באחד הימים הראשונים של הרכבת הממשלה הנוכחית, בעוד הקריאה "רק לא ש"ס" נישאת באוויר, שלחתי לעורכת עמוד הדעות ב"ידיעות אחרונות" מאמר פרי עטי, שהתיזה המרכזית שבו היתה חיסולה של ש"ס. טענתי במאמר כי ראשי השמאל, אהוד ברק ויוסי שריד, יורים לעצמם ברגליים משום שהשאיפה לנקות את אורוות הפוליטיקה אינה מדברת רק על הדחתו של אריה דרעי, אלא מבקשת להביא לסילוקה של ש"ס מן הזירה הציבורית בישראל. אם כך יקרה, טענתי, יחזרו לימין מאות אלפי קולות, והשמאל יאבד את השלטון. הוספתי ושאלתי מה יקרה ליחסי חילונים-חרדים ואשכנזים-מזרחים ללא ש"ס, ומה יהיה על האליטות, שהרי הברברים היו איזשהו פתרון, כדברי שירו של קוואפיס.
עורכת העמוד, אילנה שבו, החליטה לדחות את המאמר, משום שמדובר ב"דעה מטעם".
אינני מכיר את העורכת, אבל אני מכיר את הגישה: מאז שכתבתי את הספר על אריה דרעי, ולמעשה כמה שנים לפני כן, אני אדם מחוק, לפחות בעיני כמה עיתונאים ופוליטיקאים. אין לי אישיות משל עצמי, גם אין לי דעה פרטית. כל מה שאני אומר, בכתבות ובראיונות, הוא דברי דרעי חיים, או מתים.
הנה דוגמה:
באחד הימים שידרתי ברדיו ידיעה בלעדית מתוך דיוני ועדת שמגר (על רצח רבין), שבה סיפרתי כי הוועדה בדקה ומצאה שלא היתה קונספירציה, וכי לוועדה הגיע סרט וידיאו של אזרח תל-אביבי שצילם את רצח רבין על כל שלביו. הסיפור נודע לי מתוך הוועדה עצמה, אלא שלא כך סברו כמה מעמיתי. אחת מהן, ברקודה מצויה, אמרה:
עוד אחד מסיפורי דרעי.
מה לדרעי ולוועדת שמגר, שאלתי.
יש לו חברים, ענתה.
דרעי בחו"ל, אמרתי.
אז מה? אין טלפונים? חייכה וחשפה את הארס.
אכן, צר עולמי כעולמו של דרעי, ובלעדיו אין לי ידידים, גם לא מקורות אינפורמציה אחרים. במלים אחרות, אני כולי אריה דרעי.
צילום: י.ר. מורד
▪ ▪ ▪
הסופר הצ'כי-צרפתי מילן קונדרה כותב במסה על הקפקאיות (בספרו "אמנות הרומן"), כי אחת התופעות הקפקאיות היא ה"דה-פרסונליזציה" של האדם, וזו מושגת בין השאר באמצעות הטחת האשמות שוות באדם המקופקא.
בדידי הווה עובדה.
ימים מעטים לפני צאתו לאור של ספרי, מטלפנת אלי כתבת "הארץ" חנה קים, ובפיה סיפור מדהים על כך שקשרי עם אריה דרעי לא נבעו רק מיחסים אישיים או חברתיים, אלא גם ממניעים כלכליים. עובדה: קיבלתי ממנו הלוואה (וזאת לאחר שכבר האשימו אותי כי קיבלתי ממנו שכר, לאמור שוחד...). במלים אחרות, כותב הביוגרפיה של אריה דרעי מושחת כמוהו!
וזה סיפור המעשה: השנה היא 1983 ואני עורך חדשות זוטר ברדיו. אריה דרעי וש"ס פרצו לפוליטיקה רק ב-1984, ואני הכרתי אותו חמש שנים אחר-כך, כאשר נתמניתי לכתב בכנסת. מכל מקום, אי-אז ב-1983 הודיעה לי אשתי בטלפון בהול לחדר החדשות כי עליה לעבור ניתוח גינקולוגי בהקדם, והרופא דורש תשלום של 400 דולר טבין ותקילין. מאין ידלה עורך חדשות, המשתכר אל צרור נקוב, 400 דולר בתוך שעות ספורות? לעזרתי בא אחד הכתבים ברדיו, שהיה ידוע בקשריו עם בעלי גמ"חים בירושלים. ואכן כעבור שעתיים-שלוש חזר אלי עם 400 דולר, תמורתם הפקדתי בידיו עשרה צ'קים דחויים, בשווה-ערך לדולרים, ושלום על ישראל.
