זה כמה שנים אני משלם את דמי החבר של אגודת העיתונאים בתל-אביב ישירות, בצ'קים לשנה שלמה. החתימה על הצ'קים היתה כרוכה מדי שנה ברגע של הרהור. הסכום לא משהו, אבל על מה אני חותם בעצם? ומיד שבה מורשת בית אבא-אמא והיכתה על כף ידי המהססת. והרי זהו "איגוד מקצועי", הרי עלינו העיתונאים להתאגד למען זכויותינו, הרי ללא אגודה מקצועית חזקה נהיה למרמס בידי בעלי ההון המעסיקים אותנו. אילו מין מחשבות אלה?
השנה שוב רעדה היד, רעדה ורעדה, ועל הצ'קים לא חתמתי. זה לא היה קל. שוב ושוב נשלחה היד אל הפנקס, ומרגע לרגע ברור היה לי שהפעם זה לא ילך. השאלות כבדות מדי, והתשובות, כך נראה, אינן עומדות במבחן הראיון המוצקות. ואם חלק מהטיעונים כאן ייראו מובנים מאליהם, הרי זו בדיוק הבעיה.
איור: מירה פרידמן
העיתונות הכתובה והאלקטרונית עברה במהלך שנות התשעים, באופן גורף, לחוזים אישיים. במהלך הזה לא הצליחו אגודות העיתונאים והאיגוד הארצי לבלום את התהליך. הם לא הצליחו להיערך למאבק. הם לא היוו בו גורם. הכישלון הזה עירער את בסיס קיומו של האיגוד, ולא נראה שהוא חזר והתייצב.
בנקודה זו אין מקום להטחת האשמה גורפת ובלעדית באגודה. מי שהלך לחוזים אישיים הם העיתונאים עצמם, כלומר אנחנו. מוגזם לומר שהעיתונאים בחרו בחוזים אישיים כשיטה מקיפה או בלעדית, אבל הם בוודאי לא חסמו את המהלך בגופם. בעיתונים שבהם היה ועד עובדים חזק ובעל מסורת כמו "ידיעות אחרונות" הצליח שיעור סביר של העובדים להישאר מאוגד, ומן הסתם בעלי העיתון מחכים לשעת כושר כדי להקטין את נתח עובדי ההסכם. בעיתון שבו היה הבעלים נחוש לעבור לחוזים אישיים, או שאירעו בו טלטלות בעלות, כמו ב"מעריב", הפור נפל. העיתונים הקטנים, שבהם נעשה הכל על-פי ההסכמים הקיבוציים הישנים, נסגרו כזכור בזה אחר זה. שני כלי התקשורת שרוב חבריהם מאוגדים ויש בהם ועד פעיל הם ה"ג'רוזלם פוסט" וקול-ישראל.
אין מקום להאשמה גורפת של האיגוד, יש מקום לביקורת. המעט שיכלו האגודות לעשות לא נעשה. הדבר נובע קודם כל מהמבנה המוזר של ההתאגדות המקצועית של העיתונאים. העיתונות היא מקצוע של מעטים. גם אם היו כל העיתונאים מאוגדים היה מדובר בכמה אלפים. האיגוד הקטן הזה מפורק מסיבות היסטוריות לשלוש אגודות אזוריות, ולאיגוד פדרטיבי חסר בסיס עצמאי החי בחסדי האגודות. המבנה הא-נורמלי הזה הוא מקור למאבקי כוח, לריבי סמכויות וליחסים עכורים שאיפיינו את האיגוד המקצועי של העיתונאים שנים רבות, גם כאשר ההסכמים הקיבוציים היו נחלת הכל. בתקופה הקריטית, שבה עברו מרבית העיתונים והעיתונאים לחוזים אישיים, היה האיגוד משותק עקב מערכת יחסים עכורה בין ראשי האיגוד המקצועי והאגודה התל-אביבית, המאגדת את רוב העיתונאים.
