לפני כשש שנים, בהקדמה לספרי "חופש העיתונות בישראל" (הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל), התרעתי על כך שבצד האיום על חופש העיתונות, התגבש והתעצם מוקד איום נוסף - "מצד בעלי ההון החולשים כיום על רוב רובה של העיתונות ו'מצנזרים' את המתפרסם בה על-פי האינטרס האישי והעסקי שלהם ושל מקורביהם." בעת כתיבת הדברים לא יכולתי לדעת שאחווה בעצמי - כאובייקט - הצגת תכלית גסה ובוטה במיוחד של האיום הזה. המכתב בדואר רשום שקיבלתי יומיים לפני הפסח אמנם כלל לא נימק את פיטורי, אך התקשיתי למצוא לו הסבר, זולת סירובי להתאים את נושאי כתיבתי ותכניה לאינטרסים של בעל העיתון. בהסכם ההעסקה שלי אמנם התחייב המו"ל - בחתימת ידו - שאיהנה מ"חופש ביטוי מוחלט הן בנוגע לנושאי הכתיבה והן בנוגע לדעות", אך כפי שמסתבר גם זה לא מנע את פיטורי אחרי שהתעקשתי למצות במלואו חופש זה, בין השאר בכתיבת טורים התומכים במיצוי הדין הפלילי עם מושחתי צמרת, וסירוב להצטרף למסע דה-לגיטימציה נגד המופקדים על המיצוי הזה.
הפיטורים אימתו לצערי את החששות שהבעתי בגיליון המיוחד של "העין השביעית" על פרשת נמרודי (אוגוסט 1998), כי חופש העיתונאי בישראל הידרדר כנראה למצב סופני. נכון אכן לטעמי לדבר, בהקשר זה, על חופש העיתונאי, ולא על חופש העיתונות, משום שענייננו בחירות של עיתונאים לפרסם דעות וידיעות גם כאשר הן פוגעות באינטרסים עסקיים או אחרים של העיתון ובעליו.
מלבד המו"לים עצמם - שהעצימו את כוחם שלהם וריסקו את כוחם של העיתונאים על-ידי משטר החוזים האישיים - יש עוד כמה "אשמים" בהידרדרות חופש העיתונאי בישראל למצבו הסופני. מערכת המשפט, שהצטיינה בהגנה על חופש העיתונות ה"קלאסי" מול השלטון, לא רק שלא תמכה אלא דווקא חיבלה בחופש העיתונאי מול מעסיקו. בית-הדין הארצי לעבודה העדיף את זכות הקניין של המו"ל על חירות העיתונאי, ולפיכך קבע כי "רשאי בעלים של עיתון לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים ולמנוע פרסומים נוגדים". בניגוד לעמדתה של השופטת אלישבע ברק, גרס בית-הדין כי "ככל העובד עיתונאי" , ולפיכך הוא חייב לקבל את תכתיבי המעסיק.
גם בית-המשפט העליון הכיר בזכותו של המו"ל לשלוט ללא מצרים בתוכן עיתונו. הרוב בבג"ץ אטם את אוזניו לאזהרת נשיאו דאז, השופט מאיר שמגר, כי "אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים עלולה תמונת הרעיונות להתעוות; שוק הרעיונות עלול להפוך לשוק הרעיון הבלעדי". בג"ץ גם לא אימץ לפי שעה את הרעיון שהעלה נשיאו הנוכחי, פרופ' אהרן ברק, לראות בעיתון - גם אם הוא קניין פרטי - בימה ציבורית המחויבת בכללי הגינות, ושאסור לפיכך להתיר לבעליה להפעילו בשרירותיות ומתוך שיקולים זרים. כך הוכפף חופש העיתונאי לחלוטין לשרירות הזאת וגם אם היא נובעת משיקולים שהם לא רק זרים, אלא מושחתים ואף חלילה פליליים.
