ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אתמול אחרי שנקבע גזר דינו במשפט מרכז-ההשקעות (צילום: יונתן זינדל)

אולמרט

כל העיתונים מדווחים היום על גזר דינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשפט מרכז-ההשקעות, שבו הורשע בעבירות שחיתות. "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שלושת העיתונים ששיחקו תפקידים מרכזיים (עיתונאי, קרובי הנאשם ולהקת מעודדות, בהתאמה) בדרמה העיתונאית שהובילה וליוותה את אולמרט לבתי-המשפט, מעניקים לדיווח את הכותרת הראשית. זו מנוסחת, כמו הסיקור עצמו, בהתאם לעמדה המערכתית המוצהרת (במקרים של "הארץ" ו"ישראל היום") או המוכחשת ("ידיעות אחרונות") ביחס לאזרח אולמרט. ב"מקור ראשון" יודעים לדווח על השער כי "הפרקליטות תערער על זיכוי אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי".

"מאסר על תנאי בלבד לאולמרט; הפרקליטות צפויה לערער", נכתב בראשית של "הארץ". "בית-המשפט דחה את דרישת הפרקליטות להטיל על ראש הממשלה לשעבר עבודות שירות", נכתב בכותרת המשנה. חמשת הפרשנים החתומים על ארבעת הטורים ששער העיתון מפנה אליהם אינם שבעי רצון מהחלטת בית-המשפט. "לא אולמרט אשם אלא בית-המשפט אשם", תוקף יוסי שריד. "אולמרט הוא החלום הרטוב של כל משרד עורכי-דין פלילי בישראל. לא מעט בריכות שחייה פרטיות נושאות את שמו", מתייחס יוסי ורטר לדמויות המשנה בעלילה, וקובע כי הפופולריות של אולמרט אינה בקרב הציבור, אלא אצל "הקהילייה הפוליטית-ממשלתית-תקשורתית". עידו באום והילה רז מדגישים את החומרה שבפסק הדין, משום שהעונש הקל נתלה בתנאים מיוחדים (אלפי שנים של לימוד גמרא אינן נשטפות מהגנים סתם כך).

גידי וייץ, העיתונאי החוקר שחתום על כמה מהגילויים שהפכו לכתבי אישום, כותב: "פסק הדין שעליו חתומים השופטים מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל הגדיר מחדש את היחסים בין שלטון וכסף בישראל. הוא התיר לנבחרי הציבור מרחב תמרון כמעט מוחלט באזור הדמדומים. קשה להניח היום שמידע מודיעיני על שר שמקבל באופן סדרתי מעטפות תפוחות בדולרים יהפוך לחקירה משטרתית גלויה, ודאי לא לכתב אישום והרשעה".

וייץ תופס את הסיפור בפטמתו: הרי אם סיפור משפטי אולמרט היה סרט הוליוודי, האולפן היה פושט את הרגל. כך לאורך השנים למדו קוראי העיתונים בישראל, או לפחות אלו של "הארץ" ו"ישראל היום", שלל פרטים ופרטי פרטים על התנהלותו של ראש הממשלה אולמרט, ובתוכם בלט ונצץ כפנינה שחורה המידע על כך שהאזרח מס' 2 במדינת ישראל מקבל לידיו, לידיו ממש, מעטפות מלאות כסף מזומן מאיזה מאכער מסתורי. זהו תיאור כל-כך פלסטי, כל-כך "לא יכול להיות אפילו בתסריט גרוע לא היו מכניסים את זה", שקשה להאמין שגם אחרי שנים ועם מיצוי ההליכים המשטרתיים והמשפטיים הוא נותר בלתי מוסבר ונטול הקשר והתייחסות.

