מה שקורה בטהרן
"רמטכ"ל ארה"ב: לא רוצה להיות שותף לתקיפה באיראן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ראש המטות המשולבים דמפסי מתבטא נגד פעולה ישראלית, בעוד דו"ח חריף של סבא"א חושף: משטר האייתוללות הכפיל את מספר הצנטריפוגות בפורדו", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו ימריא בחודש הבא לניו-יורק בניסיון לשכנע את האו"ם לעצור את טהרן".
הכותרת הראשית של "מעריב" מתפרסמת מעל לתצלום רחב שבצדו הימני נשיא מצרים מוחמד מורסי ונשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד מתחבקים על בימת ועידת המדינות הבלתי מזדהות בטהרן. "הזאבים הציונים צמאי הדם", נכתב בין מרכאות לצד התצלום, ציטוט של "מנהיגה הרוחני של איראן עלי חמינאי". בצדה השמאלי של התמונה נראה מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, שכיבד את האירוע בנוכחותו.
גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בסוגיית התקיפה באיראן מחד והאירוע בטהרן מאידך. "העימות והחיבוק", נכתב בה, כשכותרות משנה מפרידות בין המלים: "חשיפה: בפגישה עם בכירים אמריקאים בלשכתו תקף נתניהו את אובמה והאשים אותו בוויתורים לאיראן. זה הסתיים בחילופי דברים קשים ביותר עם שגריר ארה"ב", נכתב בראשונה; ו"נשיא מצרים מוחמד מורסי התקבל בטהרן בכבוד מלכים, נפגש עם אחמדינג'אד והאזין לנאומו של המנהיג הרוחני חמינאי על 'הציונים צמאי הדם'", נכתב בשנייה.
הכותרת הראשית של "הארץ" היא פשוט "אנגלה מרקל לנתניהו: אל תתקוף באיראן". המלים "אל תתקוף באיראן" מודפסות בגופן גדול יותר. הכותרת הראשית מופיעה מתחת לקפל. מעליו מופיע לוגו העיתון בצירוף המלה "שישי" וכותרות המפנות לטורים ומאמרים שהופיעו עד כה במוסף השבועי, שבוטל. "תיק ההשקעות הוא רק משל לצרות האמיתיות של נתניהו", נכתב בהפניה לטורו של יוסי ורטר. נראה שאפשר לומר זאת גם על ביטול המוסף.
בידיעה הראשית של "הארץ", של ברק רביד, נכתב כי מרקל התקשרה לנתניהו "לפני כעשרה ימים" ו"הפצירה בו" לאפשר "זמן נוסף לסנקציות ולדיפלומטיה" (בלי קשר, בתחתית שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נכתב בהפניה לכתבה של אלדד בק ולצד תמונה של מרקל: "ידידה גדולה, בעירבון מוגבל. גרמניה של אחרי התקופה האפלה מצטיירת כתומכת נלהבת בישראל. אבל מתחת לפני השטח רוחשים בה קולות אנטי-ישראליים, שמקבלים ביטוי גם בסביבת הקנצלרית מרקל").
ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "רמטכ"ל ארה"ב: לא רוצה להשתתף בתקיפה ישראלית", והעיתון ממסגר אותה באמצעות כותרת הגג "ישראל – לבד?"; דהיינו, כחדשה שתכליתה עידודה של תקיפה שהקצין האמריקאי הבכיר אינו מעוניין להשתתף בה. כותרת המשנה מנוסחת כך: "הסוכנות לאנרגיה אטומית חושפת את שקרי טהרן: מספר הצנטריפוגות הוכפל, הסתרת הראיות נמשכת", והיא מזכירה גם את מפגש מורסי ואחמדינג'אד בטהרן.
הדמיון בין הכותרות של "מעריב" ו"ישראל היום" אינו נראה מקרי: העיתון הראשון, כך נראה, מגבש לאחרונה עמדה דומה לזו של העיתון האחרון. דהיינו, בעד תקיפה ישראלית מוקדמת באיראן. "אי-אפשר לסמוך על אובמה. אני לא רואה שום אפשרות שהוא יעשה שימוש בכוח צבאי, ולכן זה בידיים של ישראל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף הפוליטי של העיתון. "לג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארצות-הברית באו"ם, אין ספק שישראל צריכה לתקוף באיראן", נכתב בכותרת המשנה. כמובן, ייתכן שהפרסומים האחרונים ברוח זו ב"מעריב" אינם מעידים על גיבוש עמדה, אלא על פלורליזם מבורך (או על כאוס בעיתון). אם עמדה כזו אכן גובשה אצל הבעלים של העיתון, יירשם ששי גולדן, סגן עורך העיתון, היה הראשון לזהות אותה.
