בחודשים האחרונים הופיעו על המרקע, ועל דפי העיתונים, ילדיהם של עובדי הרשויות המקומיות שנקלעו למצוקה כלכלית חריפה מפני ששכרם הולן. הילדים צולמו ליד מקררים ריקים ובתשובה לשאלות מראייניהם תיארו את מציאות חייהם הקשה. אלו תמונות קשות לצפייה, גם אם עירוב הילדים בחשיפת מצוקת משפחותיהם נעשה בהסכמת הוריהם, כפי שדורשים כללי האתיקה והחוק.

נותרה בעינה השאלה: מדוע נדרשת חשיפת ילדים ובני–נוער בהצגת עניין של הלנת שכר? איזה מידע מתווסף כך - האם יש מי שסבור כי בשעה שהורים חווים מחסור כלכלי חמור יכולים ילדיהם לדור עמם ברווחה ובאושר? מהי התרומה הנודפת לשיח הציבורי, בנושא האיחור בתשלומי השכר, כתוצאה מעירוב הילדים?

לדיווחים על מצוקת בני המשפחה הקטינים יש, לעתים, תוצאות קצרות מועד: ייתכן שיימצאו מתנדבים שיתרמו מכיסם למשפחות הנזקקות ויקלו לזמן קצר את סבלן, ייתכן שגורם ממשלתי או ציבורי ינהג לפנים משורת הדין ויושיט למשפחה סיוע חד–פעמי - אך לרוב תישאר המשפחה עם מצוקתה לאחר רגעי החשיפה.

יש שיטענו כי הודות לגישה עיתונאית אישית זו מגלה הציבור אמפתיה לקשייהן של מאות משפחות ולומד על חוסר התקווה שלהן ועל אובדן אמונן ברשויות המדינה; יש שיצדיקו את הז'אנר העיתונאי הזה בגלל כוח ההמחשה שלו - אך מנגד, קשה לתמוך בחשיפה אישית בתקשורת של משפחות בכלל, וילדים בפרט, במיוחד על רקע הידיעה שלמעשה אין היא מקדמת, באופן יעיל, פתרון מערכתי לבעיה שהיא מייצגת.

להצגת ילדים ובני–נוער בהקשר של מצוקה כלכלית חריפה יש היבט משפיל וגם השלכות נפשיות שליליות. נוסף לכך, הסגנון העיתונאי הזה מחמיץ את התמונה הכללית, שתפקידה להדגיש כי מדובר בתופעה מתרחבת אשר נדרש לה מענה ממסדי. ההתרכזות במקרים אנושיים פרטיים מוותרת על סיקור התופעה כולה: כיצד הגיעו הרשויות המקומיות לגירעון אשר איננו מאפשר תשלומים לעובדיהן ולעשרות ספקים עצמאיים שהעניקו להן שירותים, מי אחראי לכך, כיצד תפקדו רשויות המדינה שאחריותן למנוע פורענויות כאלו?

עד כמה תרמה למשבר הכספי ברשויות המקומיות תרבות המינויים הפוליטית? מה סכום חובות העירייה שלא נגבה עד כה, מי הגופים הזכאים להנחה בתשלום ארנונה, מה שיעור האכיפה בתחום הבנייה הבלתי חוקית, עד כמה ענייניות הוצאות הרשות המקומית וכד'.

תחקירים חדשותיים, במקום סיפורים אישיים, יסייעו לכל תושב לקבל מידע על הנעשה ברשות המקומית שבה הוא מתגורר ולתבוע דין וחשבון מנבחריו. מידע ענייני עשוי, אולי, להשפיע על עמדות צרכני התקשורת ולהביא לקריאה אזרחית לשינוי דפוס המנהיגות והניהול בשלטון המקומי באופן פעיל יותר.

חני קומנשטר היא בעלת תואר מוסמך לקומוניקציה ולעיתונאות מהאוניברסיטה העברית ומוסמכת לרגולציית טלקום ומדיה מה–London School of Economics

גיליון 53, נובמבר 2004