שאבעס, זעקה

"מדינת ישראל נגד שבת קודש" היא הכותרת הדרמטית שפרושה, לבן על רקע אדום, לרוחב כל עמוד השער של "יתד נאמן". "סערה קואליציונית על רקע רמיסת השבת הצפויה בארבעה מוקדים ברחבי הארץ והפרה בוטה של הסטטוס-קוו", נכתב בכותרת הגג לראשית.

כותרת המשנה לראשית ב"יתד נאמן" ארוכה ומפורטת, אך קשה להבין ממנה על מה בדיוק המהומה. עולה ממנה כי צפויות להתרחש "עבודות תחבורה" כלשהן במהלך השבת הקרובה, אולם לא ברור מה טיבן. חשוב יותר לעיתון להדגיש כי את "המחאה הצוברת תאוצה" הובילו חברי-הכנסת של דגל-התורה, המפלגה המזוהה עם העיתון.

"אם אכן יתבצעו חילולי שבת בשבת הקרובה, ביום ראשון לא נמשיך להתנהל כפי שהתנהגנו עד היום", מצוטט בכותרת המשנה לראשית ח"כ משה גפני. חברו לסיעה אורי מקלב מצוטט שם אף הוא: "אפשר למצוא פתרונות חילופיים בקלות, אלא שרוח רעה עוברת על משרד התחבורה".

באופן חריג, הראוי לימי חירום, מאמר המערכת של "יתד נאמן" מופיע בשער העיתון. "מדינת ישראל החליטה לרמוס את הדגל של עם ישראל – שבת קודש ולנתץ את הסטטוס-קוו הלא-קדוש", נכתב בפתח המאמר. "מדובר בחילול השבת החמור ביותר שאירע במדינת ישראל על-ידי ממשלת ישראל. על-פי תמונת המצב הנוכחית, השבת תירמס בארבעה מוקדים. שאבעס, זעקה".

בהמשך מאמר המערכת מוסבר כי חילול השבת לא אמור להדאיג רק את היהודים החרדים, שכן מעשה כזה עלול להוביל ל"סיכון פיזי של כל יושבי הארץ הזו" (הכוונה כנראה רק ליהודים), וזאת דווקא "בימים שחרב חדה של ישמעאל מונחת על צווארו הקולקטיבי של העם".

"המודיע", בטאון מפלגת אגודת-ישראל, אינו יוצא מגדרו בדיווח על משבר השבת. אמנם הידיעה על כך מתפרסמת ממש מתחת לסמליל העיתון, במשבצת המרכזית שבשער, אך מכל בחינה אחרת (גודל, נוסח, הדגשה) הידיעה אינה נראית ככותרת ראשית. גם הניסוח של הכותרת מתון, יחסית: "ראשי המפלגות החרדיות דורשים מראה"מ לבטל את חילולי השבת בעבודות ברכבת בשבת הקרובה".

"הפלס", עיתון שמקימיו פרשו מ"יתד נאמן", מצניע עוד יותר את האיום של חברי-הכנסת החרדים (שאינם קשורים אליו כלל, ואף מייצגים את הפלגים המתחרים ביהדות החרדית) ומקדיש את הכותרת הראשית שלו הבוקר להסלמה בחזית עזה. תצלום מרכזי בשער העיתון מוקדש לרעידת האדמה באיטליה. משבצת קטנה, אמנם במעלה השער, מוקדשת לכותרת "זעם וכאב בעקבות המשך חילולי השבת רחבי ההיקף באישור המשרדים הממשלתיים".

אם עורך "יתד נאמן" מסתכל הבוקר ימינה ושמאלה ומתאכזב מהסיקור היבש של משבר השבת ב"המודיע" ו"הפלס", כדאי שיעיף מבט בשער "ידיעות אחרונות" (תוך כיסוי החלק העליון, המשוקץ). "משבר השבת והרכבת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ארבעה כתבים חתומים על הידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון, שנפתחת בתזכורת: לפני 17 שנה פרשו שרים חרדים ממשלתו של אהוד ברק כתוצאה מהעברת משחן של חברת החשמל בשבת.

"משבר המשחן", כותבים עיתונאי "ידיעות אחרונות", "נחשב כאחד האירועים שבישרו את נפילתה" של ממשלת ברק. בנסיבות הנוכחיות, כש"ידיעות אחרונות" מסומן על-ידי נתניהו כגורם חתרני, ומסמן בחזרה את ראש הממשלה כרודן כושל, נראה כי בעיתון יהיו מוכנים להילחם על קדושת השבת כתף אל כתף עם חברי-הכנסת החרדים של יהדות-התורה, ובלבד שיבוא איזשהו אירוע שיבשר את נפילתה של הממשלה.

