התקשורת האלקטרונית אמורה להגיב מיידית על כל אירוע בעל ערך חדשותי, ובכלל זה פיגועי טרור. כאשר מדובר באירועים דרמטיים, נשנים, שהעיתוי שלהם לעולם בלתי צפוי, מתבקש כמעט להתמודד איתם באמצעות תבניות קבועות ומוכרות. ואמנם, אירועי התקופ האחרונה חשפו מידה רבה של אחידות וחזרה בתגובות האבל בתקשורת. גם החידוש והאלתור מוזנים מתבניות בסיסיות של אבל, בפרט של אבל יהודי: לשהות בצוותא ולדבר, למשל, או להתלכד סביב הערכים הגדולים של החברה ולאשר אותם מחדש.
בשורות הבאות ייעשה ניסיון להצביע על הנוסחאות שבאמצעותן יוצרים כלי התקשורת האלקטרוניים תוגה לאומית. האחראים לכך נשאלו על השיקולים המניעים אותם ועל הכללים והשיטות שהם מפעילים בבואם לשנות את לוח השידורים בעקבות פיגועי טרור. הם התבקשו גם להציג את הלקחים שהפיקו מהביקורת שנמתחה על האופן שבו סיקרה התקשורת האלקטרונית את שרשרת מעשי החבלה האחרונים. הסקירה שלהלן מתבססת על שיחות טלפוניות עם יאיר שטרן, מנהל הערוץ הראשון; נחמן שי, מנכ"ל הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה; עוזי פלד, מנכ"ל "טלעד"; דן שילון, מנכ"ל "רשת"; אורי שנער, מנכ"ל "קשת"; משה שלונסקי, מפקד גלי צה"ל; ואמנון נדב, מנהל קול-ישראל (שקיבל את השאלות והשיב עליהן בכתב, על-פי דרישתו).
איור: צחי פרבר
נוהל פיגועים
ביקשנו לדעת אם יש נוהל או כללים המסדירים את השינויים בלוחות המשדרים בכל אחד מכלי התקשורת. ובכן, ברדיו יותר ובטלוויזיה פחות. נדב השיב כי בקול-ישראל אכן ישנו נוהל כתוב, אשר גובש בעקבות הפיגועים ומשמש בסיס לשינויים ולהחלטות המתקבלות אד-הוק, "על-פי מספר הנפגעים וההשלכות מן הפיגוע, כולל מצב רוח ציבורי". בדומה לכך, מתאר שלונסקי נוהל מפורט למדי, אם כי לא נוהל כתוב, המכתיב במידה רבה את אופי השינוי במשדרים של גל"צ.
לעומת זאת, אנשי הטלוויזיה השיבו שאין שום נוהל או כללים מסודרים, משום שאי אפשר לגזור גזירה שווה בין אירועים בעלי אופי והיקף שונים. כולם הדגישו שאין תחליף להפעלת שיקול דעת מקצועי מחודש בכל פעם, תוך שימוש בניסיון המצטבר מאירועים קודמים. עם זאת, לפחות בערוץ הראשון התגבשו הבנות והסכמות לגבי כמה עניינים הקשורים במיתון רוח השידורים ובהכנת תוכניות מיוחדות, כשגודל האסון מכתיב את מידת ההתמתנות ואת אופי השינוי בשידורים. נראה כי גם בקרב זכייניות הערוץ השני ישנן הסכמות אחדות מסוג זה, אם כי לעת עתה הן חלשות או מובלעות יותר, והדגש הוא על קבלת החלטות בתגובה מיידית לאירוע.
בכל מקרה, בכל כלי התקשורת מרצינה נימת השידורים, מתבטלים משדרים ומוסיקה בעלי אופי עליז או בידורי, ונשארות על כנן תוכניות בעלות אופי שנתפס כהולם. בערוץ השני עשויים לבטל פרסומות ולעתים גם שידורי "פרומו", שהם עליזים מטבעם. בשני ערוצי הטלוויזיה מתמקדים בהכנת תוכניות מיוחדות הנוגעות לאירוע.
