בשלהי שנת 2002 פגשתי את נחמן שי ברגע לא קל בחייו המקצועיים. אני עשיתי אז את צעדי הראשונים ככתבת "הארץ" לענייני תקשורת, ובאתי לפגוש אותו ביושבו בכיסא יו"ר רשות השידור. עוד בטרם היטבתי לקרוא את המפה, התבהר לי ששי עושה את צעדיו האחרונים בתפקיד. הוא ראה את הסוף קרב, כמי שמביט על כדור שעומד לנחות על ראשו. קצת אחרי אמצע אוגוסט של אותה שנה השתלט ראש הממשלה אריאל שרון על רשות השידור ובתוך שבועיים שי כבר היה בחוץ, אחרי שאולץ להגיש את התפטרותו בנימוק מופרך.
בראיון שערכתי עמו לאחר התפטרותו פגשתי איש מובס. "רשות השידור לעולם לא תיסגר, אבל גם לא תשתנה", קבע שי. נפגשנו לאורך השנים עוד כמה פעמים, באולפני טלוויזיה וגם סתם ברחוב. בכל פעם השמיע באוזני את הטיעון מרפה הידיים הזה, ובכל פעם התעקשתי מולו שבסוף יהיה כל-כך רע שהגאולה תהיה חייבת להגיע. בסוף יהיה טוב, טענתי. השינוי המיוחל שיביא לישראל שידור ציבורי עצמאי ומתפקד – הוא עוד יבוא, זה רק עניין של זמן.
בנקודת הזמן הזאת, שבה מתחוללת מתקפה פוליטית אלימה של ראש הממשלה על תאגיד השידור הציבורי שעוד לא נולד, קשה להגיד מי מאיתנו צדק – הפסימי שראה כבר הכל או האופטימית שהתעקשה שהכל עוד אפשרי. מבחינתי, אני צדקתי. רשות השידור צפויה להיסגר. במהלך מורכב ומרשים נחקק חוק חדש, הוצבו מחסומי ברזל בין הגוף החדש לדרג הפוליטי, והנה מגייסים עיתונאיות ועיתונאים, מוציאים מכרזים להפקות ישראליות מקוריות ויש כבר ריח של משהו חדש ומרגש באוויר.
אבל בכיסאו בכנסת יושב היום שי, ואין לדעת, אולי הוא אפילו צוחק לעצמו בשביעות רצון מסוימת כשהוא ממלמל – כלום לא השתנה. אתמול זה הייתי אני, היום גיל עומר ואלדד קובלנץ, ראשי התאגיד החדש. חזרתי ואמרתי – דבר לא ישתנה.
רשות השידור שקעה בגלל חוק מיושן שכבל אותה לדרג הפוליטי, אבל חוק הוא שיקוף של תרבות, של המותר והאסור בחברה מסוימת. באופן עמוק יותר, רשות השידור שקעה בגלל תרבות פוליטית מקולקלת וארוכת ימים שבה ראשי השלטון הורגלו לשלוט בשידור הציבורי, להשחית ולהחליש אותו דרך קידום מלחכי פינכה בלתי מקצועיים לתפקידי ניהול בכירים.
הצלחת מהלך החקיקה לסגירת רשות השידור והקמת התאגיד החדש היתה כמעט בגדר נס. מעין צירוף מקרים היסטורי שקיבץ מספיק אנשים נחושים ומחויבים לפעול יחד ליצירת השינוי החשוב הזה. אבל אם יש מי שטעה לחשוב שבכך נגמרה המהפכה, השבועות האחרונים הוכיחו עד כמה מרה הטעות.
הקרב על השידור הציבורי רק החל פרק חדש, אולי החשוב ביותר. חוק אפשר לשנות באמצעות ועדות מקצועיות, דיונים בכנסת ולובינג. הרבה יותר קשה לשנות תרבות פוליטית מושחתת שבה ראשי המדינה גוזלים מהציבור את משאביו ועושים בהם שימוש לצרכיהם. בניגוד למה שניתן לחשוב, זה לא יהיה קרב של ימים או שבועות, אלא מאבק מתמשך לשינוי הנורמות השלטוניות. נסיונות החבלה וההחלשה מצד הממשלה לא ייפסקו, כי, למה לא בעצם? אם אפשר לחבל די בקלות (מרימים טלפון לח"כ ביטן ומבקשים ממנו לשרבט משהו), אז למה לא?
השר כחלון הביע תמיכה חד-משמעית בהקמת התאגיד, זה יפה, אבל הופ, הנה הקימו "ועדה" שבמסגרתה אולי יתקיים אותו מקח וממכר ישן ומלוכלך שבו "יתנו קצת לביבי", "יתנו קצת לכחלון", אולי אפילו יעיפו באוויר שמות של מנהלים "רצויים" או אנשי מקצוע "מועדפים" וכו' וכו'. אם כך יתנהלו הדברים, נקבל חוק חדש עם אותה תרבות פוליטית הרסנית. אם כך יתנהלו הדברים, נחמן שי צדק – דבר לא ישתנה.
אל מול האפשרות הזו נדרש כוח עמידה רציני וחומה שאין בה סדק. חומה אזרחית משותפת לכל מי שחפץ בשינוי של ממש. הערב (חמישי) יוצאים העיתונאים ויוצרי הטלוויזיה להפגין בכיכר הבימה בתל-אביב למען תאגיד השידור. זו התחלה טובה, אבל הפגנות נגמרות והמשחק הפוליטי נמשך, והשחקנים דורסים ללא אבחנה.
יהיו עוד מפגני מחאה, ישיבות סוערות בוועדת כלכלה וצעדים יצירתיים, אבל הדבר הטוב ביותר שיכולים כיום עיתונאים ויוצרים לעשות למען השידור הציבורי הוא זה: ללכת לתאגיד. ימנים ושמאלנים, רזים ושמנים, יהודים ולא-יהודים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, ותיקים וחדשים, כל מי שנמצא ראוי וטוב – ועדיף, ממש מצטיין – לכו לתאגיד.
זה אולי לא יהיה מקום קל, אבל הוא זקוק למי שלא מוכן להתכופף. הוא יידע עוד טלטלות בוודאי, אבל יש בו את התקווה הכי גדולה. אחרי הכל, מקום העבודה האלטרנטיבי שראש הממשלה סידר לעיתונאים מציע יציבות וביטחון, אבל קוראים לו "ישראל היום".