יתר העיתונים החילוניים אינם שותפים לדרמה. ב"הארץ" אין כלל אזכור בשער לאיום של החרדים, ודיווח על כך נמסר רק בעמוד 18. ב"מעריב" אפשר למצוא משבצת קטנה בתחתית השער וידיעה בראש עמוד 7 (עם תצלום שאמור להיות של גשר השלום, שבו יתבצעו העבודות, אך בפועל מציג את גשר יצחק שדה). גם "ישראל היום" מסתפק במשבצת קטנה בשער, המפנה לידיעה בעמוד 9. בשתיהן מודגשים חלקו ואחריותו של שר התחבורה ישראל כץ, שלאחרונה נכנס לעימות חזיתי עם ראש הממשלה נתניהו.

עוד כותרות ראשיות

את הכותרת הראשית ב"מעריב", "20 מיליון דולר לחמאס, במזומן ובחסות ישראל", מספק קלמן ליבסקינד. לפי דיווחו, המבקר את מדיניות הממשלה מימין, לפני ימים אחדים הגיע אל גשר אלנבי רכב של האו"ם ובו כ-20 מיליון דולר במזומן. הסכום המכובד עבר ברכב משוריין דרך כביש הבקעה ואמור להגיע לידי חמאס בעזה. "הכסף מיועד לסקטור הציבורי ברצועת עזה", נמסר ל"מעריב" מלשכת שר הביטחון. "בדיקה קפדנית של גורמי הביטחון וידאה כי הכסף לא יוכל לשמש לצורכי טרור, אלא רק לסייע בשיפור המצב ההומניטרי ברצועה".

את הכותרת הראשית ב"הארץ", "צה"ל מחריף את האמצעים נגד מיידי אבנים, מספר הפצועים קשה נוסק", מספקת עמירה הס. לפי דיווחה, המבקר את מדיניות הממשלה משמאל, רכזי שב"כ איימו לאחרונה על פלסטינים כי יהפכו אותם לנכים, ופציעות רבות של מיידי אבנים באזור הברכיים מלמדות על מדיניות מכוונת של הצבא. "כוחות צה"ל באיו"ש פועלים על-פי הוראות הפתיחה באש, שלא חל בהם שינוי לאחרונה", נמסר ל"הארץ" מדובר צה"ל. "[...] בבירור הראשוני לא נמצא אימות לטענות על התנהלות חריגה של הכוחות, אך הן תיבדקנה".

הכותרת הראשית של "ישראל היום", שאינה מבקרת את מדיניות הממשלה כלל, מוקדשת לילדה שחולצה מהריסות רעידת האדמה באיטליה.

דברי ימי נתניהו

הופעותיו של נתניהו בפני מערכות כלי התקשורת בשבועות האחרונים מקבלות ביטוי גם בגליונות מוספי סוף השבוע. תחת הכותרת היבשה "נהנה להציג עובדות" מתאר מתי טוכפלד במוסף "ישראל השבוע" את ההופעות של נתניהו מנקודת מבטו האוהדת: "האמת שלא מדובר ממש בהרצאה, אלא בהצגה שלמה. ראש הממשלה יושב, נעמד, קופץ, רץ, מדבר בלחש, צועק, הכל לפי העניין ובפאתוס רב-חשיבות. הוא גם מצחיק. יורד על יריביו, לועג למבקריו, עוקץ את אנשי לשכתו ולא פעם גם את עצמו".

לדברי טוכפלד, נתניהו "ניצב בפני השאלות הכי קשות ועונה על כולן", "מרגיש שהרבה מחיצות נשברות, ושבכמה מהנקודות פה ושם הוא גם מצליח לשכנע", במיוחד בכל הקשור לנושא המנהרות מעזה. בהקשר זה, "בעוד יריביו משמיעים הצהרות, נתניהו מציג עובדות".

ב"מעריב" מביא בן כספית מעין סיכום של אחת ההופעות האחרונות של ראש הממשלה, זו שקיים בפני נציגי התקשורת החרדית, ומתווכח עם חלק מהעובדות שנתניהו הציג בפני שומעיו, במיוחד בכל הקשור לסיוע מארצות-הברית. כספית מסביר מדוע החישוב של נתניהו, שלפיו הסיוע גדל במידה ניכרת, מוטעה, ומדוע בפועל הנזק שגרם נתניהו ליחסים עם האימפריה שבמערב הוא כבד ותקדימי.

