עיתונאי שעבד ב"פנאי פלוס" במשך עשרות שנים פוטר ממגזין הבידור בשל צמצומים ולא מפאת גילו, כך קבע לאחרונה בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו.
העיתונאי, אהרון מורג, עבד ב"פנאי פלוס" מ-1998 ועד 2014, תחילה כפרילנסר ובהמשך כשכיר. בשנת 2005 היה מועמד לפיטורים אך נפגש עם מרים נופך-מוזס, מנכ"לית ומנהלת רשת המגזינים בקבוצת "ידיעות אחרונות", וזו נענתה לבקשתו החליטה כי לא יפוטר. בשנת 2013 זומן לשימוע לפני פיטורים, ולאחר אורכה שניתנה לו ובחינת האפשרויות להמשך העסקתו, הוחלט לפטרו.
מורג הגיש תביעה בסך למעלה מ-400 אלף שקל נגד המוציאים לאור של "פנאי פלוס", השותפות הרשומה מדריכי-פנאי, ושתי החברות השותפות בה: ידיעות שורות בע"מ ולוח ידיעות אחרונות בע"מ. באמצעות עו"ד עדי ביבר-לקואה טען, בין היתר, כי נופך-מוזס הבטיחה לו שיעבוד בקבוצה עד הגעתו לגיל פרישה. לדבריו, לא רק שההבטחה לא קוימה, אלא שבסופו של דבר פוטר בשל אפליה על רקע גיל. עוד טען מורג כי הסכים לקבל תפקיד נחות מכישוריו תוך ירידה בשכרו, אולם ב"פנאי פלוס" התעלמו מהצעתו.
ב"פנאי פלוס" טענו מנגד, באמצעות עו"ד ארז רייפנברג, כי מורג פוטר בשל צמצום מדורי המגזין, שנבע מאילוצים כלכליים, ולא מחמת גילו. נופך-מוזס הכחישה בתצהיר שהגישה לבית-הדין כי אי פעם נתנה למורג התחייבות שלפיה יועסק עד שיגיע לגיל הפרישה. בנוסף טענו ב"פנאי פלוס" כי הוצעו למורג חלופות לעבודה בזרועות אחרות של קבוצת "ידיעות אחרונות", אולם הוא סירב לכך.
בית-הדין קיבל את טענות "פנאי פלוס", ואף שיבח את הנהלת המגזין וקבוצת "ידיעות אחרונות" על היחס שהעניקו למורג לאורך כל הפרשה.
מרים נופך-מוזס (צילום מסך)
"התרשמנו כי התובע לא פוטר בשל גילו ולא עקב הכבדה כלכלית בשל ותקו בעבודה, אלא שהנתבעת באמת ובתמים נקלעה למשבר כלכלי כבר בשנת 2005, שהלך והעצים", כתבה השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ בפסק דינה. "זכותו של מעסיק לכלכל צעדיו לרבות קבלת שירותי כתיבה על-ידי פרילנסרים תחת העסקת עובדים שכירים, וזאת מפאת כדאיות כלכלית".
"הנתבעת נהגה ברגישות רבה עם התובע לאורך כל התקופה וכיצד גומל לה התובע, בהגשת תביעה על סך מאות אלפי שקלים"
בפסק הדין, שדחה את טענת הגילנות, צוין כי ב"פנאי פלוס" פיטרו עובדים צעירים יותר ממורג ובמקביל המשיכו להעסיק עובדים מבוגרים ממנו. בנוסף מוזכר בפסק הדין כי בשנת 2005 היו בגיליון "פנאי פלוס" 194 עמודים, ומתוכם 73 עמודים שעסקו בשידורי טלוויזיה, ואילו בשנת 2014 המגזין צומצם ל-82 עמודים בלבד, מהם 18 עמודים שעסקו בשידורי טלוויזיה. כיוון שמורג כתב בעיקר למדור הטלוויזיה, עבודתו הצטמצמה במידה ניכרת.
אף ששעות עבודתו הצטמצמו, ב"פנאי פלוס" נמנעו מלהפחית את גמול השעות הנוספות שקיבל. בתביעתו טען מורג כי סעיף השעות הנוספות הוא פיקטיבי, ודרש לקבל פיצוי. השופטת גילצר-כץ ציינה לטובה את ההתנהלות של "פנאי פלוס" ביחס לשעות הנוספות, והעירה: "חבל שהתובע גמל לנתבעת בתביעה זו".
השופטת החמיאה להנהלת "פנאי פלוס" גם על כך שבעקבות שיחת השימוע משנת 2013 חזרה בה מהכוונה לפטר את מורג והעניקה לו אורכה של חודשים אחדים להמשך עבודתו ובחינת החלופות. "עדים אנו בתביעות רבות לשיחות שימוע שנערכות בטרם פיטורים, אולם מעטים המקרים שבהם מעסיקה חוזרת בה מכוונתה לפטר את העובד רק בשל שיחת שימוע, כפי שנעשה כאן", נכתב בפסק הדין.
בהמשך ציינה השופטת כי בקבוצת "ידיעות אחרונות" אכן הציעו למורג חלופות, כגון כתיבה כפרילנסר במקומוני הקבוצה, אך הוא סירב לכך. "הנתבעת נהגה ברגישות רבה עם התובע לאורך כל התקופה, וכיצד גומל לה התובע, בהגשת תביעה על סך מאות אלפי שקלים", כתבה השופטת.
תביעתו של מורג נדחתה, והוא חויב לשלם ל"פנאי פלוס" שכר טרחת עורך-דין בסך 30 אלף שקל והוצאות משפט בסך אלפיים שקלים נוספים.
55119-09-14
עדכון, 21.10: עו"ד ביבר-לקואה, באת כוחו של מורג, הודיעה כי לדעתם פסק הדין שגוי מיסודו ובכוונתם להגיש ערעור לבית-הדין הארצי.