העשור שמסיים עמוס רגב כעורך הראשי של "ישראל היום", העשור הראשון של החינמון במימון משפחת אדלסון, היה עשור מכריע. בסופו לא נראית מפת העיתונות בישראל כפי שנראתה בתחילתו. המונופול, "ידיעות אחרונות", נשבר; עצם הרעיון שלפיו ראוי לשלם על עיתון יומי נסדק; מחירי פרסום המודעות בעיתונות המודפסת התרסקו; וראש הממשלה, שבשנת 2007, כשיצא הגיליון הראשון של "ישראל היום", היה אהוד אולמרט, הודח והוחלף בבנימין נתניהו, שנבחר מאז שוב ושוב לראשות הממשלה.
מהבחינות הללו, רגב השיג את המטרה שלשמה נשכר על-ידי משפחת אדלסון. עבור איש העסקים והפילנתרופ היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, מאות מיליוני השקלים ששילם למימון הפסדיו השוטפים של העיתון הם סכום בטל בשישים. המחיר ששילם הציבור הישראלי, לעומת זאת, בלתי ניתן לכימות. שכן בדרך לשבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" דירדרו עמוס רגב ו"ישראל היום" את העיתונות הישראלית לשפלים אתיים ומקצועיים, וגררו את יריבם הגדול מטה יחד עמם.
מגליונו הראשון מתנוססת בכפולה הפותחת של "ישראל היום" רשימה של חמישה עקרונות שלפיהם פועל העיתון, אולם בפועל היה לו רק עיקרון אחד – העלאת בנימין נתניהו לשלטון ושמירתו שם. כדי לממש את העיקרון הזה כופפו כל יתר העקרונות, המוצהרים והבלתי מוצהרים.
גם לפני "ישראל היום" שלטו אינטרסים זרים בעיתונים בישראל. "ידיעות אחרונות" של ארנון (נוני) מוזס ניצל לרעה את כוחו באופן עקבי ותדיר, רומם פוליטיקאים ואנשי עסקים שנעמו לו וניסה לחסל תדמיתית את כל מי שלא שיתף עמו פעולה. אבל "ידיעות אחרונות" לפחות היה, בבסיסו, עיתון. מדי פעם, כשהגיע אל אנשיו סיפור שלא נגע למי שנמצא ברשימה שחורה או לבנה, הוא היה מתנפל עליו ועושה עבודה עיתונאית. "ישראל היום" של עמוס רגב נולד כדי לשרת רשימה של איש אחד (ובני משפחתו), ולהילחם בכל היתר. בעשור הראשון לקיומו לא היה זה עיתון של ממש אלא עלון תעמולה ממוקד מטרה, שנכתב ונערך בלי טיפת שאר רוח, ואז נופח לממדים תפלצתיים.
עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)
רגב, שעבד שנים ארוכות בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות", שיכלל את השיטה של מוזס לכדי מיצוי. מידע ששירת את נתניהו ומשפחתו הובלט עד כדי כותרת ראשית ומידע בלתי נוח הוחבא מאחורי ערימת תגובות תוקפנית. החידוש שהביא רגב ל"ישראל היום" נגע לעבודה העיתונאית שלא עסקה כלל בנתניהו. ב"ישראל היום" מועסקים עשרות עיתונאים שאינם מסקרים את המערכת הפוליטית, אך גם הם מוכפפים למשטר של בינוניות.
כדי ש"ידיעות אחרונות" יוכל לרומם את מקורביו ולרסק את אויביו יש לו צורך להיות קודם כל עיתון. להביא סיפורים בלעדיים, לעניין את הקוראים ולשאוף להישגים (במסגרת חוקי המקצוע של העולם הטבלואידי). על בסיס כל אלה נוצרת קהילת קוראים שאת מוחה אפשר אחר-כך לשטוף במסרים בעד ונגד פוליטיקאים, אנשי עסקים ורגולטורים.
ל"ישראל היום" אין צורך בכל זה. אין לו צורך בסיפורים בלעדיים ובוודאי שלא במצוינות מקצועית. העיתון מודפס במאות אלפי עותקי חינם ונדחף לידיהם של עוברים ושבים בכל רחבי המדינה. הללו יסתפקו במוצר בינוני ונטול ברק, התפור בגסות ומעוטר בכותרות עילגות, כל עוד הוא המוצר הראשון שנדחף לידיהם. למעשה, עבודה עיתואית אמיתית יכולה רק להפריע ל"ישראל היום".
