברשת. זה כאילו השופטים מנותקים ממה שקורה בציבור".

יתרה מכך, הסרטון הזה פורסם באתרי חדשות, אנשים צפו בו – ואחר-כך הוא נמחק. כך או כך, המידע כבר יצא החוצה. ברגע שזה ברשת, אין דרך להעלים את זה.

"דווקא מכיוון שאנחנו בעידן כל-כך מתקדם מבחינה טכנולוגית ומבחינת הרשתות החברתיות – מספר הצווים היה אמור לרדת, כי המשטרה היתה אמורה להבין שאי-אפשר להילחם בשטף המידע"

"נכון. אני קיבלתי את זה דרך קבוצת ווטסאפ. האם אנחנו יכולים עכשיו למנוע מהסרטון הזה לרוץ בקבוצות ווטסאפ? מטרת הצו היא למנוע שיבוש הליכי חקירה. מי שקשור לרצח הזה, הסרטון הזה בוודאי הגיע אליו – הוא כבר יודע שהמשטרה מחפשת אותו. המשטרה מנסה כאן לתפוס את הסוסים אחרי שכבר מזמן הם ברחו מהאורווה".

בריינר קושר בין ריבוי צווי איסור הפרסום ובין מהלכים אחרים שביצעה המשטרה תחת פיקודו של המפכ"ל הנוכחי. "זה מתחבר לאג'נדה של המשטרה מאז שאלשיך נכנס לתפקידו – ניסיון להצר את הצעדים של כלי התקשורת והעיתונאים מסיקור של פרשות גדולות ופרשיות רצח", הוא אומר. "אחר-כך זה מחלחל לדרגי השטח, ואנחנו רואים את הנסיונות למנוע סיקור על-ידי סגירת אזורים – ראינו את זה לאחרונה בירושלים, כשמנעו מעיתונאים לסקר. אני חושב שהיד הקלה על הצווים והריצה אל בתי-המשפט הן חלק מאותה אג'נדה".

בשנה שעברה ריאיינו כאן את נעה לנדאו מ"הארץ", שעשתה מחקר על צווי איסור פרסום והגיעה למסקנה שמשנת 2000 ועד 2015 עלה מספר הצווים פי שלושה. כלומר, המגמה קיימת עוד לפני הכהונה של אלשיך. יכול להיות שהאינפלציה הזאת נובעת מהקשר יותר רחב, מעניינים טכנולוגיים כמו זמינות של מידע והיכולת להפיץ אותו?

"הריח שעולה מחלק מהצווים בהחלט מצביע על ניסיון של המשטרה לפעול גם ממניעים יחצניים – וגם לפעמים לחפות על כשלים שלה"

"אני חושב שדווקא מכיוון שאנחנו בעידן כל-כך מתקדם מבחינה טכנולוגית ומבחינת הרשתות החברתיות – מספר הצווים היה אמור לרדת, כי המשטרה היתה אמורה להבין שאי-אפשר להילחם בשטף המידע. אבל האצבע המאשימה היא פחות כלפי המשטרה, ויותר כלפי השופטים. השופטים צריכים להבין באיזה עידן אנחנו חיים. הם לא יכולים לתת חותמת על כל בקשה של המשטרה. אנחנו רואים שכמעט על כל בקשה שמוגשת לשופטים הם רושמים 'כמבוקש', נותנים חותמת, ובכך הופכים את הפרסום לעבירה פלילית".

במשטרה יטענו שפרסומים לא מבוקרים מזיקים לחקירה. מה תשיב להם?

"אני מסכים שיש אינטרס ציבורי נרחב מאוד במעצרים וחקירות, וברור שאנחנו רוצים שהעבריינים ייתפסו, אבל עדיין חייב להיות איזשהו איזון. לא יכול להיות שצווי איסור פרסום יינתנו באופן כל-כך גורף, על כל-כך הרבה פרשות – ודאי פרשות שיש בהן אינטרס ציבורי. אני רק מפנה את תשומת לבכם לפרשות של בנימין נתניהו, שנחקרות כיום – פרשת 1000, פרשת 2000, וגם פרשת הצוללות. ברגע שהיתה התקדמות משמעותית בחקירה, וכלי התקשורת התחילו לפרסם – המשטרה הוציאה צווי איסור פרסום".

זאת נקודה חשובה, כי חוץ מהחקירה הפלילית, יש גם את ההיבט הנורמטיבי – להרבה פרטי מידע שנאספים במסגרת חקירות יש חשיבות גם אם הם לא מוכיחים ביצוע של איזושהי עבירה פלילית. חשוב שהציבור יידע אותם.