צילום: אלכס ליבק
השלכות פסקי-הדין האמורים על חופש העיתונאי חמורות שבעתיים בשל הריכוזיות של שוק התקשורת. לאחר קבלת מכתב הפיטורים, לא יכולתי שלא להיזכר בדאגה בדבריו של עורך "מעריב" לשעבר, וחתן פרס ישראל לעיתונות, שלום רוזנפלד, שהזהיר בעקבות הפסיקות המשפטיות הנ"ל, ש"כאשר יותר ויותר עיתונים מתרכזים בפחות ופחות ידיים, שוב לא יכול עיתונאי 'סירובניק' למצוא בנקל, אם בכלל, בימה אלטרנטיבית".
המחוקק יכול היה לתקן, או למצער למתן, את אשר קלקלו בתי-המשפט בפסיקותיהם, אך גם הוא כשל וכושל. זאת למרות שהתוו לו את הדרך לשיפור המצב. לפני כחמש שנים, כאשר פרשת נמרודי (הראשונה) עוד היתה בחיתוליה, התמניתי כחבר בוועדה בראשות הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים צדוק, בנושא חוקי העיתונות. ועדת צדוק היתה מודעת היטב למצבו הקשה של חופש העיתונאי. היא העריכה כי "התנאים השוררים כיום בעולם העיתונות בישראל מאפשרים להפעיל על העיתונאי לחצים משמעותיים, בעיקר לחצים בעלי אופי כלכלי; קיים חשש ממשי כי במקום שבו מופעלים לחצים כאלו לא החובה לפעול בהתאם לכללי האתיקה תכריע את הכף, אלא חששו של העיתונאי שאם יימנע מלרצות את המו"ל, יופעל עליו לחץ שישבור את מטה לחמו או יפגע בו באופן חמור אחר".
כדי לשקם את חופש העיתונאי המליצה הוועדה על כמה יוזמות חקיקה: לאסור באורח גורף ובלתי מותנה "מתן הוראה לעיתונאי להפר את כללי האתיקה או לפעול באופן המחייב הפרה של כללי האתיקה", ולהסמיך את בית-הדין לעבודה לזכות עיתונאי שפוטר או התפטר בגלל סירובו להוראה כזאת, ב"פיצוי פיטורין עד שיעור הגבוה פי שלושה מן הקבוע בדין או בהסכם"; לקבוע - כמקובל במדינות נאורות אחרות - "הסדר מיוחד להגבלת הריכוזיות בתחום העיתונות הכתובה", ובכלל זה "מגבלות בנושא הבעלות הצולבת" על כלי תקשורת כתובה ומשודרת.
ארבע שנים חלפו וההמלצות הללו - שהוגשו לשר המשפטים ולשר הפנים - מוטלות, כנראה, במשרדיהם כאבן שאין לה הופכין. הצעות חוק פרטיות שביקשו ליישמן - של זהבה גלאון, תמר גוז'נסקי, בני בגין ויובל שטייניץ - אף לא הגיעו לליבון. ואולי היה תמים להניח שהרוב בבית המחוקקים ישקול ברצינות חקיקה שהיא למורת רוחם של המו"לים. הרי הללו שולטים כאמור, על-פי הדין הקיים, בשוק המידע והדעות, ויכולים אפוא "להוציא חוזה" על פוליטיקאי על-ידי נידויו הטוטאלי מהשוק הקריטי הזה. יש כאן אם כך מלכוד קטלני: כדי לנתץ את כוח המו"לים לדכא את חופש העיתונאי, הכרחי תחילה להתעמת אתו, וזו כנראה משימה שרק פוליטיקאים מועטים מדי מוכנים להסתכן בה.
