אחד המהלכים הכוחניים והמטרידים ביותר שמקדמת ממשלת ישראל בחודשים האחרונים הוא המאמץ לסגירת הסניף הישראלי של רשת הטלוויזיה הקטארית אל-ג'זירה – מהלך שמתפתח במקביל ליוזמה סעודית שכבר גרמה לרשת נזק ניכר. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשרים גלעד ארדן ואיוב קרא נשמעים נחושים לדחוק את אל-ג'זירה אל מחוץ לגבולות ישראל, אבל האם ייתכן שמדובר בספין? הישאם נפאע, חבר מערכת היומון הישראלי בשפה הערבית "אל-איתיחאד", שוחח על כך ב"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו עמו המנחים איתמר ב"ז, חן ליטבק ואריאל בן-דב.

לדברי נפאע, לא צריך להסכים עם האג'נדה של אל-ג'זירה כדי להתנגד לניסיון לסגור את משרדיה בירושלים. "אני לא אוהב את דרך הכיסוי של הערוץ הזה – במיוחד במה שקשור לעולם הערבי. אל-ג'זירה נקטה קו מזיק בחלקו, והיה לה חלק בהוספת דלק לתבערה העדתית והגזענית בעולם הערבי. הם שיחקו היטב במגרש הגרוע הזה, ועם זאת – אני לא תומך בסגירת אל-ג'זירה כמו שלא אתמוך בסגירה של 'ישראל היום'", הוא אומר.

נפאע מספר כי עקב אחרי סיקור נסיונות הסגירה בתקשורת ולא מצא דוגמאות כלשהן להסתה. "לא היה כלום. פשוט כלום. איוב קרא לא אמר כלום, וגם נתניהו לא אמר כלום", הוא אומר. "אם יש דוגמה מסוימת בנוגע לאל-ג'זירה, או כל ערוץ אחר, אפשר לדון בזה קונקרטית. האם ערוץ התקשורת הספציפי הזה, אל-ג'זירה, ממש הסית? בוודאי שלא. יכול להיות שהוא ריאיין מישהו שאמר אמירה קשה, חריגה, מסיתה אפילו – אבל לבוא ולהגיד 'בואו נסגור את הערוץ הזה'?".

הישאם נפאע (צילום: יוסי זמיר)

אם מחר אנחנו נעלה לשידור כאן בקול-הקמפוס ונגיד למאזינים "לכו תנעצו סכין במישהו" – יכול להיות שיעצרו אחד מאיתנו, אולי יחקרו אותנו ויעמידו אותנו לדין, אבל אין הרבה סיכוי שיסגרו את התחנה. לסגור כלי תקשורת זה מהלך מאוד-מאוד מרחיק לכת.

"אפילו את הפקודה הגרועה – פקודת העיתונות – ביטלו לפני כמה חודשים. אני זוכר שהיתה חגיגה, שאמרו 'תראו, התקדמנו' – וזה חיובי, זה טוב, אני אומר את זה בצורה ברורה. כערבי פלסטיני אזרח ישראל, גם כשאני צופה בערוצים הישראליים המרכזיים – לא בערוצים שמסונפים סקטוריאלית או אידיאולוגית – אני שומע לפעמים דברים מקוממים. למשל, כשיש אירוע אלים או מלחמה, מה שנקרא בלקסיקון הישראלי הרשמי 'מבצע', או כשאזרח ערבי מואשם או חשוד במשהו ששמים תחת הכותרת של 'פגיעה בביטחון'. במקרים כאלה אני שומע המון פעמים דברי הסתה ממשיים. למשל, כשמגיע פוליטיקאי מרכזי ואומר 'תחרימו את כל הערבים' – אף פעם לא מתעכבים כדי לחשוב על העניין הזה.

"זה קורה עם ערוץ 2 וערוץ 10, כשיש אירוע מסוים ומשמיעים את כל התזמורת הזאת של 'מוות לערבים', 'להרוג את הערבים' ו'לגרש את הערבים'. מישהו חשב, אפילו לא לסגור, אלא למתוח על הדבר הזה ביקורת בטור עיתונאי? אף אחד, אולי חוץ מאחד-שניים, מבקרים ומבקרות. וזה הרי קורה יום-יום בעיתונות הישראלית. זה מה שמוכיח שמדובר בחלק מהמהלך הפוליטי שעושה הממשלה הזאת, וראש הממשלה הספציפי הזה, בתזמון הספציפי הזה".