מנגד, ב"ידיעות אחרונות", עמדה כלפי אפשרות של תקיפה ישראלית מוקדמת, ובכלל, גובשה כבר מזמן. "אם הוא היה ראש הממשלה היום, אריק לא היה מפציץ באיראן", נכתב בכותרת הראשית של המוסף המגזיני של העיתון, "7 ימים". המלים "אריק לא היה מפציץ באיראן" מודגשות וצבועות צהוב, סמוך לתצלום של הדובר, עו"ד דובי ויסגלס, המכסה את השער. תצלום ראש קטן של שרון ("אריק") מתנוסס במרכז העמוד.
"דובי ויסגלס, האיש הכי קרוב לאריאל שרון, חושף סודות עבר ומגלה מה באמת חשב אריק על ביבי ומה בדיוק הסעיר את ראש הממשלה רגע לפני השבץ המוחי שהכריע אותו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לראיון קידום המכירות לספר חדש, בהוצאת ידיעות-ספרים כמובן, שעורכת אמירה לם עם ויסגלס.
"מי שמתעקש על מתנה לחגים מוזמן לבדוק את הספר שכתב עו"ד דב ויסגלס על היכרותו עם אריאל שרון, לא לפני שעבר את הבדיקות הקפדניות של עמרי וגלעד", נכתב לקראת סופו של מדור הרכילות "ליאורה" במוסף "סופשבוע" של "מעריב". עמרי וגלעד הם, כמובן, בניו של שרון. לפחות אחד מהם הוא בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".
תקצב, היא אמרה לו, תקצב
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים גם לתת בולטות רבה להידרדרות במצבו הכלכלי של האזרח הישראלי, זאת כחלק ממסורת עיתונאית של פנייה לאזרח הקטן ואולי גם מסלידה מהאזרח הראשון, ראש הממשלה בנימין נתניהו. "8.25 שקל לליטר", נכתב בכותרת גדולה על שער העיתון. "הלילה: המע"מ עולה באחוז. מחר בחצות: מחיר ליטר בנזין יזנק ב-55 אגורות ויגיע לשיא של כל הזמנים. יותר ממחצית הסכום שנשלם על כל טנק דלק: מסים לקופת המדינה", נכתב בכותרת המשנה.
"מחיר הדלק מזנק לשיא של כל הזמנים – 8.25 שקלים לליטר", מודיעה גם הכותרת הראשית של "גלובס". על שער "מעריב" הכותרת היא "הזהב השחור". גם על שער "ישראל היום" כותרת: "הדלק לשיא של כל הזמנים: 8.25 ש' לליטר". בכותרת המשנה נכתב: "נתניהו ושטייניץ הכריעו: בגלל החור בתקציב – לא מתערבים במחיר". כותרת נוספת מציעה, "מדריך: כך תחסכו דלק בכל נסיעה".
"לפי כל הסימנים, ממשלת ישראל הפסיקה לתפקד כעסק חי וכולה שקועה בהכנות לבחירות", נכתב בכותרת המשנה לטורו השבועי של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". פלוצקר מותח ביקורת על עצמאותם של כמה מהשרים ועל הדרישה של כמה אחרים להפחתת מחיר הבנזין, כמו גם על כך שראש הממשלה "לא רוצה להיכנס לדיונים רציניים על התקציב לשנה הבאה".
"ראש הממשלה צריך לבחור: קיצוץ מיידי או הקדמת הבחירות", נכתב בהפניה לטור השבועי של יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב".
"ראש הממשלה מתלבט עם תיק ההשקעות, העורך מנסה לעזור", נכתב בכותרת טורו השבועי של גיא רולניק במוסף "מרקר ויק". כמדומני, זו אינה הפעם הראשונה שרולניק כותב על עצמו בגוף שלישי בכותרות טוריו, ויש בכך חותם ארומטי הולם לניחוח הארוגנטי העולה בדרך כלל מהטורים.