בין היתר מציין כספית כי נתניהו הציג בפגישה עם העיתונאים החרדים "סקר גאלופ, שלפיו התמיכה בישראל בציבור האמריקאי נמצאת בעלייה עקבית והגיע לשיא של כל הזמנים", אבל דווקא כאן לא מתקן כספית את ההטעיה של ראש הממשלה.

מותר להניח שנתניהו התייחס לסקר גאלופ האחרון בנושא, שפורסם לפני כחצי שנה וזכה ב"ישראל היום" לכותרת "שנה אחרי נאום רה"מ בקונגרס: תמיכת הציבור האמריקני בישראל גברה". בגוף הידיעה על הסקר דיווח יוני הרש כי על-פי הנתונים, "התמיכה של הציבור האמריקני בישראל דווקא חזקה מתמיד". כפי שנכתב ב"העין השביעית" בזמן אמת, הכותרת הזו, והדיווח שתחתיה, היו שגויים. מכאן שגם ההתהדרות של נתניהו בתוצאות מוטעית. במדד אחד שבדק הסקר היה השיא של כל הזמנים מבחינת ישראל בשנת 2013, במדד אחר בשנת 2010, ובמדד שלישי בשנת 1990.

ב"ידיעות אחרונות" מפרסם אמנון אברמוביץ' מכתב לראש הממשלה, מעין תשובה להופעותיו בפני העיתונאים. לדעת  אברמוביץ', מדינת ישראל נמצאת בתהליך של קריסה עצמית. "אתה מטעין חרדה ומרוקן תקווה", הוא כותב לנתניהו, ובהמשך משבץ עוד כמה ויצים. יש לו גם עצות. "חדל להתמקח עם עורכים ועיתונאים בטיעונים קבצניים ונימוקים תגרניים, טיעונים הקטנים אפילו על מנהל לשכת העיתונות", הוא ממליץ לראש הממשלה לקראת סוף מכתבו. "הרי בסוף, באמת, בסך-הכל, התקשורת רכה איתך בהשוואה לקודמיך. התקשורת חומלת, מרחמת, על בני ביתך הסמוכים על שולחנך, כלומר סמוכים על שולחננו".

אברמוביץ' אמנם מזכיר לנתניהו כי אחיו המנוח יוני ז"ל היה מכנה אותו "אחי היורד"; כספית אמנם מציגו כמוליך שולל; אבל את הביקורת החריפה ביותר על הופעותיו חוטף הבוקר נתניהו מהעיתונאי חמי שלו, שבשנים 2007–2011 היה המשנה לעורך ב"ישראל היום" ומאז דיווח ל"הארץ" על הנעשה בארצות-הברית.

בשבועות האחרונים שהה שלו בישראל לרגל גיוס בתו לצה"ל, ובקרוב יסיים את שליחותו בניו-יורק. במהלך שהותו בישראל נכח בהופעה של נתניהו מול מערכת "הארץ", ורשמיו חמורים ביותר. "קיימתי עמו הרבה שיחות, שמעתי אותו בהרבה נאומים וראיתי אותו בעשרות מצבים שונים, עצובים ושמחים, מתוחים וחגיגיים, אבל את נתניהו שקיים בשבוע שעבר פגישת תדרוך עם מערכת הארץ אינני מכיר, כי לא פגשתי בו מעולם", כותב שלו ב"הארץ", ומוסיף: "בעיני היה בו משהו עצוב ורעוע".

בהמשך מדמה שלו את נתניהו ל"ילד בכיין שצועק מדי יום לקחו לי, שתו לי ואף אחד לא אוהב אותי, למרות שאמא אומרת שאני ילד כזה מוצלח", ולקראת סיום רשימתו מעלה שלו את האפשרות שהתנהגותו המוזרה של נתניהו באה בעקבות טיפול פסיכולוגי שהניע אצלו "תהליכים סמויים", ואולי אפילו בשל נטילת סמי מרץ.