"בפרשות של בנימין נתניהו – פרשת 1000, פרשת 2000, וגם פרשת הצוללות – ברגע שהיתה התקדמות משמעותית בחקירה וכלי התקשורת התחילו לפרסם, המשטרה הוציאה צווי איסור פרסום"

"לחלוטין, בוודאי כשמדובר בכספי ובנבחרי ציבור. האינטרס גדול פי כמה מעוד פרשה של מרמה והפרת אמונים במועצה אזורית כלשהי. לכן יש כאן התנגשות של אינטרסים – ובעיני האינטרס של חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת על מה נעשה בכספו וכיצד נבחריו רימו אותו לכאורה – האינטרס הזה גובר על אינטרסים חקירתיים. אי-אפשר לעצור את הזכויות הבסיסיות שלנו, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת".

כשבריינר נשאל על העניין האישי שלו בסוגיית צווי איסור הפרסום – שמתבטא בפרסומים תכופים של צווים בחשבון הטוויטר שלו – הוא מספר על מקרה שאירע לפני כשש שנים במסגרת עבודתו ב"וואלה". "נאלצתי להגיע לחדר החקירות של היחידה המרכזית במשטרת ירושלים, במגרש הרוסים, לאחר שפורסם מידע שהתברר לנו בדיעבד שחוסה תחת צו איסור פרסום, על המחבל היהודי ג'ק טייטל. זה היה סיפור שכמעט כל הארץ ידעה והכירה. במשך למעלה מחודש טייטל היה עצור בחשד לרצח ועבירות שונות. הפרסום לגבי מעצרו הופיע בכל העולם, וגם אנחנו ב'וואלה' העלינו איזשהו פרסום שנוגע לפרשה. בסופו של דבר התיק נסגר, אבל זו בהחלט סיטואציה לא נעימה".

המחבל היהודי ג'ק טייטל בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 2009 (צילום: אביר סולטן)

אתה מזהה גם שימוש בצווי איסור פרסום לצורכי יחסי-ציבור ותדמית של גופי החקירה?

"אני לא רוצה להגיד את זה מפורשות, אבל הריח שעולה מחלק מהצווים בהחלט מצביע על ניסיון של המשטרה לפעול גם ממניעים יחצניים – וגם לפעמים לחפות על כשלים שלה. רק לאחרונה נרצח סוכן משטרתי שפעל במסגרת ארגון הפשיעה של משפחת לביא באזור רחובות. מדובר בפשלה אדירה של המשטרה: תוך כדי פעילות מבצעית, כשהיא עוקבת, כשעל הסוכן יש מכשיר הקלטה, הוא נרצח.

"צו איסור הפרסום לא איפשר לפרסם אף פרט מתוך החקירה, וברור שיש כאן פשלות אדירות של המשטרה. עיתונאים ידעו מה קרה שם, אבל לא יכלו לומר מלה בגלל הצו השיפוטי. גם במקרים אחרים, כאשר המשטרה מוציאה צו שלא מאפשר לפרסם שום דבר על איזושהי פרשייה גדולה – ובסופו של דבר מחליטה בעצמה על העיתוי הנכון לחשוף את פענוח הפרשה. אני מניח שגם זה נעשה לצורכי יחסי-ציבור של המשטרה".

חוץ מלהיות עיתונאי, אתה גם עורך-דין בהכשרתך, ויצא לך לעמוד בפני שופטים ולבקש הסרה של איסורי פרסום. מהתרשמותך, כשמסבירים להם על השימוש הבעייתי בצווים, הם נוטים להשתכנע?

"אני חושב שברגע שהם מקשיבים לצד השני, של התקשורת, הם מגלים איזושהי אוזן קשבת. רק לאחרונה הופעתי בתיק של פרשיית שחיתות בשב"כ שהיתה ממש תחת האפלה. כשהיינו בדיונים, הוציאו את כל מי שהיה באולם, החליפו את מערכות המחשבים, ממש התייחסו לזה כאל פרשייה בטחונית מאוד-מאוד רגישה. ביקשו מאיתנו לא לחשוף את החומר בפני אף אחד – ובסך הכל היה מדובר בפרשיית שחיתות שבה שני אנשי שב"כ הוציאו במרמה מאות אלפי שקלים לכיסם הפרטי.

"כשהופענו בבית-המשפט המחוזי בלוד לאחר הגשת כתב האישום נגדם, ראינו שהשופטים מבינים שזה לא כצעקתה – למרות שמדובר בעבירת שחיתות בגוף בטחוני גדול, שנעשתה תוך ניצול היכולות המבצעיות של השב"כ, לא בכל מקרה צריך להיענות לבקשות של מערכת הביטחון. במקרה הזה גם השב"כ וגם המחלקה לחקירות שוטרים, שחקרה את הפרשה, הבינו בסופו של דבר שאי-אפשר לעצור את פרסום הפרשה הזאת, והם ביוזמתם ביקשו שהצו יוסר והפרשה תותר לפרסום".