גם ב"ישראל היום" לא שבעי רצון מהחלטת בית-המשפט, וחוסר שביעות הרצון הזה מובע באופן מעט פראי יותר מזה שנוקטים ב"הארץ". העיתון מוותר על קדימות לדיווח החדשותי ומפרסם טור של מוטי גילת כידיעה הראשית בכפולה הפותחת. "הפרקליטות תערער על זיכוי אולמרט" היא הכותרת של החינמון, ולא העונש הקל יחסית שנגזר על אולמרט אתמול. גילת כותב, ללא חן או עורך, על "צחנה" ו"סיציליה" ו"סמטאות חשוכות", ובכך כמו מתאמץ להצדיק את עילת פיטוריו מ"ידיעות אחרונות". גם דן מרגלית, בטור פרשנות, ממשיך להטיל באולמרט את מררתו, אולם הפעם מכוון את מירב האש לכיוונו של בית-המשפט.

אביעד הכהן ענייני יותר: "בית-המשפט התחשב, ובצדק, בתרומתו של אולמרט לאורך השנים, בסבלו, בזיכויו מהאישומים החמורים בשוחד ומרמה ובהתפטרותו מראשות הממשלה. אך קפיצתו לקצה השני של הסקאלה, בהשתת מאסר על תנאי וקנס, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות הקשות שנגולו בהכרעת הדין [...] לצד ההשתתפות בשמחתו הפרטית של אולמרט, ראוי להתבונן בדאגה בגזר הדין, שנותן זריקת עידוד משמעותית ל'אולמרטיזם': הליכה לוליינית של איש ציבור על החבל הדקיק שבין המותר והאסור מבחינה פלילית ואתית".

וישנם, כמובן, ידידי המשפחה, והיום – גם ידידי בית-המשפט. "אולמרט אתמול: 'חתימה טובה'", נכתב באותיות קטנות בשולי תצלום הענק של אולמרט המחייך על שער "ידיעות אחרונות". חתימה טובה, חברים, וחגים ומועדים לשמחה, אולי תקפצו בערב, יאיר יספר בדיחות ונחום יצחק. "השופטים בגזר הדין: הביטוי הראוי למחיר הכבד שאולמרט שילם הוא הסתפקות במאסר על תנאי וקנס", נכתב באותיות בגודל וצבע משתנה במרכז השער. המלים "למחיר הכבד שאולמרט שילם" מובאות בפונט בגודל כפול. כמה מהאותיות אדומות, אחרות שחורות. כך גם הרקע הצבעוני לכותרת המשנה. ממתי "מאסר" ו"קנס" הן מלים הגוררות איתן חגיגות ומופע אורקולי? כשעיתון לציבור הרחב הופך לגלויה הממוענת לחוג חברים. "אנחת רווחה", נכתב בתוך לוגו צהוב בראש עמ' 3.

"כהונתו של אולמרט הסתיימה בגלל שתי פרשות שנגמרו בזיכוי", נכתב באותיות ענק בכותרת בעמ' 2 של העיתון. "גזר הדין לא מונע מאולמרט לחזור לפוליטיקה", נכתב בכותרת אחרת. טובה צימוקי כותבת על "מבחן לדור". מסתבר שזהו שמו של מבחן שבו עומדים תובעים בפרקליטות כשהם שוקלים אם לערער על זיכוי של אולמרט במשפטי שחיתות. צימוקי מחזיקה בטופס הבחינה ומגלה לאנשי הפרקליטות שבין הקוראים את התשובה הנכונה: לא לערער.

"יש שופטים בירושלים" היא כותרת טורו של נחום ברנע; "חכם, מאוזן, שקול" היא זו של בעז אוקון. שניהם מהללים ומשבחים את בית-המשפט ואף משגרים עקיצות קלות לעבר המורשע. את החבטות הם מכוונים לפרקליטות. סימה קדמון מהוססת יותר. "קאמבק על תנאי" היא הכותרת שלה. זהו הטור היותר מעניין שנדפס היום ב"ידיעות אחרונות". קדמון כותבת על אנשי קדימה ועל משפחתו של אולמרט ועל נתניהו ולא מזכירה במלה את ציפי לבני, חיים רמון או יאיר לפיד, אולם גם כך הטור ונימתו הקרירה (יחסית) מלמדים על הדילמות הקשות שיונחו בעתיד לפתחם של בכירי העיתון, עת חוג ידידיו הפוליטי ילך ויתפח.