"ברגעים מסוימים חשדתי שאולי נתניהו נוטל אמפטמינים או סמי מרץ אחרים, הנפוצים מאוד היום בטיפול בהפרעות קשב למיניהן ונחשבים בחוגי עסקים בכירים, וגם אצל פוליטיקאים רבים, כורח בל יגונה", כותב שלו. "אלה מגבירים ריכוז, מוסיפים אנרגיה, משפרים חדות ומפחיתים שעות שינה, אבל הם עלולים לגרום לשינויים במצב הרוח, לתחושות גדלות, לנרגנות, לחוסר שקט ולתוקפנות. הסופר האנגלי גרהאם גרין אמר פעם לעמיתו הטרינידדי וידיאדר נייפול שהניצחון בקרב על בריטניה הושג בזכות הבנזדרין, שהוא סוג של אמפטמין, שחולק אז בסיטונות לטייסים כדי שישמרו על ערנות וריכוז אל מול טייסי הרייך השלישי".

הנה, סוף-סוף, יכול ראש הממשלה נתניהו להפסיק לחשוב על שאול אמסטרדמסקי והציוץ גס הרוח שלו ("על הזין שלי נתניהו"). יש לו עיתונאי חדש לתעב, יש מקור חדש לזעזוע, מטרה חדשה לזעמו – חמי שלו, לא פחות מעורך המשנה לשעבר ב"ביביתון" (מונח שלפי בן כספית, גם נתניהו משתמש בו לתיאור "ישראל היום", "אם כי הוא יורק אותו בבוז").

עיתונות איכות

"הלוואי ש'ישראל היום' היה בעדי, כמו שנוני נגדי"
(בנימין נתניהו, על-פי בן כספית, "מעריב")

מצד אחד: הבלטת כבוד. "נתניהו יקבל אות כבוד ממכון מחקר שמרני בארה"ב", מבשרת כותרת ידיעה במדור חדשות החוץ (עורך: בועז ביסמוט) של "ישראל היום". בידיעה, החתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות", מדווח כי במהלך נסיעתו של נתניהו לארצות-הברית בחודש הבא הוא צפוי לקבל אות כבוד ממכון המחקר "הדסון אינסטיטוט".

מצד שני: השמצת יריבים. תצלום בלתי מחמיא של השרה איילת שקד מלווה הבוקר דיווח מאת גדעון אלון שלפיו "גורמים פוליטיים המזוהים עם הימין" מתחו אתמול ביקורת חריפה על השרה בשל הסכמתה להשתתף באירוע של עמותת "ידיד", עמותה המקבלת חלק מתקציבה מהקרן החדשה לישראל.

מצד שלישי: הצנעת ביקורת. "עמיתי למוסף דן מרגלית פירסם בר"ח אב כתב אשמה נגד בנימין נתניהו", פותח הבוקר דרור אידר את טורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". הכרזה שכזו עשויה להפתיע את השטחיים מבין קוראי "ישראל היום". בראש חודש אב, 5 באוגוסט למניינם, אמנם פירסם מרגלית דברי ביקורת חריפים (אם כי קצרים) על ראש הממשלה נתניהו בטורו שב"ישראל השבוע", אבל עורכי המוסף עשו כל שביכולתם, למעט ביטול הטור או שינוי הטקסט עצמו, כדי להצניע את הביקורת שלו.

רק מי שקרא את גוף המאמר של מרגלית יכול היה לדעת כי לדעתו ה"השתלטות העוינת" של נתניהו ורגב ואקוניס וביטן על השידור הציבורי מתאימה להגדרה "ניצני פשיזם". כל מי שרפרף על הכותרות, התצלומים וההבלטות מתוך הטקסט של מרגלית יכול היום להישבע שהפרשן הבכיר כתב בכלל על אהרן ברק, ז'בוטינסקי, בגין, הרצוג ולינקולן.

אידר, כך מתברר, אינו מסתפק בקריאת כותרות הידיעות והמאמרים בעיתונים, כותרות המשנה, כיתובי התצלומים כותרות הביניים וה"לידים". הוא צלל לעומק מאמרו של מרגלית, והבוקר מתפלמס עם קביעותיו. כלומר, עם כמה מקביעותיו. הטענה של מרגלית כי נתניהו ורגב ואקוניס וביטן מבצעים "השתלטות עוינת" על תאגיד השידור הופכת אצל אידר לרגב ואקוניס, בלי ביטן ובלי נתניהו. ההגדרה "ניצני פשיזם" כלל לא מוזכרת. למה לחזור על הכפשה נגד ראש הממשלה אם אפשר גם להכחישה בלי ציטוט מדויק?

