בשנת 1997, בעצם ימי ממשלת נתניהו ראשונה, מינתה שרת התקשורת דאז לימור לבנת את ועדת פלד, לבחינת "הרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור". הוועדה זכורה בעיקר בשל המלצתה לכונן "שוק חופשי של תקשורת אלקטרונית שיושתת על העיקרון של 'שמיים פתוחים' לכל".
אך חברי הוועדה, בראשות האלוף במיל' יוסי פלד, גם העניקו לנו תיאור חד ומדויק של הדרך שבה התעצבה מדיניות התקשורת בישראל. מפת השידורים של מדינת ישראל מאז הקמתה, כך כתבו, היא "תולדה של מדיניות אקראית, ללא ראייה ממלכתית של צרכים ואפשרויות, על רקע נסיבות ולחצים". אין הגדרה מדויקת יותר למה שמתרחש השבוע, בקרב על השידור הציבורי, אשר בינתיים הופקד בידי ועדה שתגבש, קרוב לוודאי, עוד פשרה פוליטית, לאו דווקא עניינית.
קצת היסטוריה: נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמבקש לשלוט בתקשורת. אין פוליטיקאי שמקבל באהבה ביקורת, או שאינו חולם על תקשורת צייתנית ואוהדת, שתשגר את חציה רק לעבר יריביו. זה איננו רק ביטוי לאגו גדול או לתאוות תקשורת בלתי נשלטת. זהו גם צורך בסיסי של פוליטיקאים: לתקשר בצורה טובה עם הציבור ולהרשימו, לעצב את תודעת האזרחים ולגייס את תמיכתם.
"בקהילות כאלה ודומות לה, תמיכת הציבור היא הכל", אמר אברהם לינקולן ב-1858. "עם תמיכה ציבורית שום דבר אינו יכול להיכשל; בלעדיה – דבר אינו יכול להצליח. משום כך, מי שמעצב את עמדות הציבור מעמיק חדור יותר ממי שמחוקק חוקים או מקבל החלטות: הוא הופך את החוקים וההחלטות לניתנים לביצוע או לכאלה שלא ניתן לבצעם".
את הציטוט הזה הפיץ ב-1950 בקרב שרי הממשלה גרשון אגרון, עורך ה"ג'רוזלם פוסט", שגויס על-ידי דוד בן-גוריון לעצב ולנווט את שירותי ההסברה (אז נקראו "שירותי המודיעין") של המדינה הצעירה. בן-גוריון עצמו הכיר היטב את הצורך להגיע לציבור באמצעות התקשורת. זה היה חלק מהמורשת של תנועת הפועלים, שראתה במלה הכתובה ואחר-כך גם ברדיו כלים חיוניים לחינוך פוליטי.
ערב בחירות 1955, תקפו בכירי מפא"י את עורכי "דבר" על שאינם מתגייסים די הצורך למערכת הבחירות. השיב להם אחד העורכים: תפקידנו אינו רק להגן על המדינה ומוסדותיה, אלא גם להגן על האזרחים מפני הממשלה
המציאות התקשורתית לא תמיד האירה פנים לבן-גוריון: מפת התקשורת היתה משובצת בעיקר בעיתונים מפלגתיים. גם עיתוני מפלגות שישבו בממשלתו לא קיבלו על עצמם משמעות קואליציונית, שלא לדבר על עיתוני האופוזיציה. אפילו ב"דבר" לא תמיד הצליח לשלוט באופן מלא. היומון ההסתדרותי שהיה בשליטת מפא"י לא היה "ישראל היום", שבו רוח המפקד מתורגמת ומעובדת ערב-ערב לכותרות, תצלומים ומאמרים בידי עורך ראשי מקצועי ומנוסה. בין בכירי המערכת ב"דבר" היו גם אנשי "חוג המעורר", הקבוצה האופוזיציונית במפא"י. ערב בחירות 1955 תקפו בכירי מפא"י את עורכי העיתון על שאינם מתגייסים די הצורך למערכת הבחירות. השיב להם אחד העורכים, חיים שורר: תפקידנו אינו רק להגן על המדינה ומוסדותיה, אלא גם להגן על האזרחים מפני הממשלה.
גם מהעיתונים הפרטיים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ומהעיתון הנפוץ ביותר במדינה באותם ימים, "מעריב", לא תמיד רווה בן-גוריון נחת. כשהקדים בן-גוריון את הבחירות לכנסת השנייה ב-1951 תקף אותו העורך ד"ר עזריאל קרליבך בחריפות והגדיר בכותרת גדולה את המהלך כ"חבלה במדינה". הוא גם קבע כי רק "התאווה לשלטון יחיד" מנחה את ראש הממשלה.