נתניהו

"אובמה נואם היום באו"ם; לא יציב קו אדום לאיראן", נכתב היום בכותרת במרכז שער "הארץ" (ברק רביד). גם ב"ידיעות אחרונות" נמסר המידע הזה בכותרת (כותרת משנה לידיעה של אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר), אולם היא נדחקת לעמ' 6 כדי לפנות מקום לארגז כפפות המשי והקטיפה שהוציאו ב"ידיעות אחרונות" מהמחסן כדי לסקר את גזר דינו של אולמרט. שני העיתונים מדגישים ביקורת שנמתחה על נתניהו מכיוונה של ארה"ב: "בכירים במפלגה הדמוקרטית נגד נתניהו: טועה בתמיכתו ברומני", נכתב בכותרת המשנה ב"הארץ". "לקראת פתיחת עצרת האו"ם היום: נשיא ארה"ב עוקץ את ראש הממשלה. אובמה על הלחץ הישראלי: 'רעש חיצוני, אני בולם אותו'", נכתב בכותרות הגג והראשית לידיעה ב"ידיעות".

גם ב"ישראל היום", כמו ב"ידיעות אחרונות", דוחק סל האגרופנים והאלות שנשלף לצורכי דיווח על ענייניו של אולמרט את הדיווח התורן על הסוגיה האיראנית (דיון שמוקדיו הולכים ומשתנים עם הזמן, מנושאי מדיניות בינלאומית וטכנולוגיה אטומית לכאלו של דיפלומטיה ישראלו-אמריקאית ופוליטיקה מפלגתית ישראלית). ידיעה בסוגיה מופיעה בעמ' 7. הטון שלה שונה מהידיעות על אותו נושא המופיעות ב"הארץ" ובמיוחד ב"ידיעות"; נתניהו אינו מוצג שם כמי שמעדיף נאומים על מדיניות, שהרס את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב ושהוא, בקיצור, "בדיחה". את תפקיד הבחור הרע תופס הנשיא האמריקאי, שב"ישראל היום" יודעים לצטט בהרחבה (יחסית לבימה, כמובן) את הביקורת שהטיחו בו אנשיו של מיט רומני. אולם המידע הגולמי שמוסרים העיתונים מופיע היום גם ב"ישראל היום".

את תפקיד העיתון המוטה והמגויס באופן בוטה לראש הממשלה בנימין נתניהו תופס היום "מעריב" (גם היום), שתוך כדי פרפורי גסיסת האסכרה שלו ממשיך להכתים את מורשתו העיתונאית הרחוקה. "ראש הממשלה יחשוף את הקווים האדומים לאיראן", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, במין ספין חינני כמו זה של היפופוטם עם בעיית עודף משקל המנסה להסתיר לווייתן שהגומי במכנסיו נקרע פתאום.

המציאות שבה נתניהו מנסה ללחוץ את הנשיא האמריקאי אל קיר הצגת הקווים האדומים, וזה הודף אותו בקלילות תוך שהוא סוטר על פניו, הופכת ב"מעריב" למחזה שבו נתניהו כביכול משיג את מטרתו בכך שידלג בעליצות אל בימת הנאומים ויציב בעצמו את הקווים האדומים. כאילו העניין הוא הצבת קווים אדומים ולא זהותו של המציב. כך כותב אלי ברדנשטיין: "בנאומו בעצרת הכללית יחשוף ראש הממשלה, לראשונה ובפירוט, מהם לדעתו הקווים האדומים שעל הקהילייה הבינלאומית להציב בפני איראן [...] יודגש כי עד היום ראש הממשלה כמעט ולא נגע במהות של אותם קווים אדומים". יודגש כי לקהילייה הבינלאומית לא אכפת מדעותיו של נתניהו בענייני מהות, אלא מאלו של אובמה.