עיקר הטקסט של אידר מתמקד בשאלה "מי התחיל" בהדרה ממוקדי הכוח במדינה (השמאל) ו"מי הקורבן" הגדול יותר במאבק בין שמאל לימין (הימין). כשהוא כותב "אני מכיר חוקרים ראויים, שמחקריהם רציניים ומעמיקים מאלו המכהנים כיום באקדמיה, אבל לא זכו להתקבל להוראה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בגלל שומרי סף כהירשפלד ודומיו, שבחנו את המועמדים להוראה לא לפי הישגיהם אלא גם לפי השתייכותם השבטית והפוליטית", אי-אפשר שלא להיזכר בתלאות שעבר אביו של ראש הממשלה, פרופ' בן-ציון נתניהו.

בין לבין מביע אידר את עמדתו העקרונית לגבי השידור הציבורי. "להשקפת עולמי, השידור הציבורי מיותר", כותב אידר (עמדה דומה להפליא לזו של סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי). "המדינה לא צריכה לספק טלוויזיה ורדיו לציבור. כוחות השוק צריכים לפעול בדיוק כמו בעיתונות הכתובה. אינני זקוק לקומיסרים שישפטו עבורי מהי תוכנית 'איכות'".

כשטענה כזו באה מפי פובליציסט ב"ישראל היום" היא גובלת בחוצפה. הרי אלה לא "כוחות השוק" שמנחים כיום את שוק העיתונות הכתובה בישראל. ישנו מולטי-מיליארדר אחד, שמפסיד כאן מיליוני שקלים מדי חודש (על-פי הערכות, בין היתר, של שותפו לשעבר) כדי להציף את השוק במוצר חינמי ולצמצם את הכנסותיהם של המתחרים. כל היתר עושים מה שאפשר, מי באופן ראוי ומי באופן נכלולי, כדי לשרוד אל מול התפלצת (450 אלף גליונות חינם, הבוקר), עיתון שפועל כ"קומיסר" ממשלתי יותר מכל כלי תקשורת אחר בישראל.

אולם גם אם נניח לכך, הטענה של אידר כאילו אינו זקוק לקומיסרים שישפטו עבורו מהו תוכן איכותי מתנפצת אל מול הדוגמה החיה של "ישראל היום". שכל אחד ישפוט בעצמו אם המדור המסורס של מרגלית בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום" הוא סממן של עיתונות איכות, או של עיתונות ביבים.

הבוקר, לדוגמה, בקטע הראשון של טורו השבועי, כולל מרגלית ביקורת (מתונה יחסית לציוציו) על ראש הממשלה נתניהו, ומזכיר בין היתר כי "הסכסוך המופרז במימדיו עם הנשיא ברק אובאמה גרם לאובדן התמיכה המוחלטת של המפלגה הדמוקרטית בישראל" וצמצום הסיוע לישראל.

ומה עושים עורך "ישראל השבוע" גונן גינת וסגן העורך עמר לחמנוביץ'? מקדישים את הכותרת המרכזית של הטור לביקורת על גבי אשכנזי, מעלימים כל זכר לנתניהו גם מכותרות המשנה וה"לידים", ומציבים במרכז כפולת העמודים תצלום של נתניהו ואובמה לוחצים לחיצת יד אמיצה, כשתחתיו הכיתוב "בין תמיכת הציבור האמריקני לסיוע מהנשיא. נתניהו ואובאמה".

בהמשך הטור כותב מרגלית בזכות אהוד ברק, שנתניהו כינה לאחרונה "ראש הממשלה הכושל ביותר שהיה לישראל" (מרגלית טוען שלתואר הזה זכאי דווקא שרת). לדברי הפרשן הבכיר של "ישראל היום", לזכות ברק יש להעמיד את חיזוק היחסים עם נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון בקמפ דייוויד ואת היציאה מדרום לבנון. "מי ששני הישגים אלה נרשמו לזכותו לא יכול להיות הגרוע בראשי הממשלה", מסכם מרגלית.

ומה עושים העורך גינת וסגנו לחמנוביץ'? מציבים תצלום של אהוד ברק ותחתיו הציטוט הבא: "ייתכן שאין לו את המיומנות והסבלנות הנחוצות ביחסיו עם פוליטיקאים וחברי מפלגה. הראיה – שקיבל ממפלגתו הזדמנות כפולה, פעם אחת כרה"מ, ולא צלח". מרגלית אכן כתב זאת ברשימתו, אך רק כמקפצה שממנה עבר לכתוב על הישגיו של ברק.

