אף שרבות כבר נכתב על פרשת נתניהו-מוזס, חשוב להאיר את השלכותיה על תפקידה הדמוקרטי של העיתונות. כידוע, התקשורת המודרנית היא לא רק "דובר" הזכאי ליהנות מחופש הביטוי, אלא גם "במה" חיונית לקיומו של השיח הציבורי. במה הכרחית לקיום המשטר הדמוקרטי משום שהיא מאפשרת זרימת מידע חופשית, שבתורה, לימדנו ג'ון סטיוארט מיל, מאפשרת פיקוח על השלטון, חשיפה לרעיונות חדשים וגילוי האמת.

לכן מעניקה הדמוקרטיה הגנה מיוחדת לעיתונות – אף שמדובר, על-פי רוב, בעסקים המצויים בידיים של בעלי הון פרטיים, שכן היא נועדה – וזאת יש לזכור – לשם שימור האינטרסים והזכויות של האזרחים, הריבון הדמוקרטי.

אלא שמרבית העיתונות הפכה, בשנים האחרונות, מצד אחד ל"עיתונות שעשועים" (infotainment) שמעדיפה את ה"מרגש" על פני ה"חשוב", את הקומוניקט על פני התחקיר ואת הפרסום הסמוי על פני האומץ המערכתי "לדבר אמת אל הכוח" (speak truth to power); ומצד שני, לאמצעי לקידום ההשפעה הציבורית והעסקית של בעלי העיתונים שכלל אינם מחויבים לערכי העיתונות הקלאסיים. היכולת שלנו לתבוע אחריותיות (accountability) מצטמצמת אף יותר במקרה של שלדון אדלסון, "ממליך מלכים" זר, שעיתונו ממוטט בהדרגה את האפשרות הכלכלית להתקיימות המרחב הדמוקרטי.

לבסוף, מרכזיות הרשתות החברתיות, ששינתה אף היא את אופן צריכת החדשות, מעמיקה את הקיטוב הפוליטי. כפי שהוכיחו הבחירות בארצות-הברית, מרביתנו כלואים במרחב הסטרילי של הפיד שלנו, שמהדהדות בו רק הדעות – ואפילו העובדות – שב"מרחב הנוחות" שלנו, מה שמאשש – ולא מאתגר – את הטיותינו ואמונותינו ביחס לעולם.

היו מעט מדי פידים "סגולים", שבהם נפגשו "אדומים" (רפובליקאים) ו"כחולים" (דמוקרטים) לשיחה שיכלה להפחית את הקיטוב, לייצר אמפתיה ובסופו של דבר לקדם הסכמה חברתית ההכרחית לקיומה של פוליטיקה דמוקרטית מתפקדת. במסווה של חזון דמוקרטי של מידע אינסופי יצרו אפוא תאגידי האינטרנט חללים וירטואליים אנטי-פלורליסטיים.

תקשורת עצמאית – בדומה למוסדות מדינת הרווחה, למערכת המשפט, לאקדמיה, לעבודה המאורגנת ולשירות הציבורי – היא ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים שנועדו למנוע הצטברות של כוח בידי מיעוט של בעלי הון ולהגן על האינטרס הציבורי הרחב. ככל ששיקוליהם ופעולותיהם מוכפפים לעיקרון מקסום הרווח, במקום לעיקרון מקסום המידע, מצטמצמות ההצדקות שבגינן מקנה הדמוקרטיה הגנה מקיפה כל-כך על חופש העיתונות, ואף מתפורר החוזה הבלתי כתוב שבין התקשורת והציבור. הפסימיות והפסיביות שהדבר יוצר בקרב אזרחים רבים מצמצמות את המרחב הדמוקרטי המשותף. פרשת נתניהו-מוזס מדגימה זאת בצורה חריפה ביותר.

אז מה עושים לנוכח מצב מייאש זה? אהרן ברק הציע לפני כשני עשורים להתייחס לעיתונות כאל גוף "דו-מהותי" החב חובת אמון כלפי הציבור, שנגזרות ממנה חובות משפטיות רחבות יותר מאלו המוטלות על גופים פרטיים רגילים. דברים אלו תקפים כמובן שבעתיים כיום, אלא שלא די בהם. מצבה של העיתונות התדרדר מאז קשות, בייחוד לנוכח העדרו של מודל כלכלי בר-קיימא בעידן האינטרנט.

יש לבחון בזהירות אימוץ מודלים אירופיים (שבדיה, צרפת) של סבסוד ציבורי, שיפעלו לצמצום תלותה של העיתונות הפרטית באינטרסים פיננסיים; לחזק מודלים מלכ"ריים של עיתונות חוקרת (דוגמת "פרו-פבליקה"); ולהפנים שחינמיות מלאה היא מודל שלא יוכל להבטיח את התקיימותה של תקשורת עצמאית. כך ניתן יהיה להבטיח מחדש גם את ההגנה החיונית על הביטחון התעסוקתי של העיתונאים, שיאפשר להם לעמוד, כנאמני הציבור, מול כלל מוקדי הכוח בחברה – ובראשם המו"לים שלהם.

ד"ר עופר סיטבון הוא עמית בכיר במכון שחרית