מה באמת היה פשעו של דודו טופז? כלומר, לא מהו הפשע שהוא נחשד בו עכשיו, אלא מה היה הפשע שהביא לסילוקו מתעשיית הטלוויזיה – סילוק בבושת פנים, צריך לומר, מהפסגה ממש אל מחוץ למחנה? נניח את הדברים כבר עכשיו על השולחן: דודו טופז אשם בכך שאהב בעוצמה את מה שעשה.

הוא עשה טלוויזיה בתשוקה עזה, ובלהט שאולי משתקף עכשיו בחשדות כלפיו. אם אכן הזמין את התקיפות נגד אנשי הטלוויזיה, נראה שהוא עשה את זה מתוך שיגעון אמיתי לדבר, רעב חסר שובע לטלוויזיה. כמובן, במובנים רבים מה שטופז עשה בימיו בטלוויזיה אפשר לכנות כזבל – שוביניזם מתחנף ל"עממי", ויותר מכך אהבה ל"עממי" שהפנימה יחס גזעני למזרחים (הרי טופז אהב את המזרחי רק בתנאי שזה היה קולני, גס ואלים). אבל לא על יצירת זבל תרבותי-פוליטי סולק טופז מהטלוויזיה. כמו שאפשר לראות בטלוויזיה של היום, לא מסולקים ממנה על יצירת זבל תרבותי-פוליטי. טופז סולק משום שהוא גם אהב בכל מאודו את הזבל הזה. ועל הטעות הזאת, כנראה, תעשיית הטלוויזיה היום אינה מוכנה לסלוח.

זה הלקח העקרוני מהפרשה: הטלוויזיה היום מוכנה לייצר זבל – על כך מעטים בוודאי יחלקו – אבל המחשבה שמישהו עושה את זה מתוך אהבה היא הפרעה למערכת. היום צריך לעשות את זה מתוך ריחוק אירוני, וחלילה לא כי אוהבים את זה. או במלים אחרות: היום עושים את הזבל לפי פורמט. לפי כללים, לפי הספר, וללא חדוות יצירה. חיוך אירוני מתוחכם הוא היום כלי עזר טוב לאיש הטלוויזיה – וזה, אם תנסו להיזכר, משהו שטופז מעולם לא יכול היה לסגל. סוג של הומור היה לו, אבל אף טיפת אירוניה – עד כדי כך שקוע היה במעשיו. וכמובן, אין בכך דבר. כשהן לעצמן, אין שום עדיפות מהותית לאירוניה על פני הוולגריות. יכולה להיות וולגריות נהדרת ממש כשם שיכולה להיות אירוניה שפלה (או ציניות, ליתר דיוק). בהקשר הזה, הן אינן מייצגות ערכים תרבותיים, אלא פשוט שתי עמדות שונות שאנשי הטלוויזיה תופסים ביחס למה שהם עצמם עושים.

דודו טופז נראה על מסך אתמול בבית-המשפט בתל-אביב, בדיון על הארכת מעצרו שנערך בשידור וידיאו מבית-המעצר (צילום: יוסי זליג)

אני נזכר בקטע מימי הזוהר של טופז: באחת העונות האחרונות שלו הוא צירף לתוכנית בחורה ושמה חלי, שהיתה שמנה מאוד. באחת התוכניות הוא הושיב אותה על כיסא והציב ממול שורה של גברים שהתחרו בזריקת כדורי שוקולד לפיה. לא מראה יפה בשום מובן – אם כי היה בו הדחף להראות את מה שאסור בשום פנים להראות, שלעתים יש בו מימד מרדני חשוב. בכל אופן, אני חושב על המראה הזה דווקא בהקשר הטלוויזיה המסחרית היום. היחס הזה לאשה השמנה – האין הוא דימוי קולע לאופן שבו הטלוויזיה מתייחסת היום לצופים שלה?

חשבו, לדוגמה, על החוויה המשפילה הכרוכה בצפייה ב"גמר הגדול" של תוכנית ריאליטי זו או אחרת – חשבו על המריחה העצומה של הזמן, על הכלום הגדול שממש עוד מעט יגיע. אבל ברגעים האלה רק מתגלה בחריפות מה שנכון במידה רבה לשעות הריאליטי הארוכות על המסך: בעיני המערכת שמפיקה אותן הצופה הוא, איך נאמר זאת בעדינות, בהמת רייטינג. שום תעלול של עריכה-מריחה-חזרה-השהיה לא ייחסך בדרך למטרה העליונה של מתיחת התוכן. מה שמחזיר אותנו לנקודת המוצא: את התוכן הזה אף אחד מהמערכת לא יכול להגיד שהוא אוהב. לכן דודו טופז הוא הטרדה למערכת: כי הוא באמת אהב את מה שהוא עשה.

אין כאן שום אמירה סנטימנטלית על דודו טופז. זבל שנעשה באהבה ולהט הוא לא בהכרח יותר טוב מזבל שנעשה בצורה מחושבת וקרירה. אבל זה המצב שמצטייר כרגע: הטלוויזיה הישראלית התבגרה מאז ימיו של דודו טופז לא בכך שהפכה לזירת תרבות חיה ושוקקת, אלא בכך שהפכה לתעשייה – שהיא עושה אותם דברים בצורה תעשייתית.

ואם כבר ריאליטי

למעשה תופעת הריאליטי מספרת בדיוק את הסיפור הזה. קל מאוד לבוז היום לדודו טופז, אבל צריך להזכיר, לטוב ולרע, שהוא היה אחד המבשרים של התופעה שהפכה היום למציאות הטלוויזיונית המוחשית ביותר, ובלי להגזים, גם לאחת החוויות המגדירות של הזמן.

היום תעשיית הטלוויזיה מפיקה את תוכניות הריאליטי בפס ייצור. אבל הדבר המעניין הוא שטופז, שסולק מהטלוויזיה, עשה ריאליטי עוד לפני שהיה לתופעה שם. התוכניות המצליחות ביותר שלו היו אלה שבהן המצלמה חצתה את הקווים והתערבה במציאות (טופז דופק בדלת ביתה של משפחה שבדיוק רואה את התוכנית של דודו טופז בטלוויזיה, דודו טופז שולח אנשים לצלם אסקימואי אומר "אני רואה 'ראשון בבידור' עם דודו טופז", בחור מציע נישואים לחברה שלו דרך מסך הטלוויזיה).

שוב, אין טעם להתייחס לשאלה אם חוויות הריאליטי המוקדמות ההן טובות יותר או פחות מתוכניות הריאליטי שיש עכשיו. אבל אפשר לומר שאצל טופז היתה איזו עליצות של גילוי וחקירה: מה יהיה התעלול המופלא הבא? באיזו דרך חדשה שלא תאומן תיחצה ההפרדה בין הטלוויזיה למציאות? כמובן, גם היום מסבירים לנו שהתוכנית הבאה היא הגדולה מכולן. הטלוויזיה תמיד מסבירה את זה. אבל היום זה קורה לצד אחידות מאוד גדולה בתוכן (כלומר, פורמט). גם ההכרזה שהרגע הבא, התוכנית הבאה, יהיו הדבר הגדול ביותר, הפכה, במפורש לגמרי, לשגרה.