האם סילופים בוטים ועקביים שכאלה בטור הפרשנות המרכזי של המוסף הפוליטי הם סממנים לאיכות? אפשר להניח שגם אידר ישיב בשלילה (אבל יזכיר שבכל הקשור לסילופים, השמאלנים התחילו).

מכנה משותף

"אספני הדירות", מכנה גיא רולניק בטורו שבפתח "דה-מרקר" את מי שבבעלותו שלוש דירות ומעלה. רולניק מבקש להסביר מדוע המס על הדירה השלישית, אף שאינו חף מבעיות ובוודאי מעצבן חלק מהקוראים, הוא מוצדק וראוי. סמי פרץ כותב גם הוא ב"דה-מרקר" על "אספני הדירות" והמס המוצדק.

בפתח "גלובס" מביע גם שי ניב תמיכה בהטלת מס על דירה שלישית. "ככל שעשירי הארץ תוקפים את היוזמה הזו, הן בדרך ישירה והן באמצעים עקיפים ומניפולטיביים, ככה מתחזקת הנטייה (גם שלי) לתמוך במהלך", כותב ניב. בטור שלצדו, מאת סגן עורך העיתון אלי ציפורי, שוב מוקדשות כמה מלים ל"תאגיד שוקן&רולניק הכפשות והפחדות בע“מ", הפעם בנושא שכר מינימום והתארגנויות עובדים.

מפענחים את ברק

ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק טען לאחרונה פומבית כי "חוסר יכולת לשפוט אינטרסים עמוקים של ביטחון ואת סדר העדיפויות שהם מכתיבים, לצד היעדר הפנמה של פוטנציאל שיתוף הפעולה עם ארה"ב, וכן התנהלות אופרטיבית לא מוקפדת" הובילו "לחשיפה מטרידה ביותר של ישראל מול אתגר בטחוני מרכזי".

בטורו ב"מעריב" מעלה יוסי מלמן את האפשרות שהרמיזה של ברק נוגעת ל"יחסים הנרקמים בגלוי ובסתר בין נתניהו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין". בטורו שב"הארץ" מעלה עמוס הראל את האפשרות שברק רמז לקצב ההצטיידות של מדינת ישראל בסוללות כיפת ברזל. נתניהו, הוא כותב כדי לאשש את הסברה, מרבה להתייחס לסוגיה הזו במפגשיו עם מערכות כלי התקשורת. "העיסוק החוזר של ראש הממשלה בשאלת הטילים עשוי ללמד שאולי יש לו מושג למה רומז ברק", כותב הראל.

חנוך/ארצי

מעריציו של שלום חנוך יכולים ליהנות הבוקר משפע של תוכן על הזמר והמלחין לרגל יום הולדתו ה-70. ב"מעריב" מתפרסם "פרויקט ענק" הכולל פרק מספר חדש של בועז כהן על להקת "תמוז", סקירת הקריירה שלו כמלחין מאת שי להב, רשימה לכבודו מאת רון מיברג ורשימה נוספת מאת אבישי מתיה. ב"גלריה" מוקדש מדורו של בן שלו לחנוך. כתבת השער במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שערך יהודה נוריאל עם חברי להקת "תמוז", כולל חנוך. כתבת השער במוסף "שישבת" של "ישראל היום", מאת אסף נבו, מוקדשת גם היא לחנוך.

אולם ההופעה המומלצת של חנוך בעיתונות סוף השבוע היא הופעת אורח קטנה, לקראת סוף כתבה שחיבר עורך מוסף "הארץ" מורן שריר ובה סיכום התרשמותו מהופעה של שלמה ארצי דווקא. הכתבה של שריר מהנה לקריאה ומעניינת גם יחד, ויכולה לשמש גם כמפת דרכים למי שמעיין במדור הקבוע של ארצי בפתח מוסף "7 ימים" ותוהה לעצמו מה לעזאזל.

