"אין תחליף לפרספקטיבה מהשטח", אומר צדוק יחזקאלי, כתב "ידיעות אחרונות", שנפצע קשה במהלך סיקור הפלישה הרוסית לגיאורגיה. "זה לא החלום שלי לחזור לסקר אזורי מלחמה, אני לא נמשך לראות דם או חיילים ואזרחים הרוגים והפצצות, אבל אני חושב ומאמין במלוא לבי שאנחנו חייבים להיות שם". יחזקאלי השמיע את הדברים אמש (6.10) בדיון בנושא "עיתונות תחת אש" שיזמה החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים בתל-אביב, בהשתתפות העיתונאים רון בן-ישי ("ידיעות אחרונות"), גדעון לוי ("הארץ"), איתי אנגל (עד לאחרונה כתב התוכנית "עובדה"), אריק בכר (לשעבר עורך חדשות החוץ ב"מעריב") ומייק טובין, כתב רשת פוקס בישראל.

יחזקאלי, שהגיע למפגש בכיסא גלגלים, גולל את סיפור פציעתו והצלתו, וסיפר כי הוא צפוי לחזור לתפקוד מלא. "היה שם כתב הולנדי שלמרות שחברו מת לנגד עיניו ולמרות שהוא הכיר אותי אולי ארבע-חמש שעות, תחת אש עשה הכל כדי לחלץ אותי. אלמלא הוא עשה את המעשה הזה, אני לא הייתי כאן". לדברי יחזקאלי, שני כתבים בריטים של סוכנות רויטרס עמדו מן הצד ולא נקפו אצבע להצלתו. "לדעתי, התמונות שאתם ראיתם, שמובילים אותי משם פצוע, אלו תמונות של צלמי רויטרס", ציין.

העיתונאי צדוק יחזקאלי, אתמול בכנס "עיתונות תחת אש" (צילום: עידו קינן, חדר 404, רשיון cc-by-sa)

העיתונאי צדוק יחזקאלי, אתמול בכנס "עיתונות תחת אש" (צילום: עידו קינן, חדר 404, רשיון cc-by-sa)

רון בן-ישי, שקיבל צל"ש על סיוע שהעניק לחיילים ישראלים כשיצא לחצי האי סיני כדי לסקר את מלחמת יום כיפור, סיפר כי גם אז היו מקרים של עיתונאים בריטים שלא סייעו לפצועים. בן-ישי: "אני קבעתי לעצמי מדרג עדיפויות: קודם כל אני אדם, אחר-כך ישראלי ויהודי, ואחר-כך עיתונאי. את מה שעשיתי במלחמת יום כיפור עשיתי גם בקפריסין. דייוויד רובינגר [הצלם], שהיה איתי שם, יספר לך שחילצתי חייל יווני שחטף RPG מהטורקים".

איתי אנגל ציין כי חרף רצונם הטוב, עיתונאים לעתים קרובות אינם יכולים לסייע לנפגעים – אם בשל קשיים טכניים ואם משום שסיוע לצד אחד בסכסוך יסמן אותם כתומכיו ובעצם יתיר את דמם. כדוגמה הביא אנגל סרט וידיאו שצוותו צילם באפגניסטן, שמראה כיצד עיתונאים שניסו לגונן על אזרחים מפני משפטי שדה (הגוזרים דין מוות) הוכו ואף נורו (היריות פגעו במקומיים). "אנשים יכולים להגיד, 'ראית בן-אדם שהולך למות ולא עזרת לו', אבל מי שלא בשטח לא מבין", אמר אנגל.

כדי שלמו"ל לא יהיה יקר מדי

"אני לא יודע איך נקלענו לדיון בנישה הזאת של עיתונאים פילנתרופים או כאנשי זק"א – אני לא חושב שזה העיקר, זה קורה רק לעתים רחוקות", אמר גדעון לוי, עיתונאי "הארץ" שנשלח לסקר את העימות בגיאורגיה. "אני לא פעם עמדתי בדילמה הזאת כשראיתי חיילי צה"ל עושים כל מיני דברים איומים, ואז הדילמה יותר מתחדדת".

לוי ביקש להפנות את תשומת הלב לכך שסיקור העימות בגיאורגיה בכלי התקשורת הישראליים היה יוצא דופן, במיוחד בהשוואה לסכסוכים עולמיים ארוכים וקשים יותר, שבהם מתבססת התקשורת הישראלית על דיווחים מסוכנויות ומכלי תקשורת זרים. מטבע הדברים, סיקור שכזה מוצנע.

לוי: "כבר מזמן לא היתה מלחמה כל-כך מסוקרת בישראל. ניסיתי להבין למה, וזה נראה לי שילוב של כמה גורמים: טיסות אל-על חינם, קהילה יהודית גדולה מאוד כאן ושם, שיתוף פעולה צבאי ומרחק לא גדול מדי – כדי שלכוחותינו העיתונאיים לא יהיה ארוך מדי וכדי שלמו"לינו לא יהיה יקר מדי". לוי סבור כי ייתכן שהיה מעורב בכך "אפקט דומינו" – כשארגון תקשורת אחד שולח כתב, מתחריו ממהרים לשלוח גם הם. אנגל הסכים איתו.

