ימים ספורים לאחר שהעיתונאי אורי משגב עתר לבג"צ נגד היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה בדרישה שיקבלו לאלתר החלטה בענין חקירת המתרחש במעונות ראש הממשלה, שהסתיימה לפני למעלה משנה בהמלצת המשטרה להעמיד לדין את שרה נתניהו, הודלף ממשרד המשפטים כי אביחי מנדלבליט הגיע למסקנה שאכן יש להגיש כתב אישום נגד רעיית ראש הממשלה, כפוף לשימוע; סמוך להתפתחות הזו פסק בית המשפט העליון, בערעור שהגיש העיתונאי רביב דרוקר, כי על משרד ראש הממשלה להיענות לפנייתו של המערער ולהציג את רשימת השיחות שניהלו נתניהו, או מי מטעמו, עם עורך ישראל היום (לשעבר) עמוס רגב.
צירוף האירועים האלה מצביע, כנראה, על תפנית מעניינת, אולי דרמטית, בתפיסת התקשורת הישראלית את תפקידה: לא רק מדווחת ומפרשת את ההתרחשויות אלא נוקטת בצעדים מעשיים, לא רק עיתונאיים, כדי להשפיע על המציאות. דרוקר ומשגב אינם מסתפקים עוד בהטפה, מתיחת ביקורת, חשיפת ליקויים והוקעת התנהלויות סוררות של רשויות המדינה ונציגי השלטון; הם יוזמים מהלכים, מחוץ לשדה התקשורתי, כדי להשיג את היעדים העיתונאיים שהציבו לעצמם ושסוכלו בידי מושאי סיקורם.
דרוקר ביקש לדעת האם ועד כמה מעורב נתניהו בקביעת תוכן וצורת הסיקור ב"ישראל היום". הסקרנות התעוררה אצלו במהלך תחקיר שערך לתוכנית "המקור" על המתרחש בתוך כתלי החינמון המסוגר הזה, מששמע מאנשים המועסקים בעיתון על דפוס התנהגות קבוע למדי של העורך רגב: מדי לילה, לקראת חצות, הוא מתכנס בחדרו, משוחח בטלפון ולא פעם בעקבות זאת חוזר לחדר העריכה ומכניס שינויים בעמודי החדשות.
ניסיונותיו של דרוקר לברר את פשר ההתנהגות הזו, שנעשו בכלים עיתונאיים שגרתיים - נכשלו. גם פנייתו לממונה על חופש המידע במשרד ראש הממשלה, בבקשה לקבל את דפי היומן שבו מתועדות השיחות הטלפוניות שמנהל נתניהו (מבלי לדרוש לדעת את תוכנן) – סורבו. לפיכך פנה לערכאות ולאחר ארבעה סיבובי דיונים, בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית המשפט העליון, יצא בניצחון גדול: העליון הורה למשרד ראש הממשלה לספק את המידע המבוקש. עתירתו של דרוקר היתה במסגרת חוק חופש המידע, שהוא כלי בארגז הכלים העיתונאי, אבל דבקותו במטרה מיצגת את התופעה שהטור מבקש להאיר.
משגב נהג בדרך דומה: כתיבתו העיתונאית הנוקבת לא שיכנעה את מנדלבליט ואת שי ניצן לזרז את תהליך קבלת ההחלטות הנוגע למימצאי חקירת המשטרה בפרשת מעונות ראש הממשלה. גם פניותיו החוזרות ונשנות למשרד המשפטים בעניין זה לא קידמו את מטרתו. לפיכך הודיע לפני כחודש כי הוא עומד לפנות לבג"צ ובשבוע שעבר מימש את אזהרתו. במקרה או שלא במקרה, כעבור ימים אחדים ידעו הכתבים לענייני משפט בערוצי הטלוויזיה לבשר כי היועץ המשפטי לממשלה מתעתד לזמן את שרה נתניהו לשימוע לקראת הגשת כתב אישום נגדה.
דברי ימיה של העיתונאות הישראלית מספרים על מעורבות לא מבוטלת של המערכת השיפוטית (בעיקר בית המשפט העליון, הן בשבתו כבג"צ והן בשבתו כסמכות הערעור הגבוהה ביותר) בקביעת מעמדה של התקשורת בחברה הישראלית ובעיקר- מול השלטון. בהעדר חוקה, המבצרת את חופש הביטוי, נזקף לזכותה של פסיקת בתי המשפט תפקיד מפתח בהגדרת היחסים בין התקשורת לשלטון ובהבטחת יכולתם של העיתונאים למלא את תפקיד שומרי הסף שמטילה עליהם עצם הגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. כך הפכו הפסיקות המפורסמות בענין עיתון קול העם, חברת החשמל, בג"צ שניצר, תביעת סרן ר' נגד אילנה דיין - לאבני דרך בביסוס חופש הביטוי של העיתונות והגדרת הדיבה.
אלא שלא כמו במקרים הללו (ושכמותם) החלטתם של דרוקר ומשגב להיזקק לבית המשפט נראית שונה. הם אינם מגיבים להליכים שנפתחו נגדם אלא יוזמים. הם פונים לערכאות לא רק כעיתונאים אלא גם כאזרחים (משגב מצהיר על כך במפורש). ואולי מדויק יותר לומר שהבחירה בערוץ המשפטי היא מהלך משלים להתנהלותם העיתונאית. בכך ייתכן והם מסמנים דרך חדשה לקהיליית העיתונאים הישראלית.
מדוע זה קורה עכשיו? בגלל משבר היחסים שבין השלטון הנוכחי לתקשורת. בגלל תחושת עיתונאים שראש הממשלה ועושי דברו נוהגים בשרירות ביחסם לתקשורת וביחסם לציבור הרחב. בגלל אובדן האמון בגרסאות רשויות המדינה וראשיהן. בגלל מסקנת עיתונאים שהדרך המסורתית, המקובלת עד כה, להשפיע על השלטון איבדה מתוקפה. בגלל שהזירה הפוליטית והתקשורתית אפופה באווירה שאלה ימי הדמדומים של הדמוקרטיה הישראלית.
חציית הקווים של עיתונאים מהמתחם התקשורתי אל המתחם השיפוטי היא לכאורה מהלך אזרחי מבורך: העיתונאי, החותר לתיקון עולם, שוב אינו מסתפק רק בדיווח ובהבעת עמדתו אלא נוקט בצעדים פעילים כדי להשיג את היעד הראוי. אלא שבתפיסה הזו טמונה גם מכשלה: יכולתו של העיתונאי להמשיך ולסקר ללא פניות - נפגמת. ממשקיף חיצוני על התרחשויות הוא הופך לצד מעורב ובכך מסכן את אמינותו ומציב סימן שאלה ליד יושרתו המקצועית.
ההתפתחות הזו היא המשך טבעי לתפיסה הכופרת בסיקור חסר פניות ומקדשת את הטענה שכל דיווח מוטה ושאבד מזמן הכלח על העיתונאות "האובייקטיבית", זו המאמינה בהתנהלות מקצועית שביסודה תום לב, ללא שיקולים זרים. בעקבות הניו-ג'ורנליזם הפציע עידן העיתונאות של קמפיינים והיא מקבלת עתה תפנית של אקטביזם עיתונאי שאינו מסתפק בדיווח והארת המציאות אלא חותר במודע לעצב אותה גם באמצעים לא עיתונאיים. ברוך הבא.