אם חמי שלו מעלה את האפשרות שבנימין נתניהו נוטל אמפטמינים, מורן שריר תוהה האם ארצי על קוק, MDMA או אלכוהול, מסכם כי הוא ככל הנראה על שלמה ארצי, ומתאר את התנהלותו הבימתית כך:

"הנגנים דרוכים כל ההופעה ומוכנים לכך שיתקיל אותם. במהלך השיר, בלי לאבד שורה, ארצי מנצח עליהם כמו על תזמורת. בין שתי מלים הוא זורק להם 'יותר מהר' או נותן הוראה עם היד להוריד את הקצב. הוא פוקד על הבן שלו להחליף גיטרה בפסנתר ומושיט את הבוזוקי לסינגולדה כדי לסמן לו להחליף כלי. הוא קורא למאיר ישראל לבוא אליו ואחרי דקה מקפיץ אותו חזרה אל התופים. כל התפרים הגסים האלו, החלקים הלא משויפים, הלא מתואמים מראש, לא מוסתרים מהקהל. הם חלק מהמופע. הקירות במופע של שלמה ארצי שקופים ואנחנו זוכים להיחשף לתהליך שמתרחש מול העיניים והאוזניים שלנו ולא בחדרי חזרות. בסופו ייצא הצליל המושלם ביותר על-פי התפיסה של ארצי. ובתוך האובר-מקצוענות האוטוקרטית הזאת צצה כל כמה זמן ילדותיות גדולה. באמצע אחד השירים לוקח ארצי את החליל ומצטרף בזיופים ללהקה, או מתחיל לנגן על הקלידים עם אצבע אחת, כמו ילד מעצבן שרוצה לקלקל לאחרים".

בשלב מסוים של ההופעה, מתאר שריר, עלה לבמה שלום חנוך והתארח לכמה שירים. "זה היה יום אחרי שנחום היימן מת", הוא כותב. "ארצי התחיל לשיר את 'חופים' ופתאום הפסיק ופנה לחנוך: 'אתה יודע שלום...'. חנוך חתך אותו: 'אני יודע אבל תדבר אליהם', והצביע אל הקהל. ארצי המשיך: 'אתה יודע, בלי 'חופים' ובלי 'צמח בר' לא היית כותב את 'אגדת דשא''. חנוך סירב להשתתף בחגיגת הקיטש הזאת ואמר: 'עזוב אותי. זה היה בכלל לפני'".

"לפחות מבחינתי", כותב ארצי במדורו שבפתח "7 ימים", מה זה 'הרדופים' שלי אם לא שמעתי את 'חופים' שלו? ומה זה 'האיש ההוא' אם לא זימזמתי בנעורי את 'כמו צמח בר'?". השיר "כמו צמח בר" נכתב במקור כשיר הנושא של סרט הטלוויזיה "דודי ורעי", שהופק בשנת 1975. באותה שנה ארצי כבר היה בן 26, כך שבנעוריו לא יכול היה לזמזם את השיר שהלחין היימן.

עושים לביתם

בירכתי המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם עמוד בחתימת "אהרון לפידות, פראג", שנכח לאחרונה במרכז של חברת בל, המתמודדת בימים אלה על מכרז לרכישת 16 מסוקים עבור בית-הספר לטיסה של חיל האוויר. בגוף הידיעה נכתב כי "לרגל חנוכתו של מרכז מסירה חדש של החברה בפראג הזמינה בל כמה עיתונאים מרחבי היבשת לטיסה ב-407GXP". אם משמעות הדבר היא שהחברה מימנה את הטיסה והאירוח של סגן עורך "ישראל היום" וכתב העיתון לענייני תעופה, הרי שמעבר לאזכור הפעוט שחבוי בגוף הכתבה אין כל גילוי נאות לכך.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם מדור פרסומי במימון "בנק הפועלים", חלק מהמיזם המסחרי "משפחה בצמיחה" שרץ ב"ידיעות אחרונות" במימון הבנק כבר כמה שנים. הפעם כולל המדור המלצות של יועצות כלכליות לניהול משק בית של כמה משפחות, לצד טור מאת מנהל אגף אשראי קמעונאי ומשכנתאות בבנק הפועלים. בתחתית העמוד נכתב: "פרויקט 'משפחה בצמיחה' מתפרסם כחלק משיתוף פעולה עם בנק הפועלים".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם מדור פרסומי במימון חברת תנובה. הפעם מתארחת בו משפחה מירושלים המתארת את התפריט הביתי, לצד טור מאת דיאטנית של תנובה המחלקת למשפחה עצות. בראש העמוד נכתב כי מדובר ב"מדור שיווקי בחסות תנובה".

במוסף "מעריב", כרגיל, מתפרסמת כפולת עמודים במימון מפעל הפיס. הפעם מוקדשת הכפולה ("למען הקהילה" הוא שם המדור הפרסומי המתפרסם בחתימת יהונתן פורת) לשבוע "ימי תרבות" שמארגן מפעל ההימורים. הפסקה השנייה בטקסט נפתחת בציטוט של יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין. בתחתית הכפולה נכתב בקטן: "הפרויקט בשיתוף 'מעריב' ו[סמליל מפעל הפיס]".