המדיניות של רגב לאורך השנים היתה הימנעות מסיכונים מקצועיים, וסיפורים בלעדיים הם בפירוש סיכון מקצועי. הם עלולים להביא לתביעה, הם עלולים לעורר מחלוקת, ובאופן כללי הם מבזבזים משאבים שניתן היה להוציא על שימור כוחו הפוליטי של נתניהו ופגיעה במתנגדיו. כשפחדנות עיתונאית הופכת למדיניות היא מחסלת את השאיפה למצוינות.
עיתונאי ב"ישראל היום" יודע שגם אם יביא ידיעה בלעדית, וגם אם יצליח להכניס אותה לעיתון, רוב הסיכויים שהיא לא תקבל מרגב את הקידום והמסגור שלו היא ראויה. ב"ידיעות אחרונות" יעשו הכל כדי לא לפרסם ידיעה המתבססת על פרסומים של כלי תקשורת אחרים. עניין של גאווה מקצועית. חלק ניכר מהידיעות ב"ישראל היום" של עמוס רגב התבסס בגלוי על פרסומים של כלי תקשורת אחרים.
העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, במשרדי העיתון (צילום: משה שי)
השמרנות של עמוס רגב עיכבה גם את ההתפתחות המקוונת של "ישראל היום". באינטרנט, להבדיל מהדפוס, אין ל"ישראל היום" את יתרון החינמיות, שכן כל כלי התקשורת המרכזיים (מלבד "הארץ") מציעים את תכניהם המקוונים בלא תשלום. זאת ועוד, בזירה מקוונת אין היכולת לרגב, חרוץ ככל שיהיה, לפקח על כל ידיעה וידיעה כפי שנהג לעשות בעיתון המודפס. רק לאחרונה, אחרי שנים של קיפאון, ניצלה ההנהלה את רכישתו של אתר nrg, שנמצא מחוץ למוטת השליטה של רגב, כדי להשיק אפליקציה חדשה בשם 360, שמפיצה במרחב המקוון את הידיעות של "ישראל היום", "מקור ראשון" ו-nrg.
הישג נוסף שבו יכול להתגאות רגב, ואשר בפועל החליש את המערכת העיתונאית של "ישראל היום", נוגע ליחסי העבודה בעיתון. רגב, ששלח את עובדיו לבדיקת פוליגרף כדי לחשוף מי מהם הדליף מידע פנימי חסר משמעות, סוגר את עשור כהונתו מבלי שבמערכת העיתון הוקם ועד. למעשה, "ישראל היום" הוא כיום העיתון המשמעותי היחיד בישראל ללא ועד עובדים, בניגוד מוחלט למגמה שמאפיינת את כלי התקשורת בישראל בעשור האחרון – אך בהתאם למדיניות העולמית של בעל השליטה שלדון אדלסון, המתנגד בתוקף להתארגנות עובדיו. עיתונאים שאינם מאורגנים הם עיתונאים שקל יותר לתמרן, להפחיד ולשלוט בהם.
אולם מעל לכל בולטת כהונתו של רגב ברמה המקצועית הנמוכה שהנחיל לעובדיו. מניסוח הכותרות, דרך מבנה הידיעות ועד לאווירת הבינוניות הכללית. העיתון שרגב משאיר למחליפו בועז ביסמוט הוא תוצר בלתי נמנע של סירוס מקצועי מתמשך. כך נראה כלי תקשורת שנולד כדי לשרת מטרה בלתי עיתונאית ועסק בכך במשך עשור שלם. כל היתר – מהאפליה נגד החברה הערבית ועד לשירותם של פוליטיקאים זרים – הוא רק בונוס.
בחודשים האחרונים נראה היה כי שוחרר מעט הרסן וניתן לעיתונאי "ישראל היום" החופש לפרסם פחות תצלומים של רעיית ראש הממשלה, ולעתים אף לבקר בגלוי את מדיניותו של בעלה. גם אם מדובר במגמה אמיתית ולא באוסף צירופי מקרים אקראי, היא אינה מפצה על ההתקרנפות המתמשכת. למעשה, השחרור הקל של הרסן רק מבליט עד כמה הוא היה הדוק על פיותיהם של עיתונאיו במשך כל שנות קיומו של העיתון.