"השופטת עינת רון אחראית על חקירות תיק 1000 ותיק 2000, וגם תיק 3000. לאחרונה היא אפילו כתבה באחת ההחלטות: 'משרבו הפרסומים, החלטתי להוציא צו'. זה משפט שקשה לתאר אותו"

אגב, נתקלת בשופטים שהקשו על המשטרה ולא חתמו אוטומטית על צווי איסור פרסום, ואולי אפילו לא חתמו בכלל?

"אני לא נתקלתי בזה. לפעמים אני רואה שהשופטים מורידים איזו בקשה ספציפית של המשטרה – למשל, אם רוצים לאסור פרסום של מספר החשודים, או של שם הקורבן, והשופט באמת מבין שזה נהיה מצב אבסורדי. אבל גם אצל השופטים זה נעשה די אקראי – לא אחת אנחנו רואים פרשיות שונות שמוטל עליהן צו, והמשטרה מבקשת להאריך את תוקף צו איסור הפרסום בפרקי זמן מאוד רנדומליים: 92 יום, 50 יום.

"אנחנו לא יודעים מה הרציונל, מכיוון שכל ההליך הזה נעשה במעמד צד אחד. לתקשורת אין מקום להתבטא בו, ונציגיה לא יכולים להביע את עמדתם. רק בדיעבד, כשאנחנו מקבלים את הצו, אפשר לפנות לבית-המשפט ולהגיש בקשה להסיר אותו. אלא שכלי התקשורת לא יכולים היום לממן עורכי דין שירוצו אחרי כל צו לבית-המשפט".

יש שופטים מסוימים שידוע שהמשטרה מעדיפה לפנות אליהם, כאלה שהיא יודעת שיהיו לטובתה?

"האמת שאנחנו יכולים לזהות כל מיני שופטים. נשיאת בתי-המשפט באזור המרכז, השופטת עינת רון, שפועלת מבית-המשפט בראשון-לציון, אחראית על חקירות תיק 1000 ותיק 2000, וגם תיק 3000. אנחנו רואים שהיא מאוד פעילה בזמן האחרון במתן צווי איסור פרסום. לאחרונה היא אפילו כתבה באחת ההחלטות: 'משרבו הפרסומים, החלטתי להוציא צו'. זה משפט שקשה לתאר אותו".

כלומר, "בגלל שהיו הרבה פרסומים – אני מוציאה צו איסור פרסום"?

"ממש ככה. וזה לבקשת המשטרה. היא מאוד פרו-מערכת, היא היתה בפרקליטות הצבאית, וגם פעלה הרבה בתיקים בטחוניים כשכיהנה כשופטת שלום בבית-המשפט בפתח תקווה. אבל קשה להגיד שהבעיה מתמצה בשופט ספציפי – באופן כוללני, אפשר לומר שמרבית השופטים חותמים על הצווים כמעט בלי לשאול שאלות, לעתים אפילו בלי לקרוא את החומר – וזה מצב מאוד מאוד מדאיג".

"למרבה הצער, אכן רבו הפרסומים באמצעי תקשורת שונים". צו איסור הפרסום של השופטת עינת רון, מתוך חשבון הטוויטר של יהושע בריינר (לחצו להגדלה)

חוץ מלפנות לבתי-המשפט, באיזה עוד דרכים עיתונאים והציבור בכלל יכולים לכרסם בתופעת צווי איסור הפרסום?

"אנחנו בעיקר צריכים להעלות למודעות את העניין הזה, שנותנים צו לכל מי שמבקש. אני לא יכול להגיד לאנשים לפרסם דברים אסורים בפרסום, כי זאת פשוט תהיה עבירה על החוק – גם אם אני מעביר עכשיו בווטסאפ לכאורה מידע אסור בפרסום, אני מפר צו שיפוטי, וזו עבירה של עד שנת מאסר. המשטרה ובתי-המשפט צריכים להבין את העקרונות הדמוקרטיים שלנו, ולהבין גם באיזה עידן אנחנו חיים.

"אי-אפשר לעצור את שטף המידע – המידע זורם בווטסאפים, ברשתות החברתיות, בטוויטרים, וכמובן בפרסומים זרים. אני לא צריך להגיד לכם כמה פרשיות בטחוניות שכאן בישראל אסורות בפרסום, בעולם הן פשוט נפוצות בכל עבר – ב'דר שפיגל', בבלוגים שונים – אי-אפשר לומר שהאויבים שלנו לא קוראים את זה ומייחסים אמינות נמוכה לפרסומים האלה. צריך לעשות איזה שינוי משמעותי מאוד במחשבה – גם בישראל, גם בצנזורה הצבאית, אנחנו פשוט חיים היום בעידן אחר לגמרי".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.