קצת תרבות
"אני לא קורא ספרים. לא קורא בכלל. הספר היחיד שקראתי בחיי הוא הביוגרפיה של בטהובן. היחיד בחיי! התחלתי ללמוד פסנתר, קראתי, ואמרתי, בטהובן, יא בן זונה! אין, לא יכול להיות דבר כזה! וכשאני שומע את הרביעית של בטהובן אני יכול לבכות", נכתב בציטוט מודגש מתוך ראיון (יהודה נוריאל) עם בדרן ושחקן פופולרי במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", שנערך לרגל רצונו של הלה לפתוח גם בקריירה מוזיקלית. "בהופעה הראשונה עם הפסנתר היו בערך 80 איש, בחינם כמובן, ואני לא מתרגש – אני מבועת", נכתב בציטוט אחר, "ואני מבין שאני מאבד שליטה על הגוף. אני רועד, כולי, הרגל שבאה ללחוץ על הפדל רועדת. ואני אומר לקב"ה, 'אבא, תהיה איתי', וזה לא יוצא!".
הראיון הנדפס מיד לאחר מכן במוסף של "ידיעות אחרונות" נערך גם הוא לרגל פציחתו של המרואיין – במקרה הזה מגיש הטלוויזיה צבי יחזקאלי – בקריירה של זמר. "כשמציגים אותי בפני אשה, אני מניד ראש לשלום, ולא נותן יד", הוא אומר לרז שכניק, "לא רוצה שכשאני פוגש את אשתי ירוצו לי מחשבות. אם מישהו יראה את כל הציצים מסביב, בעזרת השם הוא יבין שזה פוגע בנשמה". שכניק מתאר את יחזקאלי כמי ש"התחזק בנחישות", פועל שהיה שמור פעם למבריאים ממחלה או מבלים במכון כושר.
הכתבה הפותחת (והיחידה) במדור הספרות של המוסף מוקדשת לשאלה "לאן נעלמה הספרות הצרפתית". רק הקב"ה יודע.
"יש עניין בטלנובלות שאתה יכול להעביר בהן משהו מאוד חתרני", אומרת שחקנית צעירה לשגיא בן-נון בראיון המתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" לרגל סרט חדש שהיא משתתפת בו. השחקנית מספרת גם כי הגם שאמרו לה תמיד שהיא יפה ("את מהממת, את מהממת, את מהממת"), היא בכל זאת חשה חוסר ביטחון באשר למראה ("עדיין הרגשתי שאני מעפנית").
"מן המגוחך אנחנו יוצאים לדבר על החללי, למקום אחר שיש בו אמת", אומרים חברי להקת "לטאות הענק מכוכב הניבירו" ("שני אחים מיבנה מבקשים ליצור מוזיקה ליצורים מחוץ לכדור הארץ") לאורי זר-אביב בראיון במוסף "גלריה" של "הארץ".
"התחושה העיקרית בצפייה היא של אסתטיקת שובע", כותבת ליאת אלקיים בביקורת באותו מוסף על סדרת אינטרנט חדשה של ג'רי סיינפלד. "לאנשים האלה לא בוער כלום, הם לא רעבים ולא מדוכאים, לא כועסים ולא מבואסים".
"אני לא יודע", עונה העיתונאי לשעבר אמנון דנקנר לשאלתה של איילת שני, המראיינת אותו במוסף "הארץ". "מאיפה זה בא?", דהיינו, מה מקורה של נטייתו, לדבריו, לחשבון נפש פנימי תמידי. "אני לא יודע", עונה, כאמור, דנקנר, אחרי שהוא מאבחן את עצמו ("בהגזמה") כ"בהמה רגישה", "מאיפה בא כשרון הכתיבה שלי? לא יודע. לא היה אף ספר בבית".
תורם את חלקו
"ישראל היום", שחרת על דגלו את הסיסמה "להיות הוגן ומאוזן", ממשיך במסע התעמולה שלו למען פוליטיקאי, אפילו שזה מתמודד על משרה במרחק אוקיאנוס מהתחום הגיאוגרפי שבו יוצא העיתון לאור. כמובן, יש בכך היגיון רב: הן העיתון והן המועמד נתמכים במיליונים רבים של דולרים על-ידי אותו ספונסר, איל קזינו אמריקאי בשם שלדון אדלסון.
"רומני עולה לבמה", נכתב בכותרת בשער העיתון, על רקע תצלום של מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, הנראה עומד על בימת ועידת המפלגה הרפובליקאית כשידו כפופה בהצדעה לעבר צדעיו המאפירים, באסתטיקה האמורה לסמל סמכותיות מרשימה. כותרת המשנה, המפנה לדיווח של בועז ביסמוט, מזכירה גם את סגנו המיועד של רומני, פול ראיין, שנאם "לקול תשואות".