והנה חולפות להן השנים ומסתבר כי בעל הגמ"ח היה בן-ציון רובין, גזברו של אריה דרעי ומס' 3 בכתב-האישום נגד "כנופיית הארבעה". אותו רובין הגיש לבית-המשפט שקית פלסטיק מלאה פנקסים, פתקים ורשימות של לקוחותיו, ובהם גם שמי. בית-המשפט ביקש לדעת אם אני קשור אי-כך בכתב-האישום, ומשנענה בשלילה התיר לפרסם את שמי, אך אסר לפרסם את שמותיהם של שאר הלקוחות, בהם שמו של פוליטיקאי ידוע, שקיבל הלוואה בסך עשרת אלפים דולר (מדוע התיר בית-המשפט לפרסם רק את שמי? לאלוהי השופטים פתרונים).
חלפו שנתיים-שלוש ו"מישהו" הדליף לגברת קים את הסיפור דווקא ערב פרסום ספרי, ככל הנראה אחד מאנשי התביעה שהיה נוכח באולם בית-המשפט באותו דיון. חנה קים ביקשה את תגובתי. מאחר שלא הכרתי את הסיפור, ביקשתי לבדוק ולחזור אליה למחרת. כאשר הבאתי לפניה את גרסתי, כולל התאריכים, הוספתי בדחילו כי פרסום הדברים ישחיר את פני ברבים, מה גם שלמעשה לא היה שם סיפור. תשובתה היתה: אני עושה את עבודתי.
על-פי מילון קונדרה זהו אחת המאפיינים של המצב הקפקאי: הפקיד המאשים אינו חושב, ומשמעות מעשיו אינה מעסיקה אותו כלל. הוא בורג בעולם של חוקים וכללים, שאיזה יצור אמורפי קבע אותם. "אני עושה את עבודתי", היא אמרה.
אמנון אברמוביץ' הוא דוגמה נוספת. באחד האייטמים שלו ב"יומן", בפריים-טיים, סיפר על אריה דרעי השולח את אצבעותיו הארוכות כדי למנות את מקורביו לתפקידים שונים בממשל, ובין השאר ביקש למנות את אחד ממקורביו לתפקיד הכתב לענייני מפלגות של הרדיו. המועמד הידוע היה ירון דקל, שעמד לפרוש מערוץ 2 ולעבור לרדיו ככתב ולערוץ 1 כפרשן, אבל אברמוביץ' סיפר כי כל האצבעות הורו עלי כמי שלמענו פעל דרעי. והנה מתברר כי אחד מבכירי העיתונאים בארץ פעל ככתב מתחיל: הוא לא בדק כלל את הסיפור, לא אצלי, לא אצל דקל וגם לא אצל דרעי. מישהו ליכלך והוא אכל.
רתחתי מזעם. כעבור כמה ימים טילפן אלי. "שמעתי שאתה כועס", אמר לי והוסיף: "דיברתי עם דקל. מתברר שהשיחה שלו עם אריה דרעי היתה פולקלוריסטית". אברמוביץ' והגדרותיו המשעשעות. אבל סירבתי להשתעשע. "איך אתה עושה דבר כזה?", שאלתי, "זורק בוץ בלי לבדוק". "עזוב", אמר, "בעוד שבוע-שבועיים איש לא יזכור את הסיפור".
לימים, כאשר שוחחתי עם עוד כמה מנפגעי אברמוביץ', התברר לי כי זו תשובתו הרגילה: בעוד כמה ימים הסיפור יישכח.
עם זאת, הסיפור שמאחורי הסיפור קפקאי הרבה יותר, שכן מתברר כי אברמוביץ' שידר את האייטם שלו שלושה ימים אחרי בירור שעשה לי מנכ"ל הרשות דאז, מוטי קירשנבאום, בנוכחות מנהל הרדיו, אמנון נדב. באותו בירור שמעתי לראשונה על שיחתו של אריה דרעי עם ירון דקל בתחילת אותו שבוע. כאמור, נוכחו בבירור שלושה. אני לא הדלפתי לאברמוביץ' את הסיפור. מי הדליף? מנהל הרדיו? מנכ"ל רשות-השידור? האומנם יעלה על הדעת שאחד ממנהלי הדליף סיפור כדי להשחיר את פני? (לימים אמר לי קירשנבאום בחיוך: אמנון נדב אינו מדליף).