בגל"צ ובגלגל"צ מורידים ג'ינגלים, עוברים למוסיקה עברית שקטה וחוזרים ללועזית רק זמן מה אחרי החזרה לשגרה. בגל"צ מרחיבים לפעמים בשעה את "יש עם מי לדבר", כי אנשים רבים רוצים להתקשר ולהגיב על האירועים. בלילות שאחרי פיגועים יש אנשים רבים שנשארים ערים, ובגל"צ נענים לביקוש הגדל להאזנה בשעות הלילה (יביאו, למשל, את ארז טל לתוכנית "לא רוצים לישון" בין 2:00 ל-5:00 לפנות בוקר).
שטרן ושלונסקי ציינו כי מיד עם היוודע דבר האירוע הם משתדלים להביא למיקרופון את המגישים הוותיקים והמנוסים יותר, כדוגמת חיים יבין, דניאל פאר או רזי ברקאי, מתוך תפיסה שהם קורקטיים ומסוגלים להחזיק את השידור מבלי ללבות בהלה. החלטות על צביון השידורים נעשות ברמת הצוות הבכיר, הן ברדיו והן בטלוויזיה. לשאלה אם החלטות כאלה מושפעות ממה שנעשה בכלי תקשורת אחרים השיבו שלונסקי ונדב בשלילה, אבל נדב הוסיף כי למחרת פיגוע "אין ספק שכותרות העיתונים (בהנחה שהן קובעות מצב רוח ציבורי בגודלן ובניסוחן) משפיעות, לפחות בשעות הראשונות של פרסומן, על המשך אופי השידורים". שילון ענה כי החלטות מושפעות תמיד, גם בשגרה, ממה שקורה בערוץ הראשון, בכבלים ואצל הזכייניות האחרות, ושנער ציין כי ב"קשת" לומדים לאורך זמן את הרגלי הצפייה של הציבור בערוצים השונים, כדי לדעת במה רוצים לצפות בשעות כאלה. לעומת זאת, שטרן ופלד טענו כי אצלם אין מתייחסים כלל לנעשה בערוץ המתחרה. שטרן אמר שהערוץ הראשון, בהיותו משוחרר משיקולים מסחריים, כבד ראש יותר ברוח משדריו בעקבות פיגועים וגם מרשה לעצמו לחזור לשגרה מאוחר יחסית לערוץ השני.
פלד טען שהערוץ הראשון "אינו מודל לחיקוי", ותרם בהקשר זה התבטאות מעניינת, הרומזת על היבטים פחות מפורשים של שידורי האבל: "עד רצח רבין, בכל פעם שהיה אירוע דרמטי בעל ערך לאומי גדול, הציבור נטה לחזור ל'מבט' המיתולוגי עם חיים יבין. מאחר שלאחר רצח רבין, ערוץ 2 התאחד לשידורים רציפים עם כל כוכביו לאורך כמה ימים, הציבור ראה שהערוץ השני נותן דברים יותר מסעירים, רחבים ועמוקים, ומאותו רגע חל מפנה ענק - מסתכלים קודם כל עלינו. הציבור יודע שאצלנו יקבל מענה רחב יותר לציפיותיו ולתחושותיו". אם כן, יש דרמה ויש כמיהה ציבורית לדמות גדולה מהחיים, המאלצת את הערוץ השני לגייס את כוכביו למלחמת ענקים ביבין.
לשגרה חוזרים בדרך-כלל בהדרגה, יום יומיים לאחר הפיגוע. אמנון נדב הסביר כי קול-ישראל עושה זאת "בתום ההלוויות והדיווחים מהן", אבל שאר הנשאלים דיברו על עיתוי חזרה גמיש יותר, התלוי גם בהלך הרוח הציבורי. שטרן הזכיר את הוויכוח אם לשדר את הקדם-אירוויזיון ביום חמישי של השבוע שבראשיתו אירעו הפיגועים באשקלון ובירושלים. ההכרעה לשדר את הקדם, אמר, נגזרה מן התחושה שהחיים כבר חזרו למסלולם. "איש לא שם אותנו להכריז על אבל לאומי, ובאותו שבוע חשנו שאם אף אחד אחר לא מכריז על אבל או מבטל שום דבר - באותו זמן ערוץ 2 כבר חזרו לשדר תוכניות כמו 'גלגל המזל' - אז למה שנהיה היחידים?" מהתבטאות זו אפשר להתרשם כי המחויבות לממלכתיות מעמידה מפעם לפעם את הערוץ הראשון בקונפליקטים משלו.