הדיווח עצמו, התופס את כל עמ' 9 בעיתון, מובא בגוף ראשון: העיתון הטיס את ביסמוט לוועידה כדי לסקרה מקרוב. "שעתו הגדולה של מיט רומני", מכריזה הכותרת, ובתצלומים המצורפים נראים המתמודדים עם בני משפחותיהם בהעמדות האמורות לסמל ערכי משפחה ותום. באשר לטקסט עצמו, אין לפקפק בכך שהוא אכן נכתב על-ידי ביסמוט, אולם באותה מידה ניתן היה להפקיד את המלאכה ישירות בידי אנשי הקמפיין של רומני. תיקון: תיווך כזה או אחר בכל זאת נדרש; הרי אנשי הקמפיין של רומני אינם יודעים עברית.
עמ' 9 של החינמון "ישראל היום" אינו מסתפק רק ביידוע של קוראיו במסרי הקמפיין, כלומר, בהצלחה המרשימה, העכשווית והעתידית של המועמדים הרפובליקאים רומני וראיין, אלא גם בקמפיין עצמו. טור הצד בעמוד מוקדש ל"שיחת היום בוועידה": סרט תעמולה המכוון כלפי הנשיא המכהן, הדמוקרטי, ברק אובמה, ושזוכה גם הוא (מדובר כנראה במחלה מידבקת) להצלחה מרשימה.
לא רק קונטרס החדשות תורם את חלקו (סליחה על משחק המלים), גם המוסף הפוליטי של העיתון מוקדש לוועידת המפלגה הרפובליקאית בטמפה, פלורידה. שער המוסף (עורך: גונן גינת) מכוסה כולו בפוסטר ממוסגר בכחול ובצבעי הדגל (האמריקאי) של רומני ורעייתו. רומני מנופף בידו ועיניו נוצצות: "רוח חדשה", נכתב באותיות צהובות מעל ראשה הבלונדיני של אשתו (שנתפסה בפרצוף חמוץ: יש לפטר מיד את עורך התצלומים), הכותרת הראשית של המוסף. כותרת המשנה יודעת לספר שנצחונו של רומני עדיין אינו מובטח (משום ש"הדמוקרטים ינסו להלהיב את ההמונים"), אולם רומני "סחף אחריו" את משתתפי הוועידה.
זו גם כותרת כפולת העמודים המוקדשת לדיווח של ביסמוט: "סחף את ההמונים" (רגע, אז את מי יסחפו הדמוקרטים?). הוועידה בטמפה נתנה "רוח גבית" לרומני, מבשרת כותרת המשנה, "ההתלהבות היתה גדולה, וגם ההתרגשות". בשבוע הבא תיפתח ועידת המפלגה הדמוקרטית, מעניין יהיה לראות כיצד יסקרו אותה שליחיו של "ישראל היום", בארץ ובחו"ל.
ענייני תקשורת
תיקון: אתמול נכתב במדור זה כי "מעריב" לא דיווח על הדיון בריכוזיות בוועדת הכספים של הכנסת. קביעה זו היתה טעות. "מעריב" דיווח על הדיון בידיעה קצרה שהתפרסמה בתחתית עמ' 7 של המוסף "עסקים". הידיעה, מאת רותם סלע, נשאה את הכותרת "האוזר: קיפול של 170 מיליארד שקל עלול ליצור תוהו ובוהו". כותרת הביניים קראה: "בדיון על מסקנות ועדת הריכוזיות הזהיר ראש רשות ני"ע מפני כיווץ הפירמידות המשקיות". עם הקוראים סליחה.
"דיסקונט-השקעות יקבע את עתידו של 'מעריב'", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". לפי אמילי גרינצווייג ונתי טוקר, דירקטוריון חברת האחזקות, שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, ידון היום באפשרות להפסיק את הזרמת הכספים לאחת מאותן אחזקות – עיתון "מעריב". יצוין כי חברת אי.די.בי החזקות, השולטת בדיסקונט-השקעות, עומדת בפני חדלות פירעון בעצמה.
במוסף "סופשבוע" של "מעריב" חסכו כתב ונתנו לגיא מרוז לקיים עם עצמו ראיון לרגל צאת ספר חדש בחתימתו לחנויות הספרים.