בעוד צעד מגושם שולף היום מי ששולף מארכיון משרד הביטחון מכתב ששלח עורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק ב-1975 לבן-גוריון ובו הוא ביקש ממנו רשות לפרסם נאום שנשא בפני קציני המטכ"ל אחרי מבצע סיני. הכותרות הבולטות בשער ובעמ' 4 מציגות כאילו ראש הממשלה הראשון התייחס לאיום הגרעיני מצד הערבים ("יודעים מה עלולה לחולל הפצצה המימנית") כשאמר, "אני לא חייב לקבל את כל מה שעושה ואומרת אמריקה" (זה הניסוח המופיע בשער. למעשה אמר בן-גוריון: "אין זה אומר שלמען הידידות עם אמריקה אני חייב לקבל כל מה שעושה ואומרת אמריקה"). בטקסט עצמו עושה אחיקם משה דוד כל מאמץ לקשור בין בן-גוריון לנתניהו ("את המלים האלה לא אמר ראש הממשלה הנוכחי ביחס לגרעין האיראני, אלא ראש ממשלה אחר – דוד בן-גוריון", "הוא ממשיך ואומר דברים שיכולים לחזק את ראש הממשלה הנוכחי בוויכוח עם אובמה").

מדובר במצג שווא. על-פי קטעי הנאום המובאים בעיתון עצמו, ההתייחסות של בן-גוריון לסוגיה הגרעינית היתה דווקא בהקשר הישראלי: הוא דיבר על הפחד של אומות העולם מכך שהמלחמה שיזמה ישראל בסיני תידרדר למלחמת עולם שבמסגרתה ישתמשו המעצמות בנשק גרעיני. גם ההתרסה כביכול נגד ארה"ב מוגשת בתוך מרק של "אם יש עם בעולם אשר הוכיח למעשה את ידידותו לישראל זהו העם האמריקאי" ובגישת כבדהו-וחשדהו. לא בדיוק הזמנה לקרב סומו ללא התאמת משקלים.

ברוח הזמן (של "מעריב"), הגילוי הארכיוני הזה מוגש בעטיפת נוסטלגיה לעברו המפואר של העיתון, אלא שמדובר בגעגועים לחלק הלא נכון של העבר. הידיעה מתרפקת על עידן שבו התקיימו "חילופי מכתבים נדירים" בין העורך הראשי של "מעריב" לבין ראש הממשלה, כשהראשון יכול היה "לכתוב ישירות" לשני, וכ"ששררה מערכת יחסים מיוחדת בין המערכת הפוליטית לתקשורת". הו, אירוניה לא קדושה.

ל"מעריב" יש גם סקופ: "בינתיים עובד רה"מ בדיסקרטיות רבה על נאומו בעצרת הכללית של האו"ם", מדווח ברדנשטיין ומוסיף פרטים (גם רון דרמר ומייקל אורן עוזרים לנתניהו להתנסח! נתניהו יעדכן את נוסח הנאום לאחר נאומיהם של אובמה ואחמדינג'אד!). "נתניהו חושב שנאומים מחליפים מדיניות, אבל זו בדיחה", מצטטים ב"ידיעות" ביקורת ארסית ואנונימית. ב"מעריב" חושבים שדיווח על נאומים מחליף עבודה עיתונאית. הבדיחה על חשבון הקוראים שהעורך הראשי ניר חפץ, עד לא מזמן דוברו של נתניהו, קרא להם אתמול לרוץ לרכוש את גליונות העיתון כדי שלא ייסגר.

אחמדינג'אד

"נשיא איראן בעצרת האו"ם: 'סופה של המדינה הציונית להימחק'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

סימנייה

בן שלו מנסה לענות ב"גלריה" על "החידה הישראלית הגדולה מכולן: שלמה ארצי בקיסריה" (התשובה: אובססיית ההכפלה).