שילון, ושנער התייחסו בהרחבה לדילמה מתי וכיצד ליצור את המעבר לשגרה. בהקשר זה הביאו דוגמאות מנוגדות, המצביעות על שוני בגישות. שילון סיפר כי אחרי הפיגוע בדיזנגוף חיכו ב"רשת" כמעט שבוע עד החזרה ללוח שידורים רגיל, ואז עשו זאת בתוכנית מיוחדת של "בשידור חי", "שתהווה קו תפר מיגון לתקווה". שנער אמר כי כבר יומיים לאחר הפיגוע, שעה שכל כלי התקשורת האחרים עדיין עסקו באירועים, חשבו ב"קשת" שיש מקום לשבור באופן הדרגתי את אווירת האבל. לצורך זה שידרו תוכנית עם ארז טל, ששוחח עם פצועים ב"איכילוב" ואיפשר להם להזמין שידור של שירים וקטעים מסרטים במעין תוכנית כבקשתך. "זה", אמר שנער, "איפשר את המעבר, משום שהפצועים עצמם ביקשו שיפסיקו לדוש באירועים ולתת להם תחושה של דיכאון".
ביקורת על סגנון הדיווח על פיגועים
הטיפול התקשורתי בפיגועים של פברואר-מרץ עורר ביקורת רבה כלפי שדרים אחדים, שהואשמו בין השאר בהעצמת ההיסטריה ואווירת הנכאים. אנשי שיחנו דחו את הביקורת בתוקף וטענו כי השידורים שיקפו הלכי רוח קיימים. אין חולק על כך שהתקשורת משפיעה בתורה על הציבור, אך להגנתה נטען כי ההשפעות הן תוצר בלתי נמנע של עבודתה, ואינן מכוונות או מגמתיות.
"השידורים נועדו מעיקרם להתאים עצמם למצב הרוח הלאומי", אומר נדב. עם זאת, לדבריו, "ברור שאין לנו כלים מדויקים לבדיקת מצב הרוח".
שילון הגיב על הביקורת שהוטחה בו על השידור ביום הפיגוע בדיזנגוף בטענה כי הלך הרוח של השידור ביטא את התחושה הציבורית. "כל ניסיון להציג תמונה אחרת", הצהיר, "היה נתפס כלא טבעי ולא נכון". ככלל, מסר שילון, אנשי "רשת" במפורש אינם מנסים ליצור מצבי רוח אלא לשקפם ולנתחם. הם אינם מבקשים להיות "בעמדה של תועמלנים או מחנכים".
שטרן דחה ביקורת דומה שהופנתה כלפי חיים יבין וכינה אותה "חוצפה בלתי רגילה"; שלמה אבינרי, שאמר שיבין שיתף פעולה עם החמאס, הונע לפי שטרן בידי מניעים פוליטיים, כלומר החשש שהבלטת האירועים תפגע בסיכויי מפלגת העבודה בבחירות. שטרן דחה גם טענות אחרות שהופנו כלפי ערוץ 1: "לא חשוב מה נעשה וכמה לקחים נפיק, תמיד יהיו טענות כלפי הטלוויזיה. הטלוויזיה לא יצרה את המצב הביטחוני, אבל כשיש הרגשה של חוסר אונים מתנפלים על השליח שמביא את הבשורות הרעות".
שנער טען כי אחוזי הצפייה הגבוהים בתוכניות הערב ביום שבו מתרחש פיגוע מלמדים כי השידורים ממלאים צורך קיים בקתרזיס, במידע ובליבונו.
