אני מאוד בעד סביבה - מים נקיים, ושמים כחולים, אבל אני אומרת שאין לזה [התחממות גלובלית מעשה ידי אדם] ביסוס ולסמוך יותר על בני האדם שאם הולכת לקרות איזו קטסטרופה, שאנחנו נדע להזיז את הערים יותר לעומק היבשה ולראות אולי בגלל ההתחממות הגלובלית דווקא יקרו דברים טובים. [...] איכות הסביבה זה הרבה דברים חוץ מאגדת ההתחממות הגלובלית, בגלל שאנחנו רגילים לחשוב שמה זה איכות סביבה, זה התחממות גלובלית וועידת פריז וכזה, לפני שקוראים על זה ולומדים" (עירית לינור, "המילה האחרונה", גלי-צה"ל, 19.2)
במאמר הקודם התייחסנו לדברים שאמרה לינור, כאילו ההשקעה הכספית בהפחתת פליטות תביא ל"שיתוק הכלכלה, התעשייה והטכנולוגיה" ("להיפך עירית, להיפך"), ונתנו דוגמאות מדוע כדאי להפחית פליטות גזי חממה לא רק כדי להפחית זיהום מקומי, אלא גם כי כך חוסכים כסף. כעת נתייחס לצד השני של המשוואה - ההיערכות לשינויי האקלים. לינור אומרת כי "איכות סביבה זה לא רק התחממות גלובלית", אלא גם מים ואוויר נקיים, אך היא אינה מבינה כי הדברים כרוכים זה בזה. שינויי האקלים משפיעים על האוויר שאנחנו נושמים, על המים שאנחנו שותים ועל כלל הסביבה שאנחנו מתקיימים בתוכה.
כשאנחנו מדברים על היערכות לשינויי אקלים אנחנו לא מדברים על היערכות לתרחיש עתידי, שאולי יקרה בעוד כך וכך שנים. כל מה שצריך הוא פשוט לפתוח את החלון - זה קורה עכשיו. כשאני פותחת כעת את החלון, באוניברסיטת חיפה, אני רואה את הכרמל השרוף, שנשרף ב-2010 ושנשרף שוב ב-2016. בין אם מדובר בשריפת יער, רשלנות או הצתה מכוונת - אלמלא שינוי האקלים שריפת הענק לא היתה מתרחשת. מדובר באש שהתלקחה בדצמבר, לאחר שמונה או תשעה חודשים בהם לא ירד גשם. העוצמה שתפסו השריפות היא משום שהכל היה יבש כל כך. גשם בעיתו היה מונע את השריפות הללו.
לא רק שריפות: שינויי האקלים מביאים איתם גם הצפות, כמו אלו שקרו בינואר 2013 בעמק חפר ובאיילון, או סופות שלגים כמו זו של דצמבר 2013. כלומר, כשאנחנו מדברים על שינויי אקלים אנחנו לא מדברים על חיזיון עתידי אלא על בלגן אקלימי עכשווי, שמתרחש מול עינינו. אלו יכולים להיות אירועי קיצון קרים או חמים, שריפות או שיטפונות. הנקודה אינה תהליך ההתחממות דווקא אלא האירועים הקיצוניים שהוא מביא עימו, ולקיצוניות הזו אנו צריכים להיערך. המספרים העולמיים מדברים על יחס לפיו על כל דולר שמושקע בהיערכות לשינויי אקלים, ייחסכו שמונה דולרים בתיקון הנזקים (כך למשל במסמך של האיחוד האירופי מ-2013 או דו"ח הלורד שטרן מ-2008).
עירית לינור, מגישת "המילה האחרונה" בגלי צה"ל (צילום: יוסי זמיר)
מדינת ישראל קמה על בסיס של התמודדות עם אקלים קיצוני, שהכריח אותנו להקים מפעלים כמו המוביל הארצי, התפלת מים או הכשרת מי קולחין לחקלאות. ישראל היא מדינה שגדלה על שפת המדבר ונערכה בהתאם. אנחנו גרים בבתים ממוזגים ועובדים במשרדים ממוזגים - גם זו היערכות לשינוי אקלים. אבל עדיין לא הפנמנו בחלק גדול מההתנהלות היומיומית שלנו את השינויים הנוכחיים באקלים. העובדה שלא היו נפגעים בשריפה האחרונה בכרמל היא נס - בניגוד לשריפה שלפניה. ההצפות השנה גבו מחיר בחיי אדם, וכך בעבר גם גלי חום. היערכות לשינויי אקלים אינה דווקא השקעה של מיליונים אלא הסתמכות על מערכות קיימות (כמו רשות החירום הלאומית) והגברת המודעות.
כך למשל במקרה של קשישים, מהאוכלוסיות הפגיעות ביותר לשינויי אקלים: אם למערכות העירוניות היה מידע מסודר היה אפשר להגיב בצורה נכונה ולתת מענה לאוכלוסייה המבוגרת במקרה של גל חום (או גל קור). ב-2013 היה גל חום נוראי באירופה, עשרות אלפי אנשים, בעיקר קשישים וחולים, מתו כתוצאה מחוסר ההיערכות.
המשרד להגנת הסביבה הקים מרכז ידע להיערכות לשינויי אקלים, שעמדתי בראשו. מרכז הידע סיפק מידע, עדיפויות לנושאים לטיפול, למחקר והמלצות למדיניות שהיו "המלצות ללא חרטה". כלומר דברים שכדאי לעשות אותם בכל מקרה, כדוגמת ההיערכות לטיפול בקשישים או הקמת איזורי חיץ בין שכונות מגורים ואיזורים מיוערים. מרכז הידע הזה לא עובד כבר שנה וחצי, תוכנית לאומית להיערכות לשינויי אקלים - אין, אבל המציאות האקלימית הקיצונית שרירה וקיימת וכך גם המחיר שהיא גובה, מחיי אדם ועד להון הרב שמוציאות חברות הביטוח על תשלום לאומללים שבתיהם נשרפו בכרמל. הון שייגבה בעתיד מכל אחד ואחד מאיתנו בפרמיות, שמטבע הדברים, יעלו.
השאננות הזאת וחוסר המעש הזה לא היו יכולים להתקיים ללא הצדקה ציבורית. הצדקה כמו זו שאנשים חסרי הבנה ואחריות מסוגה של עירית לינור מפזרים בהבל פה, כלאחר יד, מעל לראשינו.
פרופ' אופירה אילון היא ראש תחום איכות סביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון וראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה