כאשר עלה הערוץ השני לאוויר, עזבה מדורת השבט הישראלית את הערוץ הממלכתי העבש, המיושן, המתנשא והמונופוליסטי, ונדדה למדורה החדשה, זו של הערוץ המסחרי החדש. כאן מצאו הצופים משחקי טלוויזיה, פרסים, קומדיות, סרטים, דן שילון, חדשות במתכונת חדשה, ואפילו הפרסומות היו חידוש מרענן. חלף כמעט עשור, והנה הצופים אורזים שוב את מזוודותיהם ונוטשים את הערוץ השני. תוך שנה איבד הערוץ הרבה מהאהדה הישראלית; הרבה צופים (יש הטוענים עד כדי שליש), הרבה מפרסמים והרבה הכנסות. אלא שזכייני הערוץ השני, קשת, רשת וטלעד, שהורגלו לשנים של רווחים ענקיים, מתקשים להגיב ולהיערך בהתאם למגמות המסתמנות. עשרה חטאים, ואולי יותר, אני מבקש לייחס לזכייני הערוץ השני:
חטא 1: להתקיף את השליח
מיד כאשר התפרסמו הנתונים הלא מחמיאים, מיהרו הזכיינים, ובעיקר עוזי פלד מטלעד, לתקוף את השליח שהביא להם את הבשורות המרות: הם האשימו את מחדלי שיטת המדידה של מספר הצופים (הפיפלמטר או מד המדרוג). אמנם הפיפלמטר אינו נקי מפגמים ומבעיות קשות, אך אין בהם כדי להסביר את צניחת הרייטינג של הערוץ השני, ובוודאי לא את האהדה הפוחתת לתוכניות המשודרות בו. מלבד זאת, היכן היתה הביקורת הזו כאשר נתוני הרייטינג של הזכיינים היו גבוהים? במקום לבחון את עצמם, את לוח המשדרים, את צורכי הצופים ואת האלטרנטיבות שמציעים המתחרים (כבלים, לוויין) - השקיעו הזכיינים את מרצם ואת האנרגיה שלהם לתקיפת הפיפלמטר.
חטא 2: מיחזור, מיחזור, מיחזור
זכייני ערוץ 2 מאמינים כי אין דבר שמצליח כמו ההצלחה, ולכן הם מתמכרים למיחזור אינסופי של תוכניות, סדרות, סרטים ושעשועונים, כי מדוע לא למחזר את מה שהצליח? וכך המשיכו להלעיט אותנו בתכנים שנשחקו, במגישים שנמאסו, בשידורים חוזרים אינסופית שהבריחו את הצופים. הציבור באמת רוצה את "איצ'ה" במקום החדשות של 7.30 בערב? הרי "איצ'ה" הכושלת לא הצליחה גם בפעם הראשונה ששודרה, אז מדוע למחזר? והם גם ממחזרים לעייפה סרטים (גרועים ברובם). רשימה חלקית: "פארק היורה", "אוסטין פאוארס", "תאומים", "12 הקופים", "השוטר מבברלי הילס", "האקדח מת מצחוק" (והצופים משעמום), "הלהקה", "שוטר בגן-ילדים", ועוד רבים אחרים ששודרו ארבע-חמש פעמים לפחות.
חטא 3: אטימות לרצון הצופים
הזכיינים מאוד אוהבים להציג את עצמם כקשובים למאוויי הציבור, אך מסתבר שהם לוקים בחירשות ובעיוורון חלקי: הציבור נהנה ורצה עוד מסדרות שונות שנעלמו מהמסך, ובהן "החרצופים" (נכון, זה עולה כסף, אבל מי אמר שאפשר להצליח בטלוויזיה בלי להשקיע?), "אלי מקביל", "משפחת סימפסון" (דווקא הערוץ הראשון רכש את הסדרה), "תיקים באפלה" ועוד. הציבור רוצה מהדורת חדשות מוקדמת אז מבטלים את מהדורת 7.30 (אתם יודעים כבר לטובת מה), ואז הערוץ הראשון חוגג עם רייטינג עולה למהדורת החדשות שלו בשעה זו. הצופים יכולים למצוא היום גם את "אלי מקביל" או "תיקים באפלה" בערוצי הלוויינים, אז מי צריך את ערוץ 2, שכל-כך קשוב לנו?