"כוח משחית", לימדנו הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית לחלוטין". מסתבר שזה תקף גם לגבי כוח השליטה של המו"לים בעיתונאים. וכך הידרדרנו לניצול השליטה האמורה לא רק להעצמת רווחים או לקידום תוכנית פוליטית הקרובה ללב המו"ל, אלא לניהול מסע תקשורתי מצד עבריינים החשודים בפלילים נגד גורמים האוכפים עליהם את החוק. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, התייחס לכך כאשר ציין באירוע חגיגי של הפרקליטות לקראת הפסח, ש"חלק מהביקורת הנשמעת על הפרקליטות הוא מאת אינטרסנטים", וכי "יש בהחלט בכלי תקשורת מסוימים, לעתים, ניצול בוטה של הציבור לשירות אינטרסים של בעלי כלי התקשורת או העומדים בראשם".
למותר לציין שבמקרה זה הנזק הערכי שבדיכוי חופש העיתונאי ההגון מתעצם שבעתיים. לפגיעה בזכות הציבור לדעת מצטרף קעקוע זדוני של אמון הציבור ברשויות החוק והמשפט, אמון שהוא בנפשה של מדינת חוק מתוקנת.
כדברי השופט הפורש של בית-המשפט העליון, פרופ' יצחק זמיר, בטקס הפרידה מן הכהונה: " ההתקפה על המערכת של אכיפת המשפט היא בפועל התקפה על מערכת המשפט עצמה, שכן אין קיום למערכת המשפט ללא אכיפת המשפט, וההתקפה על מערכת המשפט היא בפועל התקפה על יסודות החברה, שכן אין קיום לחברה ללא משפט."
"ועדת צדוק" היתה מודעת גם לסכנה הזאת, ולפיכך המליצה על חקיקה שתאסור על אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לשלוט בעיתון בישראל - כמו"ל ו/או כעורך. על-פי ההצעה, סמכויות השליטה בעיתון (לרבות הסמכות למינוי העורך) יועברו במקרה כזה לנאמן מטעם בית-המשפט, אלא שגם המלצה זו לא התממשה.
כתבתי על אחריות המו"לים, השופטים והמחוקקים, אך אין לנקות מאחריות גם את העיתונאים עצמם, והוועדים, המוסדות והארגונים שנועדו להגן על חירותם. נכון שאף הם במלכוד קשה: משטר החוזים האישיים דלדל מאוד את כוחם בכלל, ואת יכולתם לנקוט צעדים ארגוניים יעילים בפרט. מנגד, הכוח הכמעט מוחלט שבידי המו"לים מרתיע עיתונאים מלהסתכן בצעדי מחאה וסולידריות. כלומר אותם גורמים שמאפשרים את הפגיעה בחופש של עיתונאי פלוני פוגעים גם בחירות התגובה של העיתונאים האחרים על הפגיעה הזאת.
אך לגורמים האובייקטיביים הללו מתווסף כמדומה גם גורם סובייקטיבי: העדר הפנמה של הממד הערכי-עקרוני שבפגיעה בחופש העיתונאי. גם העיתונאים ונציגיהם מתייחסים לעתים לפגיעה כזאת כאל סוגיה משפטית שבתחום יחסי עובד-מעביד גרידא, או באספקלריה של התחרות בין כלי התקשורת, ללא רגישות או אכפתיות להיבט האתי ולהשלכות על חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת. היה זה מביך למדי לשמוע את שר המשפטים, מאיר שטרית, נוזף בעיתונאים ובמועצת העיתונות על רפיסותם לנוכח דיכוי חופש העיתונאי. היה מדהים להיווכח שראש לשכת עורכי-הדין, ד"ר שלמה כהן, והיועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, מוקיעים את הפגיעה בחופש העיתונאי ומצביעים על סכנותיה בנחרצות רבה יותר מדוברי העיתונאים ומוסדותיהם.
"כאשר החירות מתה בללבות", הזהיר השופט האמריקאי הנודע לרנד הנד (Learned Hand), " שום חוקה לא תציל אותה". הלוואי ואתבדה, אבל חוששני שהחופש מול המו"לים (או למצער הרצון לממש חופש זה) גווע זה מכבר בלבבותיהם של עיתונאים רבים.
משה נגבי הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית
גיליון 32, מאי 2001