אבל גם בכך לא תם הסיפור, שכן אותו בירור שנעשה לי נועד לבדוק עימי תלונות שהגיעו להנהלת הרדיו על כך שאריה דרעי "משחד" אותי באמצעות משרה בעיתון ש"ס "יום ליום". הסברתי כי מעולם לא עבדתי בעיתון ההוא, אלא נעתרתי להפצרותיו של עורך העיתון באותם ימים, אברהם רותם ז"ל, שביקש לחזק את העיתון ב"רפרנטים", כלומר עיתונאים מנוסים בתחומיהם, שיעמדו לרשות המערכת כל אימת שזו תיתקל בבעיות. לא דובר כלל על שכר או תמורה כלשהי. רותם ז"ל הרכיב אפוא רשימה והפיץ אותה בין העורכים, וזו נתגלגלה לידי המתלונן האנונימי. לימים ביקש ממני רותם, כ"טובה אישית", להעביר מן הכנסת אחת מן הידיעות ששידרתי ברדיו, משום שהכתב שלו בכנסת חלה. כך עשה גם בימים הבאים, עד אשר עצרתי בעדו. בסך-הכל העברתי שלוש או ארבע ידיעות, ללא כל תמורה. גם עניין ה"רפרנט" ירד מסדר היום.
אגב, האומבודסמן של רשות-השידור, ויקטור גרייבסקי, שנתמנה לבדוק את העניין, אישר את גרסתי. תיק הבדיקה נסגר כמו שנפתח: בלא כלום. אבל מאז, כל אימת שמישהו מבקש לנגח אותי הוא מציין את ה"עובדה" שעבדתי בעיתון של ש"ס.
ייתכן שבכך היה מסתיים העניין, אלא שלדידי נותרה בעיה אחת פתוחה: מיהו המתלונן? ברשות-השידור סירבו לומר לי (גם זו תופעה קפקאית: המאשים תמיד נותר אלמוני), ובעיתונות נפתח מסע נגדי, וכמה עיתונאים אף קיבלו בפקס את התלונה נגדי. ירון סחיש, מן המקומון הירושלמי של "ידיעות אחרונות", בדק ומצא: הפקסים נשלחו ממכשיר הפקס של דובר המפד"ל, יצחק רט. מה לדובר המפד"ל ולשאלה אם עבדתי בעיתון ש"ס??
אחת הקלישאות המטומטמות (אצלנו ובעולם) קובע: אמור לי מי ידידך ואומר לך מי אתה. כלומר, אם ידידי הוא אנס סדרתי – מה זה אומר עלי? או, נניח, ידידי הוא אחד מל"ו צדיקים, האם זה מטהר אותי, רשע מרושע שכמוני?
וכך לגבי הקלישאה "אין עשן בלי אש". היא נכונה אמנם לגבי אינדיאנים, וצופים, ומדורת השבט, אך כל מי שעסק בתעמולת בחירות, למשל, יודע כי יש ויש השמצות ללא בסיס. יתרה מזאת, בהמצאת השמצה על היריב הממציא מביא בחשבון את תגובת הקהל: אין עשן בלי אש...
ואכן, בחודשים האחרונים למדתי על בשרי מהו לחץ חברתי. חברים, עמיתים לעבודה, אפילו קרובי משפחה, החלו להסתכל עלי בסלחנות. לא עזרו צעקות כי אינני ש"ס, אינני חרדי, גם לא מזרחי; לא הועילו לחישותי כי אינני מושחת. תראה מה כתבה עליך חנה קים, השיבו לי, מה אמר עליך אברמוביץ', מה התלונן עליך הרט ההוא. הגיעו הדברים לידי כך שעמיתים לעבודה הביעו התנגדות לכך שאחזור לעריכת חדשות, שהרי אני כולי אריה דרעי, ומנהלי אסרו עלי (בכתב!) לעסוק בש"ס משום שכתבתי ספר אוהד (לדעתם) על האיש ההוא.
