צמד רשימותיו האחרונות של פרופ' ירון אזרחי ב"העין השביעית" (גליונות 20-19) מוכיח כי הימין בישראל אינו צריך לטרוח ולקיים את דחליל ה"אליטות" המנותקות או המתנשאות – אזרחי מתחזק אותו היטב.
ב"שקיעת הזיכרון" קובע אזרחי כי "הפוליטיקאי של היום יכול לסמוך על שכחתם של הבוחרים, ההולכים ונעשים דומים יותר לכלבים של פבלוב, המגיבים רק לגירויים עכשוויים".
אני משער, במידה מועטה של סיכון, כי אזרחי אינו כולל את עצמו בפנקס בוחרים זה. אך הנחתו, המכוונת מן הסתם אל "העם", אין לה על מה לסמוך.
להפך, הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ארוך כל-כך עד שהוא מגיע לדרגת קיבעון. אין עוד מדינה המחטטת בפרשיות מן העבר, המזריקה לעצמה מנות יתר של סקנדלים או נצחונות ממוחזרים, כמדינת ישראל. במדינה שבה מאגר הגנרלים של היום הוא מאגר הפוליטיקאים של המחר, ומסכת התדמית של מאצ'ו ולוחם באינדיאנים היא עדיין ערובה לשלטון – שום דבר לא נשכח, לא נסלח, לא נמחק.
דוגמאות: ללא מיתוס יוני ואנטבה, ספק אם נתניהו היה מגיע לשלטון. ללא מטעני הזיכרון של שרון בלבנון, אריאל שרון ולא משה ארנס היה שר הביטחון בשלהי ממשלת נתניהו. ועוד: ללא ההכשר שקיבל אהוד ברק ממבקר המדינה בפרשת צאלים, המירוץ שלו לראשות הממשלה היה הופך כמעט בלתי אפשרי.
ויותר מכך: חולשתו האלקטורלית של נתניהו מול ברק בשלבים האחרונים של מירוץ הבחירות לא היתה אפשרית ללא מיתוס סיירת מטכ"ל שהביא עימו המאצ'ו החדש של הפוליטיקה הישראלית. העיטורים שלו ארוכים יותר, מי יכול לשכוח.
הזיכרון הקולקטיבי הארוך מאוד אינו נחלת אלה שיצאו מפס ייצור אליטיסטי תיכון-צבא-אוניברסיטה בלבד. בקשת הסליחה המאוחרת, או המיותרת, של ברק מעדות המזרח היתה הוכחה למאמץ עליון של מחיקת "שבב" בזיכרון של דור המעברות וילדיו.
כך גם האמת ישראל-אחת וקניית גשר במחיר מופקע, יצירת "מקום לכולם" ופיתוח אסכולת התחברות לציבורים רחבים אחרים של פרופ' שלמה בן-עמי.
המציאות הישראלית עמוסה ניגודים: מצד אחד, רצף פרשיות ותמונות שזמן החיים שלהן הוא 24 שעות, מצד שני, רגעים שיוצרים מסכות תדמית ונכנסים לאלבום ישראלי אינטימי מאוד של זיכרון לאומי משותף.
אך אזרחי אינו מניח לעובדות פוליטיות חברתיות לבלבל לו את התיאוריה. מרכיב נוסף המשתלב לו בתמונת המצב של "העדר תשתית חינוכית-תרבותית" הוא הקינה הבלתי פוסקת על איכויות השידור האלקטרוני, שאינו מאפשר "קליטות לחומרים של עבר וזיכרון היסטורי".
האומנם? יש לשפת הטלוויזיה, כמובן, מגבלות משלה, אך מעולם לא הומחשה ההיסטוריה למיליונים בדרך קליטה יותר מאשר באמצעות הטלוויזיה – ועכשיו זכרון המחשב והנגישות לאינטרנט. לקחי מלחמת העולם השנייה נלמדו על-ידי דור הטלוויזיה בדרך שהדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה ללמוד, משום שלא היה לו מסך קטן. דור שלם התחנך בארה"ב על האסון הצבאי והפוליטי בווייטנם – באמצעות הטלוויזיה. אך הצבעה על פגמיה של הטלוויזיה מתיישבת היטב, משתלבת, עם הבוז הלא מסווה כלפי ה"בוחרים" שאינם זוכרים.
יש בהצלפה בקצב וביכולת ההעמקה והניתוח של "הבוחרים" ו"התקשורת" (האלקטרונית בעיקר) מעין אישור אנין לעומק ולרוחב דעתו של הכותב-המבקר עצמו, שאינו מוצא בישראל "תשתית חינוכית תרבותית". תזכורת: הבוז הסמוי, יותר או פחות, לשיקוליו ולזכרונו של "העם" סימן את נפילת ההגמוניה של מפא"י בישראל ויצר משקעים של שנאת דורות.
מנחם בגין שידר מסר אחר ל"בוחרים", בפוליטיקה של רגשות שהיה בה גם מסר רעיוני ברור: הם אינם שווים פחות. המשקל הסגולי של האיש, לא של הצמרת מסביבו, העניק למסר אמינות.
אזרחי מוסיף וקובל על "תהליך המרת פוליטיקה של רעיונות בפוליטיקה של רגשות", שלבש אצלנו "קיצוניות שקשה למצוא לה אח ורע בדמוקרטיות אחרות".
נהפוך הוא: הלקח המרכזי של הקרב ההיסטורי בין ימין לשמאל בישראל הוא שיצירת אקלים פוליטי של אי-פגיעה ברגשות ציבורים רחבים מאפשרת החדרת מסרים רציונליים "קרים", כלומר בחינת תפקוד פוליטי של מועמד על-פי גליון הישגיו, ולא אמירותיו או "כוונותיו". בסביבת הבוחרים שאיבדו את זכרונם מציב אזרחי ברשימתו בגיליון מס' 19 את "הבורות והריקנות" ב"אישיותו האלקטרונית" של העיתונאי הישראלי המראיין פוליטיקאים. רוצה לומר, על-פי אזרחי, הבוחרים והעיתונאים (האלקטרוניים) יוצאים בשתי הרשימות כשידיהם על ראשם ועם בלתי-מספיק בתרומתם ליצירת "תרבות מוסדית ופוליטית שורשית".
נכון טוען אזרחי בנקודה אחת, המתייחסת ל"אי-האמון שציבור דמוקרטי רוחש למתווכים למיניהם, כולל לכל הטוענים לסמכות לייצג את העבר או את העתיד". נוכח צמד הרשימות מפנקס הבוחר של אזרחי, אי-האמון נראה מוצדק, אפילו "שורשי".
חיים שיבי
הכותב הוא עיתונאי המתמקד בסיקור פוליטי
גיליון 21, יולי 1999