המקום: חדר הדיונים הסמוך ללשכת ראש הממשלה. הנוכחים: ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ובני משפחות סוועד, אביטן ואברהם, משפחות החיילים שנחטפו על-ידי חיזבאללה ללבנון, באוקטובר 2000. ולראשונה אי פעם במפגשים מסוג זה, נוכחת גם קבוצת כתבים, צלמים ומקליטים.
ההיסטוריה של מדינת ישראל זימנה מעמדים קשים, עימותים של הממסד עם האזרח בנסיבות טראגיות מכל סוג ואופן. זו מדינה שב-53 שנותיה עוסקת, בלי לחדול ולו ליום אחד, בפעילות בטחונית, צבאית ואחרת, אשר גבתה לא אחת מחיר אישי כבד מאוד. ופעם אחר פעם נאלץ הממסד להתעמת עם בני המשפחה, לתת הסברים, להשיב על שאלות קשות, להתמודד עם ספקות עצומים המקננים בלב מי שנשאר מאחור. זהו בלא כל ספק המעמד היותר קשה, התפקיד היותר תובעני, שראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל נאלצים לקחת בו חלק. המפגשים הללו אינם קלים, לא לנציגי הממסד, לבטח לא לבני המשפחות. אלה באים טעונים, עמוסי שאלות ודרישות וניסיון למצוא נקודת אחיזה בתוך עולמם שנחרב. על אלה מתווסף המעמד, מורא המקום, הניסיון הנואש כמעט לשליטה עצמית כדי להכיל את הזמן המוגבל ולהספיק לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות. ותמיד, באורח כל-כך טבעי ומובן, משתחררות אנרגיות, מתפרצים כעסים ועוגמת נפש, מוסרות השליטה העצמית נפרמים, ולהט הטחת ההאשמות והאכזבות הופך לפרץ של צעקות ובכי ואיומים.
למרות הקושי הנורא שבמפגש מבין השלטון את חשיבות קיומו. הקברניטים - ראשי הממשלות, שרי הביטחון ומפקדי הצבא - נפגשים עם קרובי השבויים והנעדרים ועם המשפחות השכולות לצורך עדכון, מסירת הפרטים ו"שחרור הלחצים" הנדרש. המפגשים מתקיימים לאחר הכנה מדוקדקת, שבה מעדכנים הדרגים המקצועיים (גורמי אמ"ן, מוסד, אכ"א) את ראשי המדינה בפרטים, מתבצע תיאום ציפיות בין הדרג המקצועי לבין הקברניטים, ורק אז מתקיים המפגש.
בשנים האחרונות השתתפתי, בתפקידי כיועץ לשר הביטחון וכדובר צה"ל, בכמה מפגשים כאלה. זוהי מסחטה רגשית. עיקרו של המפגש בהסרת המחיצות המוחלטת שבין בני המשפחות לבין מנהיגי המדינה, מקבלי ההחלטות. הסיטואציה הבלתי אמצעית לחלוטין, הדיבור הישיר, היכולת להתבטא לעתים בבוטות, לפרוק את המטענים הרגשיים כולם, מובטחת מעצם העובדה שהמשפחות משוחחות ישירות, במלוא האינטימיות, עם הקברניט. המפגש פנים-אל-פנים, בגילוי לב מוחלט, עם הדרג הבכיר ביותר הוא תכליתו של המעמד. זו מתת החסד, לעתים היחידה, שהמדינה מסוגלת להעניק למשפחות בשעתן הקשה.
החידוש שהכניסה לשכת ראש הממשלה, בהיתר לתקשורת להיות נוכחת במפגש של אריאל שרון עם בני משפחות החטופים, הוא פגיעה באינטימיות המוחלטת הנדרשת במעמד הייחודי הזה. התקשורת מבחינתה מחויבת להימצא בכל מקום שבו מתרחשות החדשות. אין ספק שמשנפתח הפתח לפני התקשורת, לבוא אל חדר הדיונים בלשכת ראש הממשלה ולהיות נוכחת באירוע החדשותי הזה, אל לה להחמיץ את ההזדמנות. קל וחומר בהיות ההזדמנות הזאת ראשונה בסוג זה של מפגשים. אין לתקשורת יכולת להרהר בשאלה אם נוכחותה תפגום במעמד, אם אין כאן חדירה אל ד’ אמותיו של הפרט בשעתו היותר קשה. הכתבים שליד לשכת ראש הממשלה מחויבים להימצא זמן רב ככל האפשר במחיצת הקברניט, להקליט ולשמוע כל מלה שנאמרת בלשכתו. ולכן אין מקום לבקר את כניסתם של הכתבים לחדר.
יש, אולי, מקום לשאול אם נכון לשדר את התמונות והקולות הכל-כך אישיים שהיו בחדר. אחרי הכל, זו שעה קשה מאין כמוה ליושבים ליד השולחן, משני צדדיו. ייתכן שבמציאות התקשורתית הישראלית, זו שהתמחתה בשנים האחרונות להקדים ולהגיע אל ביתו של חייל שנפל בפעילות מבצעית, לעתים עוד בטרם הגיע אליו המבשר במציאות שבה התקשורת מתמודדת בינה לבינה כיצד להביא אל המיקרופון ואל המצלמה את בני משפחות החללים, סמוך ככל הניתן לרגע מסירת ההודעה הקשה במציאות התקשורתית שבה הופכת התקשורת למעשה, לעתים בידי המשפחות עצמן, כלי להנצחה פרטית, כלי להעברת מסרים לממסד, צינור לשיגור ביקורת וביטויי כעס, עוגמת נפש ותסכול - במציאות הזאת קשה מאוד לצפות מהתקשורת שתימנע מלשדר את המפגש הטעון והקשה בין המשפחות לבין הקברניטים.
אך לשכת ראש הממשלה, זו שברצותה פותחת את דלתותיה לפני התקשורת וברצותה שומרת לעצמה את הזכות לפרטיות המפגשים, מה היא ראתה לנכון לפתוח את השער למפגש הפרטי והאינטימי מכולם? האם לא ראתה בכך פגיעה בעצמה, בבני המשפחות ובציבור בכלל? שום ראש ממשלה בעבר לא נהג כך במפגשים מסוג זה. ביטול גבולות הפרטיות סופו שהוא פוגע לא רק בזכויותיהם של המשתתפים, אלא גם בזכות ההולכת והמצטמצמת של הציבור לא לדעת. לשכת ראש הממשלה כשלה והכשילה.
עודד בן-עמי היה בין השאר דובר צה"ל. היום הוא איש ערוץ 2
גיליון 36, ינואר 2002