נותר לו, לבן גוריון, רק הרדיו. הכלי היחיד שאמור היה להגיע לכל בית, וגם לאוזניהם של מי שלא קראו עיתון או אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. עם הקמת המדינה נמסר קול-ישראל לאחריות משרד הפנים, אך במהרה הועברה השליטה למשרד ראש הממשלה. בניגוד לאגדות, לא היה לבן-גוריון נל"ן – קו טלפון ישיר – לאולפן השידור. אך היו ערוצים ברורים להנחתת הנחיות או למענה לשאלות מצד בכירי שירות השידור באשר למותר ולאסור.
דוד בן-גוריון בישיבת ועדת העורכים בבית סוקולוב, 16.6.1970 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
החשדנות הפוליטית רחשה, כמו תמיד, ביחס לכל כתבה או ראיון. מפלגות האופוזיציה קבלו על שהרדיו מקפח אותן בקביעות. במקרים מסוימים הפעיל בן-גוריון את סמכותו ונהג כעורך ראשי. כך פסל לשידור ב-1950 ריאיון עם יצחק בן-אהרן, איש מפ"ם באותם ימים. בן-אהרן מחה, ובן-גוריון לא התחמק מאחריותו להחלטה. "יש מערכת שבזכותה לפסול דברים שאינם לעניין", כתב לבן-אהרן. "לא 'פקידי מדינה' שמשום מה אתה מזלזל בהם אחראים לפיסול דבריך, אלא החתום מטה".
בן גוריון נאבק נגד הצעות לפגוע במונופול של קול-ישראל. חשוב היה לו שהמדינה תדבר בקול אחד ובשליטה של הממשלה. לא רק מסיבות פוליטיות: היה זה עידן "כור ההיתוך" ולתקשורת נועד תפקיד מרכזי בגיבוש החברה כחלק מתהליך בניין האומה. ב-1956 הציע השר יוסף בורג מהמפד"ל לאפשר הקמת תחנות רדיו נוספות, שימומנו מפרסומות, ויעמידו לרשות הממשלה חלק משעות השידור. ראש הממשלה הזדעק: "לא נחוצה לנו מהומה ואנדרלמוסיה שכל זה יכול להכניס למדינה [...] לא תהיה גם האפשרות להשגיח השגחה קפדנית שלא ישודרו דברים מזיקים. אם לכל אחד יהיה משדר, לא תהיה אפשרות להושיב שם צנזור בכוח המשטרה שלא ישדרו דברים מזיקים". ההצעה של בורג, כצפוי, נדחתה מיד.
בכל שנות שלטונו של בן-גוריון נשמעו טענות בכנסת על ניצול הרדיו לקידום ענייניה של הממשלה ושל מפא"י. כדי להתמודד עם הביקורת הוקמה "מועצה ציבורית" שתפקידה לייעץ לרדיו. אבל בראשית שנות השישים כבר השתנתה הרוח והחלו דיונים על הקמת רשות השידור והפיכת הרדיו מגוף שידור ממשלתי לארגון ממלכתי.
ח"כ אברמוב גינה את הנוסח החוק שעל פיו כל המינויים ברשות ייעשו בידי הממשלה, ללא כל סייגים וללא כל הגבלות. אין בכך כל שמץ של עצמאות לרשות, אמר, והדגיש כי ראוי שרשות השידור תעמוד "על אותו בסיס עצמאי כשל בית המשפט בישראל או של מבקר המדינה". רשות השידור מעולם לא זכתה למעמד כזה
בפרוטוקולים של דיוני הכנסת על חוק רשות השידור המוצע בולטים דבריהם של חברי-כנסת מחרות והמפלגה הליברלית, שתי המפלגות שמהן בא הליכוד לעולם. "צריך שיהיה ברור שקול-ישראל הוא שירות השידור הממלכתי, והוא חייב באמת לשרת את ענייני העם והמדינה כולה, ולאו דווקא את ענייני הממשלה", אמרה אז ח"כ אסתר רזיאל-נאור. כדי לממש את הרוח החדשה תבעה כי הרכב מליאת רשות השידור יבטיח שהשפעתה של הממשלה תהיה מועטה, ושכנגדה יהיו יותר אנשי ציבור בלתי תלויים.
כשהוגשה הצעת החוק לאישור גינה ח"כ שניאור זלמן אברמוב (המפלגה הליברלית) את נוסח החוק שעל-פיו כל המינויים ברשות ייעשו בידי הממשלה, ללא כל סייגים וללא כל הגבלות. אין בכך כל שמץ של עצמאות לרשות, אמר אברמוב, והדגיש כי ראוי שרשות השידור תעמוד "על אותו בסיס עצמאי כשל בית-המשפט בישראל או של מבקר המדינה".