המהלך הזה לא קורה בחלל ריק, הוא חלק מיוזמה בינלאומית. מה אתה יכול לספר לנו על הרקע לנסיונות לסגירת או חסימת אל-ג'זירה במדינות אחרות? איזה נימוקים משמיעים שם?

"הסכסוך במפרץ, מציגים אותו כסכסוך בין מדינות, אבל מדובר בסכסוך בין משטרים שהם בגדול דומים מאוד: משטרים לא-דמוקרטיים, של משפחות, של מלכים ונסיכים, והם חברים טובים מאוד של ארצות-הברית. ארצות-הברית ממהרת לבקר כל מדינה שחורגת מהכללים הדמוקרטיים לפי הראייה האמריקאית – אבל במקרה של המפרץ לא מדברים על זה, כי יש ביזנס טוב. יש אינטרסים. בגדול, המשטר של קטאר והמשטר של סעודיה, ובחריין, וכוויית – הם מאוד דומים. קשה לבוא ולהצביע על הבדל מהותי, אמיתי, מההיבט הדמוקרטי".

"הסכסוך בין המשטרים במפרץ הוא לא על דמוקרטיה או חופש ביטוי, אלא על אינטרסים מהסוג הנמוך ביותר. וכשבאים איוב קרא וראש הממשלה נתניהו ומסתמכים על סגירת אל-ג'זירה בסעודיה – זה עוול שנסמך על עוול אחר"

אז על מה הם רבים עם קטאר?

"על אינטרסים. המשטרים האלה, עם כל הצרות של העמים הערביים, מבקשים לעצמם את הזכות להפוך למשטרים משפיעים מחוץ לגבולות שלהם. קטאר וסעודיה, וגם איחוד האמירויות הערביות, מתחרים גם על אזורי ההשפעה בסוריה, בלוב, גם בעיראק. בשורה התחתונה, זה ריב על אינטרסים".

מה שאתה אומר זה שסעודיה והמדינות שחברות שלה כרגע רוצות לסגור את אל-ג'זירה כי זו בעצם זרוע של הממשל הקטארי להשפעה ברחבי העולם.

"בוודאי. גם חלק מהאנשים בתוך המשטר הקטארי – וזה פורסם פה ושם – דחפו בשלב מסוים לסגור את אל-ג'זירה ולסיים עם כאב הראש הזה. כי לאל-ג'זירה היתה תרומה חיובית בהרבה עניינים, אבל בנושאים אחרים היא היתה הרסנית. המשטר הקטארי עצמו התחיל לגלגל מהלך של הקמת פרויקט עיתונאי תקשורתי אחר, רשת הטלוויזיה אל-ערבּי, שכוללת גם עיתון חדש – ואגב, בעיתון הזה יש ביקורת מרומזת, ולפעמים לא מרומזת, גם על אל-ג'זירה. חשוב להבין שהסכסוך בין המשטרים במפרץ הוא לא על דמוקרטיה או חופש ביטוי, אלא על אינטרסים מהסוג הנמוך ביותר. וכשבאים איוב קרא וראש הממשלה נתניהו ומסתמכים על סגירת אל-ג'זירה בסעודיה – זה עוול שנסמך על עוול אחר".

"זה מצחיק, זה מגוחך. איוב קרא מזכיר לי את השליטים האלה שרצו לסגור כל מיני ערוצים ולא ידעו שכל הצעירים וחלק רחב מהציבור משתמש ברשתות חברתיות ובאמצעי תקשורת אלטרנטיביים"

בוא נתייחס קצת למישור הטכני: השר קרא הודיע שהוא יסגור את אל-ג'זירה, אבל מי שיכולים לתרום לסגירה הזאת הם גופים שהוא לא בדיוק שולט עליהם. למשל, הוא ביקש מלשכת העיתונות הממשלתית לשלול את תעודות העיתונאי של כתבי אל-ג'זירה, והוא ביקש גם מ-Hot ומ-yes להפסיק את השידורים, בזמן שרוב מי שצופים ברשת עושים את זה דרך צלחות לוויין או באינטרנט. יכול להיות שכל המהלך הזה הוא בעצם ספין? שהם לא באמת יכולים או מתכוונים לסגור את אל-ג'זירה?

