במוסף "הארץ" מתפרסמים מדי שבוע, לצד המדור "מלח הארץ", מבחר ציטוטים תחת הכותרת "כיכר המדינה". לגמרי לא ברור מה אמור טור הצד השבועי הזה להיות: משעשע? (בדרך-כלל הוא לא); מקורי? (בדרך-כלל אלה ציטוטים הלקוחים מכלי תקשורת אחרים); ביקורתי? (בדרך-כלל הדברים חסרי כל חשיבות ציבורית או עיתונאית).

נדמה שתכליתה היחידה של "כיכר המדינה" היא לספק פורקן של התנשאות לעורכה (או לעורכיה). הציטוטים המובאים הם לרוב משעממים למדי, ובמקרים רבים כלל לא ברור מה המיוחד בהם. העורך (או העורכת) לוקח משפט תמים, לעתים חינני ותמיד תפל, ובאמצעות כותרת סרקסטית מנסה לשוות לו טון אידיוטי. דוגמה מקרית: לפני כמה שבועות צוטטה גלי עטרי  "על יחסיה עם אחותה" במלים הללו, שנאמרו בראיון ל"ידיעות אחרונות": "שוש היא החברה הכי טובה שלי. אִתה אני יכולה להתלבט שעות בטלפון אם להתקלח עכשיו או בעוד שעה, לחפוף היום או מחר". הציטוט התמים הזה (והמקסים, בעיני) זכה לכותרת המתנשאת "פתיחות". למה? סתם, למה לא? כנראה שבמוסף "הארץ" מצפים מגלי עטרי לספר ל"ידיעות אחרונות", בפרטים, אם אפשר, דברים קצת יותר חשובים או אישיים. אז אולי היו דבריה זוכים לכותרת "השתפכות". נדמה שההיגיון הפנימי של "כיכר המדינה" הוא הוצאת משפטים – שמקורם בדרך-כלל בכל עיתון שהוא לבד מ"הארץ" עצמו – מהקשרם. וכשמוציאים מההקשר, כמעט כל משפט יכול להישמע טיפשי ומגוחך.

"כיכר המדינה" איננו לב לבה של העיתונות הישראלית, כמובן, אבל לבי נחמץ בכל שבוע כשאני קורא בו, בפך ההתנשאות הקטן הזה, שתכולתו נשפכת אלי מתוך דפי מוסף "הארץ".  הייתי שמח לו היו עורכי המוסף מפסיקים לפרסם אותו.

גיליון 31, מרץ 2001