במקהלת צדיקוב היו גאים. איחוד שורות כזה לא נראה כאן מזמן. והפעם לא היה מדובר בנושא פעוט כמו שחיתות ציבורית, המאבק בתאונות הדרכים או מצוקת המובטלים. הפעם זה היה אירוע מכונן הרבה יותר - החלפוניאדה. מי לא סיפר, איזכר, שידר, כתב וצילם מכל זווית אפשרית את הרגע הזה: פליקס חלפון, שחקן הכדורגל לשעבר שהסתבך בחובות לשוק האפור והורשע במעורבות בהברחת קוקאין כדי להיחלץ מהסבך, מגיע לעמוד מול ועדת השחרורים של שב"ס. אפילו הערוץ הראשון, שנמנע בדרך־כלל מצהבהבות, לקח חלק בחגיגה. פליקס העבריין הפך בן לילה לפליקס הארנב. זה שמלטפים, מחבקים ומאמצים בחזרה ללב הקונסנזוס.

כשהוא חמוש בעורך־דינו ובסיפורי הזוועה על הג'וקים והחולדות שהסתובבו לו בתא המעצר, האיומים מצד גורמים בשוק האפור ובנותיו שהושפלו בבית־הספר, לא נצפה עיתונאי אחד שניסה להרוס את החגיגה. אחד שיבקש את דעתה של עמותת נפגעי סמים, או יראיין הורה שבנו מת ממנת יתר כדי שיציגו את הצד השני. מעניין שהעיתונות הישראלית מצטיינת בדרך־כלל במציאת גורמים אלמונים שיביעו מחאה על כל נושא שבעולם, אבל לא הלילה. הלילה דומייה. הלילה הזה כולנו מסובים.

מי שהגדיל לקפוץ בראש היה "ידיעות אחרונות". העיתון פרסם במוסף הספורט היומי שלו, ביום שבו עמד חלפון מול ועדת השחרורים, טיזר בן חצי עמוד לראיון המלא שהתפרסם במוסף "7 ימים" באותו סוף־שבוע. עד כמה השפיע הפרסום על החלטת הוועדה? כנראה שלעולם לא נדע. מה שבטוח הוא שהסיקור המוטה הזה לא הוסיף הרבה כבוד לעיתונות הישראלית.

תומר גנון הוא עיתונאי

גיליון 63, יולי 2006