רשות השידור מעולם לא זכתה למעמד כזה, אבל לפחות במקרה אחד נזעק בית-המשפט העליון כדי לשמור על מעמד הרשות ועל סמכויותיה מפני ההכתבה הפוליטית. היה זה ב-1969, לאחר שראשת הממשלה גולדה מאיר לחצה על מוסדות רשות השידור לדחות את תחילת שידורי הטלוויזיה בליל שבת. היא לא הסתירה את הסיבה: הרצון לא לשבש את המשא-ומתן הקואליציוני עם השותפה הדתית המיועדת, המפד"ל. פנייה בהולה לבג"ץ, ביום שישי אחר הצהריים, של עו"ד צעיר בשם יהודה רסלר הובילה לצו שהוציא השופט צבי ברנזון. הוא חייב את הטלוויזיה לשדר, כפי שקבע קודם לכן הגוף המוסמך לכך, מליאת רשות השידור.
אולפני "כאן", תאגיד השידור הישראלי, בתל-אביב, 29.8.16 (צילום: מרים אלסטר)
בהיסטוריה של השידור הציבורי זה היה רגע יוצא דופן. כי בשגרת התנהלותה של רשות השידור היתה מעורבות הפוליטיקאים מרכיב קבוע. חוקר התקשורת פרופ' דן כספי, שבעצמו כיהן תקופה מסוימת כחבר הוועד המנהל של הרשות, תיעד את הפוליטיזציה בספרו "סליחה תקלה" ובמאמרים שפירסם.
כספי מנה עשרות דגמים של התערבות פוליטית, כולל הנחיה מלשכת ראש הממשלה לחבר הוועד המנהל במי לתמוך במכרז למשרת מנהל הרדיו, בקשה לסדר עבודה ברשות למקורב של שר, או פנייה לסייע לפוליטיקאי במאבקו נגד יריב פוליטי. העיתונאי נתי טוקר שיחזר באחרונה בכתבתו "ג'ובים ופחד: כך שלטו פוליטיקאים ברשות השידור" ב"דה-מרקר" את הדרך שבה נשלחה היד מלשכות ראשי הממשלה לדורותיהם אל תוככי הרשות.
מזה עשרות שנים ברור היה כי הפוליטיזציה היא אחת הרעות החולות של רשות השידור. זאת לצד הבעיות המבניות, שבגינן נתח ניכר מהתקציב הופנה לתשלומי שכר, על חשבון הפקות. זאת בניגוד לשיטה המקובלת כיום בארגוני שידור רבים בעולם, כולל הטלוויזיה המסחרית בישראל – ואף תאגיד השידור "כאן" – שעל-פיה הגוף המשדר מחזיק בצוות שלדי של עובדים המתמקד בעיצוב לוח השידורים, וההפקות עצמן מתבצעות בידי בתי-הפקה עצמאיים. כמובן שאפשר היה לתקן עיוותים אלה – שנסקרו בהרחבה ביותר מ-15 ועדות שבחנו את מצבה של הרשות – אילו הפוליטיקאים היו מוכנים לעשות זאת.
אבל הפוליטיקאים העדיפו לתייק בארכיון את המלצות הוועדות, שמרביתן המליצו לצמצם את נגע ההתערבות הפוליטית, אשר לא רק פוגעת בתכני השידור הציבורי אלא גם משבשת את ההתנהלות המקצועית
אבל ראשי הממשלות העדיפו לתייק בארכיון את המלצות הוועדות, ולא רק משום שהיו עסוקים בעניינים דחופים וחשובים יותר. המוקש היה טמון בכך שבהמלצות מרבית הוועדות נכלל סעיף הקורא לצמצם את נגע ההתערבות הפוליטית, אשר לא רק פוגעת בתכניו של השידור הציבורי אלא גם משבשת את דרך קבלת ההחלטות המקצועיות בעניינים שאינם פוליטיים. כך, לדוגמה, קבעה ועדת צוקרמן לבחינת מבנה השידור הציבורי ומעמדו המשפטי והציבורי בדצמבר 1997: "יש לדאוג לכך שהשידור הציבורי יוכל לפעול תוך שמירת עצמאותו המרבית מפני השפעות פוליטיות או כלכליות". ומסר דומה נכלל גם בהמלצות ועדת דינור ב-2004, ובמסמכים שהוציאו מתחת לידיהם חברי ועדות נוספות.