בלב עיתון "בשבע" מתפרסמת כפולת עמודים המוקדשת לעיר נתניה, וזאת תחת הכותרת "נתניה חלוצה בתוכנית משרד החינוך לפיתוח ייחודיות בית-ספרית". כותרת המשנה לידיעה, הגדולה בערך כמו הכותרת עצמה, קוראת: "בסיוע מפעל הפיס המסייע גם בפדגוגיה". הכפולה כולה, שאינה חתומה, מהללת את העירייה ואת מפעל הפיס, ומלווה בתצלום של ראשת העירייה ויו"ר מפעל הפיס, אולם אם הפרסום מומן על-ידי הגורמים הללו, הרי שאין כל גילוי נאות לכך.

לעיתון "בשבע" מצורף השבוע מוסף בשם "סרוגים" שבו כמה עשרות נציגים ונציגות של הציונות הדתית מפרגנים לנציגים אחרים של המגזר. רעות וילף, מנהלת ההסברה של עיר דוד ועיתונאית לשעבר, מקדישה את הפינה שלה במוסף כדי להעלות על נס את עיר דוד.

ענייני תקשורת

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" כי חברת yes התריעה בפני הרשות השנייה כי רדיו תל-אביב ואופירה אסייג אינם נענים להנחיותיה.

ב"ישראל השבוע" כותב פרופ' אשר מעוז, דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס, בגנות עיתון "הארץ". לפי כותרת המשנה למאמרו, "עיתון 'הארץ' מתעקש שהרצפה עקומה, במקום להביט במראה". בין היתר מציין מעוז ברשימתו את העובדה שמו"ל "הארץ" עמוס שוקן טען לאחרונה כי מספר המנויים המשלמים של העיתון גבוה מאי פעם. מעוז כותב בתגובה כי מדובר ב"שמחת עניים" לעומת "מספרי התפוצה" של "ישראל היום". השוואה שכזו עקומה עוד יותר מהרצפה שעליה מתלוננים כביכול ב"הארץ".

בשולי ראיון שערכה מירב ארלוזורוב עם ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, עבור "דה-מרקר" מתפרסמת בוקסה תחת הכותרת "'דה-מרקר' עלול לפגוע בדמוקרטיה". במסגרתה מספרת ארלוזורוב כי שמחון יצא נגד העיתון שבו היא כותבת אחרי שראה כי בעקבות פסיקה של השופט אביגדור דורות בעניין שגרא בירן, "דה-מרקר" "התחיל לחפש כל מיני קשרים של השופט – התברר שמשרדו של השופט ייצג בעבר גם חברות שקשורות לבירן, אף שהשופט לא מכיר את בירן אישית – וזה רק כי שופט הגיע לפסיקה שאינה לרוחו של העיתון".

"יש לציין", כותבת ארלוזורוב בהקשר זה, "כי הגילוי על ניגוד העניינים לכאורה של השופט דורות היה של עיתון אחר, ולא של 'דה-מרקר', וכי הדבר צוטט בכל העיתונים".

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמת רשימה קצרה מאת דוד מלמד על השבועון העברי "הגלגל", שיצא לאור ב-1943 כמגזין נלווה לשידורי "קול ירושלים".

חיים ביאור חוזר לכתוב ב"הארץ" לאחר קרוב לשנה (מאז שפרש לגמלאות), הפעם כדי לסקור את ספרם של צבי רייך ויגאל גודלר "הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת". "הטלת הספק במידע היא מכשיר חשוב בסיקור העיתונאי, למען הקוראים ולמען שמירת שמו הטוב של העיתונאי", כותב ביאור, "אלא שקריאת הספר מעוררת לעתים תחושה של הטפת מוסר קלה מצד המחברים. עבודת העיתונאי כיום נעשית בתנאי לחץ העולים בהרבה על אלה שהיו בעבר. מצבה של העיתונות אינו יציב. רוב העיתונים, כולל הנפוצים שבהם, הפעילו תוכניות ייעול, קיצוצים בהוצאות ופרישה של כתבים. עיתונאים שבעבר סיקרו תחום ספציפי אחראים היום על סיקור של תחומים חדשים, מטעמי חיסכון. קשה לעיתונאי לקיים בכל עת נתונה את שבועת הספקנות, במצב שמעמדו ועתידו המקצועי מוטלים לא פעם בספק אחד גדול".