רציתי לפתוח ולומר שמי שמכיר, נכון ליום ראשון בבוקר, את כל תמונת החקירה החדשה והדרמטית – כנראה – של ראש הממשלה, שיקום (זאת אומרת, אם הוא מחוץ למעגל החוקרים והפרקליטים עצמם). אבל הבוקר כבר נשמעים הכתבים והפרשנים ששמחים לבשר שהם יודעים את מה שאסור לספר. "ואתם", הם רומזים בגאווה ובהנאה, "תאכלו את הלב". זאת אומרת, איסור פרסום אצלנו הוא, כמו תמיד, עניין יחסי.

רציתי לומר שאני מבטיחה לקנא בכל מי שיודע את מה שאסור לי לדעת, אבל הקנאה מסרבת להופיע. הרי במוקדם או במאוחר – כנראה במוקדם – הכל ייחשף וייפרש לעין העולם כולו, כך שהכל הוא שאלה של עיתוי, מי יידע לפני מי ובכמה זמן. וזה לא מעט במקצוע הזה, כידוע.

ובכל זאת, אם עצם קיום החקירה ונושאה הם סוד מדינה שלא היה כמוהו מאז הפיצוץ המסתורי על-פי המקורות הזרים בסוריה וחיסול עימאד מורנייה, אז צריך כנראה מוח קרימינלי מחודד במיוחד כדי לשרוד כאן. ואם הודעת תגובה של לשכת ראש הממשלה נחשבת שיבוש חקירה, בגלל כל הצפנים שאפשר לשלב בכמה משפטים כלליים לטובת מעורבים אחרים בפרשה, שעדיין אינם יודעים שהם על הכוונת ועכשיו יידעו מה לומר לכשתגיע הדפיקה בדלת, אנחנו עוברים מעמודי החדשות למדור הספרות או הטלוויזיה.

מומחים לחקירות מספרים, כמובן, שצריך לתפוס את הנחקר בהרף העין הקצר שבו הוא לא יודע היכן הוא נמצא ומה קורה איתו, ואז יש סיכוי כלשהו לחשוף אותו נטול הגנות ופגיע. אבל מקורות המידע שלנו, אזרחים מן השורה, הם ספרים וסדרות טלוויזיה, ושם הכל נגמר בחמישים דקות.

חוקרי משטרה יוצאים ביום שישי האחרון מפגישה עם מני מזוז, לאחר שחקרו את ראש הממשלה (צילום: פלאש 90)

למה כל זה מכוון? אין לי מושג אם "ידיעות אחרונות" או איילה חסון או גיא פלג עברו על צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה מטעמי רצון לנצח בתחרות את היריבים, ובדרך הזיזו את אבני הגבול ככל שיוכלו, כפי שכולם עושים – או אם עשו זאת בשליחותו של אולמרט, שביקש להפיץ רמזים למעורבים האחרים. המוח שלי לא מספיק פליליסטי ומפותל.

אומרים, במידה של צדק, שישראל היא מדינה מפיקת צווי איסור פרסום יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת, ושופטים חותמים על בקשות של המשטרה באופן אוטומטי, בלא לדעת ובלא לברר את כל הפרטים. ובכל זאת, רציתי לומר, אולי הפעם יש מקום לצו איסור פרסום, שיאפשר את ניהול החקירה וההגעה אל האמת במהירות האפשרית, לטובת כולם. הרי גם העיתונאים הם אזרחים ומעוניינים, כך יש לקוות, שהכל יובהר מהר ככל האפשר, בשקט ובצורה המקצועית ביותר, ונדע באיזו מדינה אנחנו חיים.

אבל אחרי חצי יום הכותרות בעיתונים ובשידורים כבר מצטטות "גורמים מקורבים מאוד לחקירה", שיודעים לומר שמדובר בחקירה מסדר גודל אחר מכל מה שידענו עד כה, שהחומרים מוצקים ומצבו של ראש הממשלה קשה, והוא לא יוכל להמשיך בתפקידו לאורך זמן, וכך הלאה וכך הלאה, עד שבא משרד המשפטים ואומר שמעמדו של ראש הממשלה לא נדון עד לרגע זה, וכל ההדלפות לא באו ממנו. ותגובתו של ראש הממשלה מצונזרת מטעמי אותו צו איסור פרסום. אולי יש לו תשובה טובה? והקורא/המאזין/הצופה בבית נשאר במבוכתו.

הפוליטיקאים אינם זקוקים לכל זה. הם כבר יודעים, איש איש לטעמו ומנימוקיו, למה אולמרט צריך להישאר או ללכת. הם אינם זקוקים לראיות. ומבחינה זו גורלו של האיש נחרץ, גם אם יישאר בכסאו. מתחשק לקחת אוויר מלוא הריאות ולחכות עד שתתבהר התמונה, אבל אלה כנראה מותרות. לתפארת מדינת ישראל.