חטא 4: כשאת בוכה את לא יפה
מאז ירידת הרייטינג החלו הזכיינים לשכלל את ההתבכיינות עד שהביאוה לכלל אומנות של ממש. הם מתלוננים על "הפסדים" ועל הצורך "לקצץ בהשקעות". הפסדים? מלבד בשנה הראשונה, בכל שנות הערוץ השני צברו הזכיינים רווחים ענקיים, וזאת במשך עשור שלם כמעט! כשהרוויחו, שנה אחר שנה, לא חלקו את רווחיהם עם הציבור, אבל כאשר ברבעון מסוים נרשמת ירידה ברווחיהם, הם ממהרים לתבוע הקלות, הפחתת תמלוגים ועוד. והם ממהרים אל שר התקשורת, אל הנהלת הרשות השנייה, אל עיתונאים וכתבים, ומאשימים את הכל: את הפיקוח הציבורי, את "הקומיסרים" כביכול של מועצת הרשות השנייה, את מתחריהם הרבים מהכבלים ומהלוויין, את האווירה הכללית בישראל ואת מצב המשק והכלכלה, וגם את החוק המקשה עליהם ומנציח פיצול ימי שידור בין זכיינים. הם האשימו את כולם מלבד את עצמם.
חטא 5: מגע הזהב נשחק
הזכיינים איבדו את מגע הקסם המפורסם שלהם. הם, שידעו פעם את נוסחאות ההצלחה, את המהילה של טופז עם מעגל דן שילון, את הפוליטיקה עם ה"סלבריטיז", את הצחוק והדמע, המתיחות החדשותית עם המפלט האסקפיסטי - איבדו את מגע הזהב. כך רכשו, על סמך אינטואיציה כושלת, את תוכניות ה-Reality TV כמו "הישרדות", וכשזו כשלה, חזרו ורכשו את "הישרדות 2" שכשלה גם היא, ואז השקיעו ב"החפרפרת", שכשלה גם היא, כמובן. הם התעלמו משחיקת כוכביהם וסחטו מדן שילון כל טיפת רייטינג עד שיבש לגמרי, וחזרו ועשו זאת לדודו טופז עד שזוהרו התמוסס ונמוג. הם מאמינים בחלומות שווא כמו "קיציס" עם הומור מפוקפק, בפלאטו שרון, עבריין שהורשע, או בכוכבנית השותה את השתן של עצמה בשידור חי. זה לא רק נמוך, זה גם הביא רייטינג עלוב. מגע הזהב נשחק, ומתחתיו נחשפה חלודה מחשבתית ומתפוררת.
חטא 6: השימוש בתחליפים זולים
כמו תעשיות החיקוי של המזרח הרחוק, למדו גם זכייני ערוץ 2 כיצד לייצר תוכניות חיקוי באיכות נמוכה, ללא הפקה נאותה, ללא כישרון, אך בעלות ייצור נמוכה. במקום "החרצופים" הזכורה לטוב הם מנפקים לנו את "המצב", חיקוי עלוב, דל בכישרון, דל בתקציב ודל בהומור. במקום "הבורגנים" או "בת-ים-ניו-יורק", הם מייצרים את "משפחת עזאני". אמנון לוי או רפי רשף אינם תחליפים נאותים למעגל המיתולוגי והמושקע של דן שילון. המשבצות זהות - דרמה, סיטקום, סאטירה ישראלית, טוק-שואו - אבל בכל משבצת ממלא את המקום תחליף זול, ירוד ברמתו ולא ראוי לשימוש. וכמו מוצרי תעשיות החיקוי של המזרח הרחוק, זה מתבלה מהר ומאבד את צרכניו במהירות.
חטא 7: מי צריך מחקר אם יש אינטואיציה
היוהרה, או הביטחון העצמי, אחרי שנים של הצלחה הביאו את הזכיינים לסמוך על כושר השיפוט האישי שלהם יותר מאשר על מחקר שיטתי ואובייקטיבי. הם משקיעים סכומי ענק בתוכנית כמו "החפרפרת", אך היכן הבדיקה המחקרית (שעלותה אחוזים בודדים מעלות ההשקעה בהפקה) שמטרתה לזהות פוטנציאל לתוכנית כזו? היכן המחקר שהצדיק את ביטול מהדורת החדשות המוקדמת (כאשר יש דווקא מחקרים המוכיחים את ההפך)? היכן המחושים העדינים והרגישים שיציגו להם את מאווייו האמיתיים של הציבור, היכן הבדיקות המחקריות שיאמתו או יזמנו את האינטואיציה שתש כוחה?