אראל סג"ל כותב ב"מעריב" על "הדופק היהודי של תל-אביב" (ללא לינק).

עמוס הראל כותב ב"הארץ" על תחום הסייבר הצה"לי.

מוסף יום כיפור של "הארץ" בולט ומתנשא מעל גליונות מורשת-קרב-סלבס-מספרים של המתחרים, עם גיליון נושא המוקדש להתנזרות על פניה וגווניה, ומציע שלל מאמרים וכתבות בנושא זה.

ענייני תקשורת

פעם – לא כל-כך מזמן – עיתון שהיה עוטף את עמודו הראשי במודעה היה נראה לנו עוף מוזר, שלא לומר תרנגולת מרוטת נוצות. אחר-כך התרעמנו על תעלולים זולים עוד יותר של הכפפת החלק האמיתי של העיתון (כביכול, גוטה, כביכול) לזה השקרי הגלוי. היום עמודו הראשי של "הארץ" העטוף במודעה מעורר תמיהה מעולמות נמוכים יותר: אין מדובר במודעה לאחת החברות הגדולות של המשק הישראלי, כמו אלו שתפסו את המקום הזה בעבר, אלא לפסטיבל תיאטרון רחוב בקרת המעטירה בת-ים. מודעה שברגיל היתה תופסת עמוד ב"עכבר העיר". ובכן, יונית, התרנגולת הפכה לעכבר.

"אדלסון: אובמה מדליף נגדי הכפשות", נכתב בכותרת ידיעה (בועז ביסמוט) בחינמון הממומן על-ידי אדלסון. מעניין, ההדלפות לא הגיעו ל"ישראל היום".

גם היום תופסים ענייניהם של "מעריב" ושל עובדיו תשומת לב תקשורתית, גם אם זו, עדיין, נמצאת בעיקר ב"מעריב" עצמו. עמ' 8 של העיתון מציע לקוראים תמונות מהפגנת עובדים מול משרדי הכשרת-היישוב של עופר נמרודי, הבעלים הקודם קודם של "מעריב" ומי שהעובדים טוענים כי בתקופתו לא הופרשו כדין כספי הפנסיה והפיצויים שלהם. עוד בעמוד: טור של קוראת ("מכתבים קוראים תומכים"), ראש עיריית חיפה כותב על הערכים של "מעריב" ויאיר לפיד זוכה לקבל עוד דחיפה לקמפיין שלו כשבעיתון מתפרסם קיצורו של טור פלקטי שלו על גורלה של "העיתונות המסורתית" (שהתפרסם במקור באתר המפלגה של לפיד).

אפילו ב"ידיעות אחרונות" מדווחים: ידיעה קטנה בעמ' 8 מבשרת על "עימות אלים במהלך הפגנת עובדי 'מעריב'". "המפגינים: 'ניסינו להיכנס לשיחה עם עופר נמרודי על כספי הפיצוי החסרים – ונהדפנו בכוח בידי מאבטחים". יש אפילו תמונה. פרסום שמו המפורש של "מעריב" בעמודי "ידיעות אחרונות" טעון, למרבה הגיחוך, הסבר. דיווח ענייני על התרחשות בעלת עניין לציבור? סולידריות מפתיעה של אנשי "ידיעות אחרונות" (הבולטים בהעדרם מהפגנות עובדי "מעריב")? שמחה לאיד? שיגור חבטות לנמרודי? תחליטו אתם.

ב"דה-מרקר" לא זקוקים להסבר או תירוץ כדי לסקר את המתחולל ב"מעריב". "עימותים אלימים בהפגנת עובדי 'מעריב'", נכתב בכותרת על השער המפנה לדיווח של נתי טוקר. "מנכ"ל העיתון, טל רז, וחברי הנהלה נוספים צפויים להגיש את התפטרותם בקרוב". העיתון מנוהל, הלכה למעשה, על-ידי נאמן.