זה היה אחרי שאמרתי באחת מכתבותי אחרי הבחירות כי דרעי, כרץ למרחקים ארוכים, סבור שאם ש"ס תהיה באופוזיציה הוא עצמו יישב בבית-הסוהר, ש"ס תזכה בבחירות הבאות ב-25 מנדטים או יותר, והיא עשויה להיות המפלגה הגדולה בישראל. מדי אחרי שידור הדברים טילפן אלי אחד ממקורבי ראש הממשלה החדש לבדוק אם זו אכן דעתו של דרעי. השבתי בחיוב והוא אמר: "זהו אור אדום. אסור שזה יקרה".
לעומת אותו פוליטיקאי חכם, היו מי שנתפסו למשפט "רץ למרחקים ארוכים" וראו בכך מתן מחמאה ל"מפלצת". בין אלה היה אחד, אביב לביא בעיתון "הארץ", הקומיסר החדש לענייני מוסר עיתונאי, שקרא לי להפסיק להתחנף לאריה דרעי – איזו בדיחה!
▪ ▪ ▪
אלא שהבדיחה היא חלק מן המצב הקפקאי. כותב מילן קונדרה במסתו: "הקפקאיות מוליכה אותנו פנימה, אל תוך קרביה של הבדיחה, אל הזוועה שבקומי".
ואכן, כמה מן האירועים שאירעו לספר שכתבתי על אריה דרעי נופלים אל תוך קרביה של הבדיחה. "פרשת חלבי", למשל, הפרשה היחידה שזכתה לתשומת לב ציבורית, לעומת פרשות אחרות שאני מגולל בספר, עסיסיות ורציניות הרבה יותר, כמו מינוייהם של דוד ליבאי לשר המשפטים ומיכאל בן-יאיר ליועץ המשפטי לממשלה, שניהם מעשי ידיו של דרעי, זמן רב לפני פרשת בר-און, או חלקו של עו"ד דן אבי-יצחק בפרשה הזאת.
"פרשת חלבי" נולדה בטלוויזיה, אצל כמה מ"אוהביו" של רפיק חלבי. אני עצמי העליתי את סיפורי חלבי כהמחשה לתחושתו של אריה דרעי כי ידידיו ובעלי-בריתו בגדו בו כמעט מראשית דרכו ועד סופה: כך צמרת ש"ס בהדיחה אותו, כך פוליטיקאים שונים שהשתמשו בו לקדם את עצמם תמורת הבטחות, הבנות או קריצות רומזניות, וכך עיתונאים מסוימים שכמוהם כיונים: אכלו מידיו וחירבנו על ראשו.
אחד מ"אוהביו" של רפיק חלבי קרא את הספר ותפס מיד את פוטנציאל הפיצוץ התקשורתי בסיפור (בניגוד אלי). הוא הפנה את תשומת לבו של דוד גלבוע, מגיש "תיק תקשורת" בערוץ 2, וזה ביקש ממני להתראיין בתוכניתו. בתום לבי הסכמתי, ולמחרת הראיון נפרצו שערי הגיהנום והשערורייה התגלגלה לחקירת משטרה נגד חלבי בחשד למרמה והפרת אמונים, ועשר שעות חקירה המסתיימות בתנאים מגבילים, עוד בדיחה!
מי שכן נופלות הן הכתבות והביקורות על ספרי בעיתונות. ואכן, עוד הספר בשלבי עריכה מתפרסמת באכסניה נכבדה זו, "העין השביעית", כתבה האומרת, בין השאר, כי אריה דרעי לקח את ידידו הקרוב לחבר לו ביוגרפיה מתוך כוונה להשפיע על השופטים!!!
איזו שטות! כיום, אחרי פסק-הדין, כבר ברור שהדבר לא היה משנה את דעתם של השופטים (מה שהיה ברור כבר אז, כאשר כתבה הכתבת את שטויותיה). יתרה מזאת, הרי לא היה די בכך שאריה דרעי "ייקח את אחד מידידיו הקרובים" וכולי, שכן היה עליו לשכנע גם את יריבו הגדול, "ידיעות אחרונות", לפרסם את הספר.
▪ ▪ ▪
אריאנה מלמד ניסתה ב"העיר" לחלק לי אי-אלו מחמאות בשל "חריצותי", כדבריה, בהבאת סיפורים רבים ומפורטים, פה ושם גם שיבחה את הסגנון, אך סיימה את הביקורת בקביעה כי לא יואל ניר ראוי לכתוב את הביוגרפיה של אריה דרעי. מדוע? משום שכתבתי עליו באמפתיה, לא בכאסח כפי שלדעתה ראוי לכתוב עליו?