שנות התשעים הן שנותיה הרעות של ההתאגדות העיתונאית המקצועית. לאגודות העיתונאים ולאיגוד אין כל מעמד בהתדיינות של העיתונאי הבודד מול מעסיקו. האגודות היו יכולות, למשל, להיות גורם מייעץ לעיתונאים איך לנסח חוזה אישי, על מה לעמוד ואיך לפעול כאשר החוזה מופר. זה לא קרה. לאגודה גם אין כל השפעה על המצב בבסיסה של הפירמידה העיתונאית – העיתונאים המתחילים, שהיחס אליהם הוא כאל מלצרים הזכאים בקושי לשכר מינימום, ורבים וטובים מהם נוטשים את הענף במהירות שבה הגיעו אליו.
לצד המאבקים הפרטיים שבהם האיגוד והאגודות אינם צד, קיימים גם סכסוכים קבוצתיים שבהם לכאורה היה לאיגוד כר נוח יותר לפעולה. בעיתון "דבר", כזכור, לא שולם שכר סופרים לפרילנסרים משך תקופה ארוכה, כשנה וחצי. פרילנסרים אינם חברי אגודת העיתונאים. ההסתדרות, בעליה של "דבר" באותם ימים, היא כידוע איגוד מקצועי. איפה היתה אגודת העיתונאים? ברמת התוצאות, בשום מקום. ההסתדרות שברה את שיא הלנת השכר, האיגוד המקצועי הקשור אליה לא קם כנגדה.
דוגמה נוספת המתרחשת ברגע זה ממש היא העיתון "מקור ראשון", שנסגר לאחרונה, לפחות זמנית. והעובדים לא קיבלו שכר בחודשים האחרונים. בסופו של דבר פנו לעורך-דין פרטי. שאלתי את אחד מהעובדים הפעילים במאבק על תשלום השכר מדוע לא פנו לאגודה והוא היה, איך לומר, נבוך. "ראשית", אמר, "אנחנו לא חברים באגודה, ואמרו לנו שהיא לא תעזור לנו. שנית, יש שם יועצת משפטית, אבל היא ממילא לא תגן עלינו בבית-המשפט". השורה התחתונה היא שבעבור אנשי "מקור ראשון" האגודה לא היתה אופציה.
הדוגמה המיוחדת היא עיתונאי ה"ג'רוזלם פוסט", הנמצאים בסכסוך עבודה עם המו"ל וההנהלה. אנשי "הפוסט", שגם בו מועסקים כבר כמה עשרות עיתונאים בחוזה אישי, מנהלים מאבק הירואי נגד ההנהלה כדי לשמור על ההסכם הקיבוצי. כוונת ההנהלה ברורה: לרוקן את ההסכם הקיבוצי מתוכן כדי שהעיתונאים יוותרו עליו מרצונם. העובדים נאבקים על ההסכם גם מטעמים כספיים וגם כערובה לחופש העיתונות. האיגוד, לדבריהם, עוזר להם בכל דרך, בעיקר בהשתתפות פיזית במשא-ומתן עם המעסיקים. הפעילות הזו ראויה להערכה, אם כי מידת כוחו של האיגוד לסייע באמת תיבחן לקראת סוף השנה, עם פקיעת ההסכם הקיבוצי. בכל מקרה, זה היוצא מהכלל המעיד על הכלל. מה שקורה ב"ג'רוזלם פוסט" אינו רלבנטי לתמונת המצב ביתר העיתונים, ובמרבית כלי התקשורת האלקטרונית.