וכך קבעה גם ועדת לנדס, שמונתה בספטמבר 2013 על-ידי שר התקשורת דאז גלעד ארדן, והגישה את המלצותיה במרץ 2014: "הוועד המנהל מתנהל כגוף פוליטי, לרבות בפעילותו כגורם שבוחר מנהלים בכירים ברשות. יש תופעות של קידום ומינוי מקורבים וזאת בלי קשר ליכולת ולכישורים שלהם".
לוועדת לנדס היה סיכוי גדול משל כל קודמותיה: שני פוליטיקאים נמרצים, השר ארדן ושר האוצר דאז יאיר לפיד, אימצו בחום את מסקנותיה. כפוליטיקאים עשו זאת למרבה הצער בניחוח פופוליסטי. הם בחרו לקיים מסיבת עיתונאים לא לצד שלט "מצילים את השידור הציבורי", אלא "מבטלים את האגרה". אבל נחישותם הובילה לחקיקת חוק תאגיד השידור הציבורי, שזכה אחר-כך גם לתיקון שמו ברוח לאומית: "תאגיד השידור הישראלי".
שר התקשורת גלעד ארדן במסיבת עיתונאים לרגל מסירת המלצות ועדת לנדס לסגירת רשות השידור, 6.3.14 (צילום: יוסי זליגר)
לכאורה נדמה היה שסוף-סוף באה ישועה לשידור הציבורי, גם במחיר כבד של פיטורי מאות עובדים, שהיו עוד קודם לכן קורבנות הניהול הלקוי של הרשות. אבל ככל שחלפו החודשים התברר שתקתוק מנגנון הפיצוץ העצמי שטמנה ועדת לנדס הולך ומתעצם.
המנגנון הזה היה טמון בקביעה שעל-פיה התאגיד החדש שיוקם יוכל לא רק לייצר תרבות ארגונית חדשה, שונה מזו של רשות השידור שתפורק, אלא גם יהיה "בעל מבנה א-פוליטי – שיעוגן גם בחקיקה – ובכך תתאפשר עצמאותו ואי-תלותו של הגוף, אשר תסייע לו להגשמת מטרתו של משדר ציבורי ראוי" (עמ' 23). וגם: "צמצום הזיקה והתלות בין המערכת הפוליטית והממשלתית לבין רבדי הניהול השונים בשידור הציבורי הוא עיקרון יסוד בהמלצות ועדה זו" (עמ' 55). עקרונות אלה באו לביטוי, לפחות בחלקם, בחוק שעל-פיו הוקם התאגיד.
היה זה כמעט פלא שהמטען הזה לא התפוצץ הרבה קודם. אולי באמת חמק העניין מעיניו של נתניהו בשל עיסוקיו הרבים. ואולי היה זה אופיו הדחייני של ראש הממשלה, הנוטה לעכב גם החלטות על מינויים חשובים עד לדקה התשעים, ולפעמים מבקש הארכה. גם בעניין התאגיד הוא התעורר הרבה לאחר שהכל כבר אושר, נחתם, והמכרזים להפקות יצאו לדרך.
מאבקם של נתניהו ושות' בעניין התאגיד משקף לפחות שני חוליים: חוסר יכולתם של פוליטיקאים להתמודד עניינית עם ביקורת ונסיונם לשלוט בתקשורת, ואופי השיח הישראלי, הצובע את הדיון באבחנה דיכוטומית בין "ימין" ו"שמאל"
כשהתעורר מתרדמתו בחר תחילה בתרגילי השהיה, עם ההודעה ביולי האחרון על עיכוב תחילת השידורים עד ינואר 2018. שבועיים אחר-כך היתה זו השרה מירי רגב שהציפה בלשונה הישירה והבוטה את האמת לאמיתה באשר למניעיו ושיקוליו של הפוליטיקאי הישראלי, במקרה הזה נתניהו, ואת חוסר היכולת שלו להימנע מלשלוח ידיים אל התקשורת: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?".
מאבקם של נתניהו ושות' בעניין התאגיד, והדיון סביבו, משקף לפחות שני חוליים: האחד, חוסר יכולתם של פוליטיקאים להתמודד עניינית עם ביקורת ונסיונם לשלוט בתקשורת כדי לסרס את כוחה כגורם מבקר. השני הוא אופי השיח הישראלי, הצובע את הדיון, כמו בנושאים רבים, בגוון אחד בלבד, באבחנה דיכוטומית בין "ימין" ו"שמאל".