"עד לא מזמן, כשלקחת עיתון לידיים, היית צריך לדעת לקרוא. היום אתה פותח עיתון, מכוון מצלמה לברקוד, מקליק, סורק, צופה בתמונה מטושטשת ומרגיש בעניינים", כותבת אורלי גולדקלנג, עורכת המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", בטורה הפותח את המוסף ומוקדש, בין השאר, לביקורת על התכנים המועברים באותם סרטונים: "תמצאו שם את מעצרו של הדורס הנמלט ששון ברבי, ואת רגע הירייה של איזה רוצח מארצות-הברית [...] אם אתם לא בקטע של ערוץ האקשן, תוכלו לזפזפ לעמוד הבא: 'צפו בילדה רחל אטיאס מבלה בקייטנה', קראו לנו ב'מעריב' בשבוע שעבר, כשהם מלווים את הילדה שאיבדה את כל משפחתה [...] ליום כיף של איזו עמותה שדאגה לייחצן את עצמה לדעת. כן, גם לידיעה על 'הבילוי הראשון של הילדה מאז האסון' צורף ברקוד מציצני שהעיתון הצליח להשיג ממישהו שצילם את היתומה משחקת. האסון שלה, הבידור שלנו".
אז מה בדיוק הסעיר את ראש הממשלה רגע לפני השבץ המוחי שהכריע אותו? לפי עו"ד דובי ויסגלס, כותבת אמירה לם ב"ידיעות אחרונות", היה זה שידור כתבה טלוויזיונית על החשדות לשחיתות שיוחסה לשרון, בהקשר של אנשי העסקים מרטין שלאף וסיריל קרן. "שרון היה מאוד נרגש אחרי ששמע את זה", אומר ויסגלס, "בעיקר מפני שזו היתה הפעם הראשונה שהדברים נאמרו במפורש". הכתבה שודרה בערוץ 10.
"למה שקורה בימים אלה לערוץ משמעויות רחבות הרבה יותר, ואלה צריכות להדליק נורה אדומה לכל אזרח ישראלי", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס", "זה לא הסיפור של ערוץ 10, זה הסיפור של תעשיית התקשורת בישראל. אין זוהר ואין בוהק במדיה הישראלית. הסיפור של 10 הוא במידה לא מועטה גם סיפורו של 'מעריב', בשינויים קלים בלבד. יותר מדי גופי תקשורת, עוינים זה לזה, על עוגה קטנה מדי ומעט מדי צרכנים. היום זה הזכיין הזה, מחר זה זכיין אחר. ברגע שאחד ייפול, טור הדומינו הזה לא יפסיק". יש לציין כי יש דווקא הסוברים כי ברגע שאחד, או יותר, מכלי התקשורת בישראל ייסגרו, ירווח לאחרים.
אברבך מזכיר גם כי במקביל למאמצי בעלי המניות של ערוץ 10, באמצעות עובדיהם, לקבל היתר לפריסת חובותיהם למדינה, מתקיים הליך גישור במסגרת תביעת דיבה בין הערוץ לבין מי שצריך להחליט על מתן ההיתר: ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו.
עוד מדווח אברבך על הנעשה בחברת החדשות של ערוץ 2, שלפחות אחת משתי זכייניותיו אינה עומדת לפני סגירה: "נציגי הזכייניות בדירקטוריון חדשות 2, אבי צבי, מנכ"ל רשת; ואבי ניר, מנכ"ל קשת; הציגו אתמול (ד') תחזית קודרת למועצת המנהלים באשר למצבו של שוק הטלוויזיה גם בשנה הבאה. ל'גלובס' נודע כי השניים הבהירו כי על חברת החדשות להמשיך ולהדק את החגורות לנוכח השנה הקשה הנוכחית ולנוכח העובדה שהשנה הבאה לא אמורה להציג שיפור. זאת, בין היתר, בשל היותה שנת בחירות, ולאור העובדה כי עשויה להיות החמרה במצב הבטחוני". בהמשך מדווח אברבך כי בעלי ההון השולטים בזכייניות, דורשים באמצעות מנהליהם כי המדינה תעביר להם סכום של כמה מיליוני שקלים שישמשו למיגון אולפני החדשות, כדי שאלה יוכלו להמשיך לשדר גם בעת התקפת טילים.
