באמצע חודש מרץ 2008 הגישה ועדת גרונאו המלצות מפורטות בדבר מדיניות וכללי התחרות בתחום התקשורת בישראל לשר התקשורת. הוועדה ישבה על המדוכה במשך כשנה והוציאה תחת ידיה את אחד הדו"חות המקיפים והחשובים שנכתבו בתחום התקשורת בעשר השנים האחרונות (למעשה, מאז דו"ח רוזן בשנת 1997). הדו"ח מכיל מתווה מפורט לכיוונים שבהם רצוי שהתחרות תתפתח ואת הצעדים הנדרשים לכך בכל אחד משוקי התקשורת (טלפונייה נייחת וניידת, טלוויזיה רב-ערוצית ושיחות בינלאומיות). במסגרת רשימה קצרה זו זה אנסה לבחון עד כמה המלצות הוועדה ישימות ואילו מהמורות צפויות בדרך להשגת יעדי התחרות שקבעה.
לא לרשת תשתית שלישית
העיקרון הבסיסי שאימצה הוועדה הוא תחרות על בסיס תשתיות עצמאיות. עיקרון זה, הקובע כי התחרות האפקטיבית ביותר מתרחשת כאשר לכל החברות המתחרות תשתית עצמאית לאספקת שירותיהן, נקבע כעיקרון מנחה למדיניות הציבורית בתחום התקשורת עוד בשנת 1997 על-ידי ועדת רוזן, ויישומו ניכר בכל פינה בשוק התקשורת הישראלית: ארבע רשתות טלפונייה סלולרית מכסות את שטחה של ישראל; שתי רשתות גישה לשידורי טלוויזיה רב-ערוצית; שתי רשתות טלפונייה נייחת ומגוון של ספקי אינטרנט ושיחות בינלאומיות. רשתות התקשורת פועלות זו לצד זו, ואחת מהן מכסה באופן מלא (או כמעט מלא) את כל שטחה של המדינה.
החיסרון המובהק של עקרון התשתיות העצמאיות הוא כמובן העלות הנוספת למשק, הנובעת מכפילויות הציוד וההשקעות הכרוכות בהקמת רשתות מקבילות. היתרון הוא בעוצמת התחרות הקשורה לעובדה שלספקים תשתית עצמאית: לאחר שהונחה התשתית, העלות השולית של חיבור מנוי נוסף אליה היא זניחה וההכנסות הנובעות מהמנוי החדש הן למעשה המקור היחיד לכיסוי עלויות הנחת הרשת. התחרות על מספר המנויים, על איכות השירותים ומחיריהם היא, לפיכך, עזה במיוחד במצב כזה.
מדינת ישראל, כפי שכמה מחדי העין שבינינו בוודאי הבחינו, אינה מקום גדול. לכן סבורה הוועדה, בצדק רב, שהכנסת מתחרה נוסף לשוק הטלפונייה הנייחת על דרך של הנחת רשת תשתית כלל ארצית שלישית(!) אינה כדאית מבחינה כלכלית. דברים דומים ניתן לומר גם על רשתות הגישה הסלולריות ורשתות הטלוויזיה הרב-ערוצית. במלים פשוטות, היקף הביקוש בשוק הישראלי אינו גדול דיו כדי לתמוך בעלויות הגבוהות של הנחת תשתית נוספת.
הפתרון שמציעה הוועדה הוא חיוב הספקים הקיימים להעניק למתחריהם זכות שימוש במקטעי תשתית (או בתשתית כולה). כך יוכל מתחרה חדש לרכוש מבזק למשל זכות שימוש בקווי הטלפון שלה, המגיעים לבתיהם של כלל אזרחי המדינה, לצורך אספקת שירות שיחות טלפון; ספק שירות שיחות בטלפון נייד יוכל לרכוש מאחת מחברות הטלפון הנייד זכות שימוש במקטעים שונים של הרשת כדי לספק שירות שיחות טלפון נייד חדש; ספק ערוצי טלוויזיה עצמאי יוכל לרכוש גישה לרשת הכבלים או הלוויין באופן שיאפשר לו לשדר ישירות לבתי המנויים את ערוצי התוכן שיפיק, וכן הלאה. פתרון זה, הקרוי "פירוק למקטעים", נהוג שנים רבות בארצות-הברית ובאירופה ומשמש זריקת מרץ משמעותית לתחרות בתחומי התקשורת השונים על-ידי הגדלת מספר המתחרים בכל שוק.
לכאורה מדובר בפתרון קסם מנצח: השוק התחרותי יגביר את לחצו על המתחרים הקיימים, וכולנו נרוויח. אולם כאן אנו מגיעים לקושי המרכזי, שאינו נראה במבט ראשון.
מערך רגולטורי אדיר
הוועדה כותבת כי "הפירוק למקטעים יוצר חיכוך יומיומי בין בעל התשתיות לבין המתחרים החדשים, ורק כללי התנהלות ברורים ובני אכיפה יאפשרו מהלך זה" (עמ' 19). לא רק זאת, אלא שנותרת השאלה הפשוטה: מהו המחיר הראוי שישלמו המתחרים החדשים עבור הזכות להשתמש ברשתות של המתרים הקיימים?