מי שמכיר את יו"ר התאגיד גיל עומר, המנכ"ל אלדד קובלנץ ובכירים אחרים בתאגיד, יודע שהם לא קיבלו את המשימה להקים ערוץ תקשורת חדש כדי לעסוק בפוליטיקה, נגד מישהו או בעדו. קובלנץ, למשל, קנה את עולמו המקצועי בהזנקת גלגלצ למעמדה כתחנה הפופולרית ביותר בישראל, לא כשופר השמאל או אידיאולוגיה מסוימת. וכך גם קידם את הטלוויזיה החינוכית בשנים האחרונות. מה שקסם לרוב רובם של מובילי התאגיד הוא לברוא מבראשית, כמעט יש מאין, ארגון תקשורת, שישדר ברוח התקופה, במגוון פלטפורמות, שידור ציבורי איכותי ורלבנטי.
יש מי ששואלים מדוע משקיע נתניהו מאמץ רב כל-כך בהשתלטות מחודשת על רשות השידור, כאשר עיניו של רוב הציבור ואוזניו כבר מופנות בכלל לארגוני תקשורת אחרים, מסחריים. האם הרייטינג הנמוך של ערוץ 1 מצדיק מאבק כזה? האם מדובר בתחושת קורבן נרדף, שמהדהד בה גם היחס הצונן של האליטה התרבותית והאקדמית כלפי אביו הרביזיוניסט? אפשר שגם תחושת הקיפוח והאפליה האופפת את הבית ברחוב בלפור קשורה לכך.
חלוקת גליונות "ישראל היום", נובמבר 2009 בירושלים (צילום: קובי גדעון)
הסבר סביר אחר הוא שנתניהו בוחן את מפת התקשורת כמו מצביא המשקיף על שדה הקרב: כל עמדה חשובה, כל משלט חיוני, אסור להפקיר שום גזרה. בזירת העיתונות המודפסת הוא מנצח, הודות ל"ישראל היום" עם שיעור חשיפה בימי חול (על-פי נתוני TGI) של כ-40% בהשוואה ל-35% של "ידיעות אחרונות", וקרב צמוד בסופי השבוע; את אתר "וואלה" גייס כזירה אוהדת באמצעות הבעלים שאול אלוביץ; אבל בקרב על ערוץ 10 הוא הפסיד, בינתיים, פעמיים. פעם כאשר ביוני 2015 קיבל הערוץ רשיון שידורים ל-15 שנה ופעם נוספת כאשר כשל הניסיון למנות את מקורבו רמי סדן ליו"ר חברת החדשות של הערוץ, שממנו מנהל רביב דרוקר מאבק תחקירני מרשים בעניינים שונים הקשורים לנתניהו. ונוני מוזס, האויב הגדול, ממשיך לחבוט בו ללא הרף.
במציאות מורכבת כזו, אם ראש הממשלה יכול להמשיך במסורת רבת-השנים למשוך בחוטים, לפחות חלקית, ברשות השידור – למה לוותר?
גם בן גוריון ניסה לעצב את המרחב הציבורי, לקבוע את כללי המשחק התקשורתי. זה היה בנסיבות אחרות לחלוטין, של מדינה בהקמה. אחריו עשו זאת יורשיו, כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל
גם בן-גוריון ניסה לעצב את המרחב הציבורי, לקבוע את כללי המשחק התקשורתי. זה היה בנסיבות אחרות לחלוטין, של מדינה בהקמה. אחריו עשו זאת יורשיו, כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל, אנשי העבודה והליכוד כאחד. הם לא הסתפקו רק בתדרוך העיתונאים אלא גם התערבו בנעשה ברשות השידור, מינו אנשים נאמנים להם, ניסו להבטיח סיקור אוהד. אבל נתניהו, ללא כל ספק, שבר את כל השיאים. לא רק ששמר את תיק התקשורת בידיו, אלא גם העניק למדיניות התקשורת – לא לשיכון, לחינוך או לבריאות – מעמד מיוחד בהסכמים הקואליציוניים: רק בנושא זה נדרשו השותפים הקואליציוניים להסכים מראש לציית בהכנעה להחלטותיו או גחמותיו.
נחזור לוועדת פלד, שבה פתחנו. בדו"ח שהגישו כתבו חבריה כי "בחברה הישראלית ההטרוגנית, הפלורליסטית והדמוקרטית – התקשורת אמורה לשרת את הצרכן כיחיד, לפי בחירתו החופשית". בהתבוננות על המאבק בעניין תאגיד השידור הציבורי או "שיקום רשות השידור" נראה כי נתניהו אימץ בחום את ההמלצה הזו, בפירוש אישי: הוא "הצרכן כיחיד" המבקש להבטיח שהתקשורת – במקרה הזה השידור הציבורי – תשרת אותו.