חטא 8: המון, המון, המון פרסומות
אם יש משהו שמרגיז את הצופה הישראלי במיוחד זה גודש הפרסומות והקדימונים הממלאים את הפריים-טיים. הזכיינים הצליחו להביא לאישור של 12 דקות פרסומת בשעה, ולכך הוסיפו דקות ארוכות של תשדירים עצמיים, קדימונים ו"טיזרים" לתוכניות שלהם. פעם, כשעלה ערוץ 2 לאוויר, מצאתי במחקר כי הישראלים נהנים מתשדירי הפרסומת בעיקר משום שהיו חידוש מרענן. אבל היום ברור שהציבור עייף מהפסקות הפרסומת הקוטעות סרטים, תוכניות, חדשות ואף דיווחים על פיגועי טרור. הזכיינים, הלהוטים לכל מפרסם ולכל פרסומת, לא השכילו לראות את הכתובת על הקיר: יותר מדי פרסומת פירושו פחות קהל, ופחות קהל זה פחות כסף מפרסומות. כדאי להם גם ללמוד מחברות אחרות, שבהן זמן הפרסומות נופל מ-12 דקות בשעה, ולמרות זאת אין הפסדים.
חטא 9: על הניכור ממועצת הרשות השנייה
מועצות ציבוריות באו והלכו, והזכיינים נשארו. הם ראו חברי מועצה שבאו כמינוי פוליטי, הם ראו עסקנים שנתמנו בחסד פטרון פוליטי, הם ראו נציגי "מגזרים" ומפלגות, הם ראו אנשים שהעשייה הטלוויזיונית לא היתה מוכרת להם ובכל זאת הופקדו עליה כנציגי ציבור. כל אלה יצרו כמובן ניכור בין המועצות לבין הזכיינים. המועצות הציבוריות ראו בזכיינים גורם עסקי המבקש להרוויח בלבד ולהיטיב עם בעלי המניות, ואילו הזכיינים ראו במועצה גוף חסר ערך, קובץ של עסקנים וקומיסרים חסרי הבנה בסיסית. הפער הזה מצער, כי בשעת משבר של הערוץ השני היו הזכיינים והמועצה צריכים להסתייע זה בזה בחיפוש אחר פתרונות. מנסיוני האישי, כמעט שאין הידברות בין הזכיינים למועצה, אין ניסיון משותף לחפש דרך, לערוך מחקרים או ללמוד ממחקרים. הרכבה של המועצה הנוכחית, פרי החלטת בג"ץ, עשוי היה להבטיח פתיחות רבה יותר לכך, אך הזכיינים מתמידים בניכורם, אולי כתוצאה משנים ארוכות של מועצות "פוליטיות" מדי ובעלות ידע מועט מדי.
חטא 10: האובססיה למיזוגים ורשיונות
במקום לעסוק בשיפור פני המסך, בחיפוש אחר מענה נכון יותר לצורכי הצופים בסביבה טלוויזיונית חדשה, עסוקים הזכיינים בנסיונות למצוא קיצורי דרך מסחריים- עסקיים. הם מדברים על קבלת רשיונות במקום זכיונות, שמשמעותה, למעשה, הסרת הפיקוח הציבורי. הם מדברים על מיזוג הזכיינים ועל "רצועות רוחב" של הפקות משותפות שיחסכו להם הוצאות, אך אין באלה כל ערובה לאיכות טובה יותר. הם לוחשים באוזני שר התקשורת ומקורביו. הם לוחשים באוזני כתבים והם לוחשים באוזני הנהלת הרשות השנייה. והלחישות אומרות יותר כוח, פחות זכיינים, פחות הוצאות, יותר רווחיות, פחות תחרות, ואף לא מלה אחת על איכות.
פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה וחבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
גיליון 34, ספטמבר 2001