גם ב"מעריב" מתפרסמת התייחסות למשבר בערוץ 10: "חופני כהן תרם שיר פרי עטו בשם 'נתניהו רחם עלינו', במיוחד למען הצלת ערוץ 10", מדווחת ליאורה במדור הרכילות שלה במוסף השבועי, "אבל יש כאלה שלא התלהבו, כמו הכתב לענייני ערבים שלומי אלדר, שהפיץ את המייל הבא: 'אינני יודע מי יזם את השיר הזה, אך בואו נזכור שאם הערוץ יינצל בזכות, נצטרך להמשיך לעבוד בו בגאווה. ובואו לא נתבזה ולא נתבייש כפי שחשתי כששמעתי את הדבר המביך הזה'". ויש המשך: "חופני: 'אלף, אני לא יודע מי זה שלומי אלדר. בית, ביקשו ממני מערוץ 10 לבוא לשיר, זימנו אותי לבניין שלהם, אמרו לי, 'תלמד טוב את המלים'. אמרתי, 'בהתנדבות?'. אמרו, 'לא, תמורת ככה וככה'. שרתי, הלכתי הביתה ושכחתי מזה. לא מרוצה מהשיר, שיפנה למי שמנהלים את הערוץ'".
"התכוונתי להציע לו חברות בפייסבוק, אלא שהשמחה היתה מוקדמת מדי", כותב בן-דרור ימיני ב"מוספשבת" של "מעריב" (והדברים מובאים בשער העיתון) על עורך-דינה של משפחתה של רייצ'ל קורי, חוסיין אבו-חוסיין, שאמר "מלים יפות על דמוקרטיה, שלום וזכויות אדם", אבל התברר שהוא, אחרי הכל, אינו אוהב ישראל. בלי שום קשר: באחד הטורים הפותחים של מוסף "הארץ" מאוית שמו של הכותב, עידו קינן, בשגיאה. כותרת הטור היא "מותר לטעות, אסור לתקן".
"מירון בנבנשתי הוא בהחלט קול של תבונה, אבל אנו חשים שאלו אינם זמנים הגיוניים. דווקא בתקופות כאלה דרושים לנו קולות יותר רדיקליים בעיתוננו", מצטט חגי סגל בטורו השבועי ב"מקור ראשון" מכתב שכתב דב אלפון בעת היותו העורך הראשי של "הארץ" לקוראת שהתלוננה על כך שהעיתון הפסיק לפרסם את מאמריו של בנבנשתי, היסטוריון ואיש שמאל ש"התפכח" מחזון המדינה הפלסטינית בשלב מוקדם למדי ("כבר בתחילת שנות ה-80 הוא קבע נחרצות שמפעל ההתנחלויות בלתי הפיך").
ל"מקור ראשון" מצורף ברכון ניילון עם נוסח מנהגי ליל ראש השנה, "שי מאת אגודת אפרת", העוסקת במאבק בנשים המבקשות לבצע הפלה, ומהודק בסיכות לעלון תעמולה של האגודה ומעטפה לשליחת תרומות. בעלון מובטח במשתמע לתורמים כי יזכו לכך שיתרחשו להם מעשי נסים. הברכון – חינם.
"התשובה נמצאת בתוכך", משיב שי גולדן, כיום סגן עורך "מעריב", להתלבטויותיה של אשתו, מיכל גולדן, באשר לייעודה בחיים, המוגשות לקוראי "מעריב" בטור המשותף לשניים ומתפרסם במוסף הנשים של העיתון. "לא יודעת, אמרתי בכנות", משיבה לילך סיגן, בעלת טור במוסף סוף-השבוע של "מעריב", לאחת מחברותיה האנונימיות בטור המתפרסם היום במוסף.
לפי סבר פלוצקר, המקדיש את רוב טורו במוסף "ממון" למשבר העיתונות, המשבר בישראל אינו חלק מהמשבר הגלובלי של העיתונות, אלא נגרם בחלקו על-ידי התערבות פוליטית (בתחום הטלוויזיה) ובחלקו בשל ההתערבות של אדלסון (בעיתונות המודפסת). "משברה של העיתונות המודפסת בישראל רובץ במידה רבה עליו", כותב פלוצקר, המכנה את הוצאת החינמון "ישראל היום" "מפגן העושר המכוער והאולטימטיבי של הסופר-טייקון שלדון אדלסון".
"אם יש דבר אחד בטוח במקום העבודה שלכם, זה שהוא לא בטוח", נכתב בכותרת המשנה של אחד הטורים האישיים הפותחים את מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".