ברור שאם המחיר יהיה גבוה מאוד, אף מתחרה חדש לא יוכל להציע שירותים חדשניים במחירים נמוכים: עלויות הגישה לרשת לא יאפשרו זאת. התחרות העזה, לפיכך, תלך ותתרחק מאיתנו ככל שמחירי הגישה יעלו. הוועדה מודעת אף היא לקושי הזה ובוחרת להותיר את קביעת המחיר למו"מ חופשי בין הצדדים, תוך קביעה שבהעדר הסכמה יקבע הרגולטור את המחירים הראויים כאמור.
והנה, במשפט פשוט אחד, הכניסה הוועדה לענף התקשורת מערך רגולטורי בהיקף אדיר. האם על משרד התקשורת יהיה לחשב את המחיר הראוי לכל "מקטע" ברשת בזק? או את מחיר הגישה לרשת הכבלים? כיצד? על סמך אילו נתונים? האם לחברות תינתן זכות ערר על החלטות המשרד? כמה זמן יתבזבז בוויכוחים וכמה כסף יעלו כל חוות הדעת המנומקות שיגישו החברות?
הליווי המשפטי, הכלכלי והחשבונאי מצד טובי המומחים שישכרו חברות התקשורת הקיימות יטיל עומס משמעותי על פקידי משרד התקשורת, ולאחר מכן על בתי-המשפט. ועדיין לא הזכרנו את הלחצים הפוליטיים והלוביסטים שיבטיחו כי עמדות החברה שהם מייצגים יזכו לאוזן קשבת בקרב מקבלי ההחלטות. העוצמה והחשיבות הגלומה בהחלטת משרד התקשורת על מחירי הגישה (אשר, אם יותר לי לחזות, לא ייקבעו בקלות במו"מ חופשי) יחזירו אותנו למצב שבו לא השוק יקבע מי היא החברה שתשרוד ותפרח לאורך זמן, אלא הרגולטור.
חשוב להבין: אם מחירי הגישה ייקבעו ברמה גבוהה מדי, תיפגע יכולתם של מתחרים חדשים לחדור לשוק; אם ייקבעו מחירים ברמה נמוכה מדי, ייפגעו תמריצי ההשקעה של חברות התקשורת הקיימות, שהרי מדוע שיהיה להן עניין לשפר את הרשת ולהשקיע אם התשואה המתקבלת אינה מספקת? (וראו בהקשר זה את מאמרו של רוברט פינדיק).
וכך, בכסות של הגברת התחרות מציעה ועדת גרונאו להגביר במידה ניכרת את רמת הרגולציה בתחום התקשורת. יתרה מכך, להגביר את הרגולציה בתחום (קביעת עלויות) שבו אין לממשלה מומחיות מיוחדת, וההשלכות של טעות רגולטורית הן מרחיקות לכת. כל החברות (הן הוותיקות והן אלו שבכוונתן לחדור לשוק כמתחרות חדשות) יקבלו תמריץ חזק ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות במשרד התקשורת בהיבט הכלכלי, הפוליטי והמשפטי.
למרות הדברים הללו, דו"ח ועדת גרונאו נוקט, הלכה למעשה, את דרך המוצא הסבירה היחידה להגברת התחרות. מסקנת הוועדה כי אין מקום לפרישת רשתות תשתית נוספות היא, לדעתי, מסקנה נכונה ומוצדקת. תקוותנו היחידה כצרכנים, המבקשים ליהנות מפירותיה של הרפורמה שהוועדה מציעה, היא כי תהליכי קבלת ההחלטות הרגולטוריים יהיו יעילים, מדויקים וצודקים באופן שכל הנוגעים בדבר ייצאו ממנו נשכרים.
אסיים באנקדוטה: החלטתי לנצל הזדמנות זו שבה אנו דנים בענייני תחרות ולכתוב מאמר זה במעבד התמלילים החופשי Writer מבית Open Office. לא התאכזבתי! בתמצית, כל מי שהשתמש ב-Word יותר מעשר דקות בחייו יכול להשתלט ללא בעיה מיוחדת גם על ה-Writer. הכפתורים אותם כפתורים והממשק דומה להפליא לזה שלו למדנו להתרגל. רוצה לומר, גם לנו, הצרכנים, יש חלק בעיצוב התפתחותה של התחרות בענף התקשורת. הגיע הזמן לנער את האבק מההרגלים הישנים, לבדוק בשבע עיניים מה מציעים המתחרים ולהצביע ברגליים. גם הדו"ח הטוב ביותר לא יכול לעזור לאלה שאינם מעוניינים לעזור לעצמם.
ד"ר שלומי פריזט הוא כלכלן ומשפטן, מומחה בניתוח כלכלי של תחרות והגבלים עסקיים, בין היתר בשוק התקשורת. מנכ"ל חברת אפלייד-אקונומיקס.
גילוי נאות: ד"ר פריזט הגיש חוות דעת מומחה לוועדת גרונאו מטעם גוף עסקי בשוק התקשורת