הדו"חות התקופתיים המגיעים מהאגודה בתל-אביב נותנים תמונה מפורטת על פעילותה, וכשאני מקבל את הדף אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. בצר לה פנתה האגודה בעיקר למה שקרוי "פעולות רווחה". האגודה משמשת מעין קבלן משנה של גורמי מסחר שונים, ובזכותה אני יכול ללון במלון כרמל נהר-הירדן ב-1,020 שקל במקום ב-1,200, לקנות חבילת תקשורת סלולרית ב-2,550 שקל במקום ב-3,000 ולשלם לפחח רכב בצ'ק דחוי. בדוחות קודמים של האגודה זכיתי לקרוא תיאורים מרתקים על מגעים לשיפוץ המסעדה כולל שיפורים בתפריט, ולהתקדמות המו"מ על יישוב הסכסוכים סביב בית-סוקולוב. הצרה היא שזה כמה שנים לא התגלגלתי לבית-סוקולוב, וזה לא ממש הפריע לעבודתי כעיתונאי. וכן, שכחתי את תווית הרכב. תווית חשובה, אבל קצת יקרה אם זה כל מה שאני מקבל מהאגודה. למה שהממשלה לא תנפק תוויות רכב לעיתונאים בעלי תעודה ממשלתית?
זכיתי להיחשף לחיים התוססים באגודת העיתונאים בתל-אביב לקראת הבחירות האחרונות לוועד האגודה. הסתבר שיש באגודה מאבק איתנים בין אנשי "ידיעות אחרונות", המאוגדים היטב, לבין "כל היתר". המידע שעלה כאד משלולית המאבק על "השלטון באגודת העיתונאים" כלל מזימות בין-תקשורתיות, כתמי בוץ על כל הגורמים הנוגעים בדבר, שנאה יוקדת וקנאה. גם לאחר הבחירות המאבק נמשך, והוא ממשיך להעסיק את מי שזה ממש מעניין אותו. היו"ר הנבחר מנוטרל, ובין עובדי "ידיעות אחרונות" לבין "כל היתר" שורר תיקו מקפיא.
אני מכיר די מקרוב את התחרות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב", למשל. יש לה פנים לכאן ולכאן, אבל ברור על מה המאבק, ואפילו מה כללי המשחק. אבל על מה נלחמים שם באגודה? אם החבר'ה מ"ידיעות אחרונות" ינצחו נקבל עוד מאה שקל הנחה בבית-המלון? עד היום לא הצליח איש להסביר לי במה מדובר, למי אכפת, ומה הקשר בין כל זה לבין העיתונות, העיתונאים, המאבק המקצועי וזכויות העובד. אז לא, אין לי שום דבר נגד רזי גוטרמן, או נגד שכרו, מה גם שהוא הודיע על פרישתו מהתפקיד, אבל חברים, מעכשיו, לא על חשבוני.
כל הדברים האלה נכתבים באחת השעות הקשות לעיתונות הישראלית. בכל אחד משלושת העיתונים, ובכמה מכלי התקשורת האלקטרוניים, בדרגות עוצמה אלה ואחרות, נדרש העיתונאי השכיר לשאול את עצמו ואת בעליו שאלות של אמינות מקצועית, של שיקולי מו"לים, שלא לדבר על מעשי המו"לים. כושר התמרון של העיתונאי מוגבל מאוד. כושר ההתאגדות הפנימית של העיתונאים בתוך העיתונים מוגבל גם הוא. אגודת העיתונאים והאיגוד הארצי בתקופה הקשה הזו הן לכל היותר גורם שולי. קשה להציע מן המותן פעולות שיכול היה איגוד מקצועי של העיתונאים על שלוחותיו לעשות, ברמה ההצהרתית ומעבר לה, כדי לייצג את כבוד המקצוע בפני החברה הישראלית. אני משוכנע בדבר אחד: אם אפילו במצב הזה הגופים האלה חסרי מעש והשפעה ושקועים במאבקים פנימיים, אין להם זכות קיום.
רוביק רוזנטל הוא עורך הדעות של "מעריב", עורך כתב-העת "פנים" ומרכז סדנאות העיתונות באוניברסיטה הפתוחה
גיליון 24, ינואר 2000