או אדם ברוך ב"מעריב". הוא בא אלי בטרוניות על כך שבפרק על הרב עובדיה יוסף הסתמכתי על שני מאמרים ארוכים שכתב בשעתו ב"מעריב" על גדולתו של הרב כרועה רוחני וכפוסק הלכה. כמו אמר: הסתמכת עלי, מכאן שאינך רציני...
אבל הגדיל לעשות מיכאל הנדלזלץ, עורכו החכם של מוסף הספרים של "הארץ", שמסר את כתיבת הביקורת על ספרי לסמי שלום שיטרית, מן הקשת-המזרחית השוטמת את ש"ס ואת דרעי. למסור לידיו את כתיבת הביקורת כמוה כמסירת ספר של המרקיז דה-סאד לרב עובדיה יוסף!
כצפוי כיסח שטרית את הספר מלגו ומלבר. עם זאת, הסכים עם תיאוריה אחת שהעליתי בספר, תיאוריית הקונספירציה, המלווה את אריה דרעי מתחילת משפטו. אבל בעוד דרעי סבור כי המזימה היתה פוליטית – שאיפתם של יריביו הפוליטיים לחסל אותו ציבורית ובאמצעות חיסולו להביא לחיסולה של ש"ס – מצא שטרית מזימה של השב"כ.
ואכן, לא חלפו שבועיים וב"כל העיר" הירושלמי התפרסמה כתבה על מעורבותו של השב"כ בהתארגנויות המחאה של בני עדות המזרח, הפנתרים-השחורים למשל, ולהפתעתי הרבה מסתמכת הכתבה על סצינה אחת מתוך ספרי: אריה דרעי, כמנכ"ל משרד הפנים, סייר באום-אלפחם ונשא דברים בגנות ההזנחה הגדולה של היישובים הערביים בישראל. כמה ימים אחר-כך נקרא לבירור אצל ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, שבו נכח גם נציג השב"כ. "אתה מנכ"ל צעיר", אמר לו שמיר, "תשאיר את העניינים האלה למי שעיסוקם בכך". אבל לדידו של "כל העיר" היתה בסצינה ההיא הוכחה לכך שהשב"כ מעורב בענייניהם של בני עדות המזרח בכלל ובענייניו של אריה דרעי בפרט!
אכן אשמתי! כתבתי ספר רוחש אמפתיה למי שלדעתי הוא אחת התופעות המורכבות והמרתקות בפוליטיקה הישראלית. הממסד, האליטות, התקשורת, דעת הקהל ה"נאורה", לא יכלו לשאת אמפתיה למפלצת, זו שעל-פי אדיפוס של סופוקלס יש להרוג אותה כדי לזכות ביוקסטה ובמלכות. ואכן, אחרי מתן פסק-הדין החלו העיתונאים, מן הזבים והמצורעים ועד הבכירים, לתקוע סכינים במפלצת השרועה על הרצפות, לפחות לירוק עליה, ולו כדי שיהיה גם להם חלק ונחלה במלכות. אפשר היה לקרוא את הרעל בין השיטין של הכתבות, לראות את השנאה הקשה בעיניהם של פרשני הטלוויזיה, לשמוע את השמחה לאיד בקולותיהם. ואילו אני, כמו רבים מאלה שהכירו את דרעי מעבר לתדמיתו בתקשורת, לא ראיתי בו מפלצת או אנס סדרתי האונס את המדינה הבתולית הזאת חדשות לבקרים. לדידי, אם אכן צדק בית-המשפט המחוזי בירושלים, היה דרעי אדם שחטא (או פשע) בצעירותו ועליו לתת על כך את הדין, אך אין צורך לשרוף אותו על המוקד, או להשפיל אותו, כפי שעשו ראשי השמאל בעזרתם של כמה מבכירי ש"ס.
אכן, ביקשתי להבין את התופעה, לא לשפוט אותה – ועל כך שילמתי מחיר כבד. שתהיו בריאים, "חברים"!
יואל ניר, מחבר הביוגרפיה של אריה דרעי, הוא עורך חדשות בקול-ישראל
גיליון 24, ינואר 2000