"זה מצחיק, זה מגוחך. איוב קרא מזכיר לי את השליטים האלה שרצו לסגור כל מיני ערוצים ולא ידעו שכל הצעירים וחלק רחב מאוד מהציבור משתמש ברשתות חברתיות ובאמצעי תקשורת אלטרנטיביים. אבל הניסיון הזה של קרא ונתניהו לא רק מגוחך, מעבר לעובדה שאין להם סמכות לסגור את אל-ג'זירה. הם עשו את זה בתזמון מסוים – אחרי שהם עשו את כל הטעויות והפשלות בירושלים, ורצו לחפש אשמים. בדיוק כמו שקרה אחרי שהמשטרה באה ואמרה שראש הממשלה חשוד – והוא בתגובה תקף את התקשורת והשמאל. אני מתפלא שהאזרחים בישראל לא רואים את זה – הרי זה כל-כך פשוט, זה כל-כך צועק לשמיים".

פעילי הימין הקיצוני ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן-ארי במשרדי אל-ג'זירה בירושלים. 13.6.17 (צילום: יונתן זינדל)

בתקשורת הישראלית נוטים להתייחס לאל-ג'זירה כאל סוג של מדורת שבט של העולם הערבי. ההגדרה הזאת עדיין תקפה?

"לא, זה כבר לא רלבנטי. פעם אל-ג'זירה עשתה משהו חלוצי, אבל עכשיו כבר לא. כל התקשורת האלטרנטיבית של הרשתות החברתיות, הבמות החדשות, הבלוגים, ורשתות אחרות – כל פתיחת השמיים התקשורתיים תקפה גם לגבי העולם הערבי. כשאל-ג'זירה קמה היא ממש השפיעה – העורכים, הכתבים, העובדות והעובדים, הם באו עם ניסיון עשיר ומכובד מכל מיני אמצעי תקשורת בינלאומיים, למשל ה-BBC. אבל עם השנים עלו במות חדשות ואמצעי תקשורת אחרים.

"מה גם שבתחילת הדרך היתה לאל-ג'זירה תדמית של אמצעי תקשורת שלא כפוף לאף משטר, אבל בשלב מסוים, אחרי 2011 והאביב הערבי – כולם ראו שאל-ג'זירה היא בדיוק כמו אמצעי תקשורת אחרים שפעלו לפי הפקודות של המשטרים. לדעתי, גם בנקודה הזאת הערוץ החשוב הזה נפל, בכך שהוא הפך להיות זהה לאמצעי התקשורת שהוא ביקר".

זה המקום לציין שגם העיתון שבו אתה עורך, "אל-איתיחאד", נסגר על-ידי ממשלת ישראל בעבר – זה קרה ב-1953, בפרשת "קול העם", כשהעיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד" מתחו ביקורת על הממשלה, נסגרו, עתרו לבג"ץ וזכו לתקדים היסטורי שאיפשר להם להמשיך לצאת לאור. באווירה העכשווית, אתה והעמיתים שלך חוששים שמה שמנסים לעשות לאל-ג'זירה, שכבר נעשה לכלי תקשורת פלסטינים, יזלוג גם לכיוונכם?

"בגדול אני לא אתפלא מאף מהלך של הממשלה הזאת כשהיא בצרות שרק הולכות ומתרבות וגדלות. עם זאת, אני חושב שהממשלה הזאת לא תצליח ליישם את האיומים שלה. הם פשוט יודעים שכשהם באים ומכריזים על מהלך מסוים, נגד ערוץ או עיתון מסוים, זה משרת אותם פוליטית – וזה מה שהם צריכים".

כלומר, הם צריכים את הרושם התקשורתי, לא את הסגירה בפועל?

"כן. עכשיו, מה שמדאיג אותי יותר זה שאמצעי תקשורת בישראל, אמצעי תקשורת מקצועיים וכתבים ועורכים מקצועיים, ממהרים כל הזמן לקנות את הגרסה הממשלתית הרשמית, הממלכתית, בלי לבדוק – ובמיוחד בזמנים קשים. הרי זה שאנחנו יכולים לבקר, לדבר בצורה ליברלית, פתוחה, כשהכל בסדר – זה טוב. אבל המבחן האמיתי הוא כשקורה משהו חריג. ובמקרים האלה, הרושם שלי – שחוזר על עצמו במלחמות, באירועים – הוא שפתאום מתגייסים. כשמגיע הצו שמונה הזה, הרוב המכריע של העיתונאים מתייצבים. כשנתניהו פונה לציבור ואומר, 'אתם צריכים להתגייס' – הציבור הרי עבר אימונים אצל אמצעי התקשורת בזמנים קשים. וזה מה שמדאיג אותי. מדאיג אותי שאנשים שעושים את העבודה התקשורתית לא מפעילים מספיק ביקורת עצמית".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.

* * *

ממשלת ישראל ואל-ג'זירה: שיטת המקל והמיקרופון