שתי הערות פתיחה:

1. התקשורת בישראל משוכללת, ביקורתית, מקצועית לא פחות מאחיותיה בעולם הרחב. גם בהשוואה ליכולת שהפגינה העיתונות בישראל בעבר, ואינני מרגיש צורך להיצמד לאמרה "אם ראשונים כבני–אדם, אנחנו כחמורים".
2. קשוט עצמך תחילה - אני מופקד על מערכת עיתונאית שאני גאה בה מאוד.

ואף על פי כן, אין ספק שחלק מטיעוני נגד התקשורת אפשר לייחס לעתים גם למערכת שלנו. כל שאני יכול להבטיח, שאינני מתעייף מלפעול לשיפור הסטנדרטים במקומות הטעונים שיפור, ואסור לנו להיות פטורים מהשמעת ביקורת גם אם יש סכנה מסוימת שיבוא מישהו ויאמר: קשוט עצמך תחילה.

איור: רות גוילי

אסתפק במאמר קצר זה בהתמקדות בחטא אחד מכל חטאי התקשורת - חטא התגובה.
העיתונות יצרה תהליך מעניין של הימנעות מבקשת תגובה. השלב הראשון ידוע ומוכר: עיתונאים רבים מעדיפים להיצמד לסיפור (במקרים רבים ממקור אחד, מעוניין) ונמנעים ככל האפשר מעימות המידע עם בעל העניין האמור להגיב.
הסיבות לכך מגוונות מאוד: אם נפנה לתגובה, התגובה עלולה לגמד או לקלקל את הסיפור, אז למה להרוס סיפור טוב? טוב סיפור פגום אחד ביד (או במהדורה או בכותרות) מאשר סיפור מלא על העץ.

סיבה אחרת (וזאת כבר התנהגות בעייתית גם של בעל העניין), שאם נפנה לתגובה, הסיפור ידלוף למתחרינו ואז אנה אנו באים? לעתים קרובות אין פנייה סתם מתוך רשלנות או עצלות; במקרים אחרים עלולים עיתונאים לחשוש שבקשת תגובה תביא ללחצים על הכתב או העורך, שמא על העורך הראשי? או המו"ל? אז למה להסתכן: קודם נפרסם ואחר–כך -אלוהים גדול.

קרה לי לא אחת, הן ככתב והן כעורך, שפנייה לתגובה הרגה סיפור. מה לעשות? או שהמקור לא דייק או שניסו לעשות עלי מניפולציה, או שפשוט לסיפור היו עוד כמה נדבכים שאפשר היה ללמוד עליהם רק בתגובה. אגב, במקרים רבים העיתונאי יוצא נשכר מבקשת תגובה, כי לפתע המגיב הופך למקור והסיפור מפתח פנים שלא היו לו לפני כן.
התוצאה, על כל פנים, בכל המקרים, היא עיתונאות פגומה, חד–צדדית, חד–ממדית, לא הוגנת.

הסיסמה שאני מנסה להנחיל לחברי המערכת שלי היא "היה נוקב בתחקיר ונדיב בתגובה". אם הסיפור טוב וחזק, במה תזיק התגובה? ואם הסיפור רעוע, מי זקוק לו בכלל?
אלא שבשנים האחרונות הצליח החינוך לתגובה מעל לכל המשוער והגענו בשעה טובה ומוצלחת לעידן ההיפר–תגובה. כלומר, התגובה היא היא לב העניין והיא חי הנושא את עצמו, בלי קשר לסיפור.
יש סיפור, וכתב פונה לתגובה. התגובה היא: "לא היה ולא נברא". התוצאה - הסיפור חסר השחר מופיע ולצדו התגובה המסודרת: "לא היה ולא נברא".
הכתב הנכבד חי בתחושה בדוקה שעשה עבודה מקצועית מעולה: יש סיפור, יש תגובה - והקורא ישפוט.
הניסיון הנואש להסביר לכתב שאין לו סיפור לא עושה עליו רושם מיוחד, כי הוא הפנים כבר שצריך להביא תגובה והוא מביא אותה, אז מה לא בסדר? הלא צדק נעשה לכל הצדדים. כך הופכת התגובה למסלקה לידיעות שגויות.

החיים, עמיתי, מסובכים יותר. אם הסיפור כבר מוכן ומבושל לפני התגובה, והפנייה לתגובה היא רק תעודת הכשר, זו הכשרת שרץ. בבשר הפיגולים הזה לא ראוי להאכיל את צופינו, מאזינינו, קוראינו.
בשביל הכבוד להיות עיתונאי צריך לעבוד קצת קשה יותר.

שלום קיטל הוא מנהל חברת החדשות של ערוץ 2

גיליון 50, מאי 2004