"אני חושב שאנחנו צריכים אחת ולתמיד להיגמל מהמחשבה הזאת שהכל אפשר להביא מסוכנויות", אמר לוי. "רק עיתונאי ישראלי יכול לכתוב לקוראים ישראלים, וכך להרחיב את דעת הקהל הקרתנית של הקוראים, העורכים, הכותבים והמו"לים שלנו. אגב, במונחים של כסף זה שטויות. מדובר בתקציב מוניות של יומיים".

חרף ההסכמה הגורפת על כך שחשוב לשגר עיתונאים ישראלים לאזורי סכסוך בעולם, הביא המנחה, עומר ברק ("הארץ"), עדות כתובה ששלח לו "עורך באחד משני העיתונים הגדולים", שביקש לחלוק עם המאזינים את השיטה שבה נרקחים הסיקורים מאזורי הקרבות: "השיטה שהומצאה ב'ידיעות אחרונות' והועתקה פה ושם גם ל'מעריב' היא עורך מוכשר שמחבר את הידיעות מהסוכנויות, 'וושינגטון פוסט', 'לוס-אנג'לס טיימס' וכו', וכותב בעצמו טקסט מלא פרטים צבעוניים, חלקם פרי מוחו הקודח – למשל נהג המונית שמחכה לשלום, החומוס בדמשק, היהודי הבודד והמפוחד בבית-הכנסת. אחר-כך מחתימים את X', שזה כתב שלא נמצא כאן אז לא נזכיר את שמו, 'והופכים את זה לכותרת ראשית בעיתון של יום שישי. התפקיד של הכתב עצמו הוא בעיקר להצטלם ליד שלט של אסד, של חומייני או של קדאפי, ולחזור מהר הביתה. כמה מחברי הטובים ופעם אחת אני בעצמי כתבנו טקסטים כאלה".

אריק בכר, שהיה במשך 14 שנה עורך חדשות החוץ ב"מעריב", אישר כי "יש את זה פה ושם, בעיקר מתוך אילוצים של זמן". לדבריו, הוא עצמו התעקש להיות חתום אך ורק על טקסטים שכתב במו ידיו ("כמובן שכיוון שהייתי עורך חדשות החוץ, היה לי קל שיקבלו את ההנחיה שלי", ציין).

צייר לי כוכב

ברק הוסיף וקרא קטעים מתכתובת שניהל עם עורך "הארץ", דב אלפון, שבה הסביר אלפון כי ההימנעות משיגור כתבים לאזורי סכסוך וכי העובדה שהכתבים שנשלחים מדי פעם אינם בקיאים תמיד בתחום הסכסוך שעליו הם נדרשים לדווח הן תולדה של מצוקה כלכלית.

אנגל, מצדו, תלה את האשמה בטלוויזיה המסחרית, שמנסה לייצר כוכבים. "מה זה כוכב? כוכב זה אחד שרואים אותו כמה שיותר על המסך. וכמה שיותר על המסך זה אומר כמה שיותר באולפן, וכמה שפחות בשטח. הרבה יותר קל ליצור כוכבים בצורה כזאת מאשר לשלוח כתב לאפגניסטן לחודשיים כדי להביא סיפור של 40–45 דקות שבו אולי בכלל לא יראו את הפנים שלו". כדוגמה להתעצמות העיתונות האולפנית הביא אנגל את סיקור מלחמת לבנון השנייה, שבה רק קומץ עיתונאים ישראלים נכנס לשטחי הקרבות. "אנחנו מתרחקים מהשטח", הזהיר.

איתי אנגל (מימין) וגדעון לוי, אתמול בכנס "עיתונות תחת אש" (צילום: עידו קינן, חדר 404, רשיון cc-by-sa)

איתי אנגל (מימין) וגדעון לוי, אתמול בכנס "עיתונות תחת אש" (צילום: עידו קינן, חדר 404, רשיון cc-by-sa)

גדעון לוי נדרש גם הוא לסכסוך מקומי: "בחודש הבא ימלאו שנתיים מאז שכף רגלו של עיתונאי ישראלי דרכה ברצועת עזה. בכל פעם מחדש אני נדהם כמה מעט עורכים ועיתונאים, וכמובן קוראים, בכלל שמו לב לכך. ולא רק שאנחנו העיתונאים אדישים לכך, אנחנו גם מייצרים פה קאבר-אפ ענק. שימו לב לכל כתבי הטלוויזיה שמצטלמים על רקע הגדר של עזה כשבפיהם המשפט הידוע על כך שהם נמצאים ב'פאתי עזה'. שימו לב ללוגואים, בערוץ 2 ובערוץ 10, ולפעמים גם בערוץ 1, שמכריזים כאילו הכתבה צולמה בתוך עזה, ואז יש ווייס-אובר של סלימן א-שפעי או שלומי אלדר, וכל הצופים משוכנעים שהם הרגע חזרו משם. המערכות לגמרי התמסרו לעניין הזה, הן משתפות פעולה, נוח להן מאוד. זה סיפור גדול בעולם, שתדעו לכם".

יחזקאלי חתם: "גדעון צודק. אני חושב שכל העיתונאים גילו שהעבודה מול דובר צה"ל והמערכת הצבאית הרבה יותר קשה מאשר סיקור אזורי מלחמה בחו"ל. אני חושב שמערכת הדוברות הצבאית וצה"ל עצמו עושים מאמצים אדירים כדי לא לתת לנו להגיע לסיפורים".