שלונסקי אמר שאינו מבין מדוע מלינים על התקשורת ומדוע מלינים על הציבור. לדעתו, צריך לבדוק את התקשורת זמן מה אחרי אירוע טרור, ולא את השידורים של השעות הראשונות. השעות הראשונות שאחרי פיגוע הן קשות לציבור, ובצדק, אבל תוך יממה או שתיים המדינה כולה חוזרת לשגרה. "התקשורת בסך הכל בסדר", הוסיף שלונסקי, "ואילו הביקורת נתפסת למשפטים בודדים".
תהליך מתמיד של הפקת לקחים
כמעט כל הנשאלים ציינו כי קיים תהליך מתמיד של הפקת לקחים בכל ההבטים - טכניים, תוכניים ועקרוניים. רוב הלקחים הקונקרטיים שפורטו קשורים לדיווח זהיר יותר מן השטח: להימנע מהעברת תמונות קשות או תיאורי זוועה, לדווח באופן אמין ולא היסטרי ולערוך בדיקה מדוקדקת של מידע לפני שידורו.
הלקח הקונקרטי היחיד שלא נגע למישור החדשותי הובא בידי פלד, שהשתמש בשאלה לטפיחה עצמית על השכם. הדוגמה שהביא, תוך ציון מוטעם כי זהו "הלקח החשוב והמעניין ביותר", אינה של טעות אלא של מה שנתפס כהצלחה: לאחר רצח רבין החליטו ב"טלעד" לראיין את נכדיו בתוכנית של גידי גוב, "דווקא מהיבט בידורי יותר". לפי פלד, ראיון כזה מביא "להשתחררות המועקה, להזדהות גדולה ולהרגשת ביחד". ביום שלישי שאחרי הפיגוע בדיזנגוף חזרו ב"טלעד" על אותו מהלך: לא ביטלו את התוכנית של גוב אלא הביאו אליה את טובי זמרינו - שלמה ארצי, יהודה פוליקר, רמי קליינשטיין - ויחד עם גוב הם עשו "משהו של ביחד". לאור ההצלחה, אמר פלד, הלקח הוא שהעתיד יהיה דומה לעבר: שידור חי עם אילנה דיין ובידור "מיוחד במינו, נכון ומתאים, רגשני אפילו, עם גידי גוב".
נורית ענבר היא בוגרת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית
מרץ 1996, גיליון 2
כמה זה עולה להם: הצד הכלכלי של "שידורי פיגועים"
מועצת הרשות השנייה החליטה לאחרונה, בעקבות הפיגועים של פברואר-מרץ, לפצות את הזכייניות על אובדן דקות פרסומת באמצעות החזר זמן פרסומת במועד אחר.
שי חושב שהרגעת הבעיה הכספית היתה צעד נבון. מבחינתו, העובדה שיש בידיו מנגנון המבטיח את פיצוי הזכייניות תקל עליו ותאפשר לו להביא את הערוץ השני למצב של דממה פרסומית, אם וכאשר יהיה בכך צורך.
פלד ושנער התבטאו בעניין זה בלהט רב. שנער אמר כי הוא זה שיזם את המהלך בנוגע לזכויות הפרסום, אחרי הפיגוע הראשון בקו 18. "רשות השידור ממומנת מאגרה ומכספי ציבור, הכבלים ממומנים מדמי מנוי, ואילו אנו ממומנים מפרסומות בלבד. באירועים כאלה, איש אינו נפגע פרט לנו: העיתונות היומית אינה נפגעת, וגם המפרסמים והפרסומאים אינם נפגעים. לא יעלה על הדעת שאנו היחידים שניפגע. אני הראשון שפניתי למועצה כדי לבקש שווה-ערך, והחלטתם נראית לי חשובה ומשמעותית, עם ראייה ציבורית ממדרגה ראשונה. זוהי החלטה תקדימית: אם יהיו אירועים כאלה בעתיד אדע שאוכל לפצות את עצמי, וזה נותן לי שיקול דעת כמנכ"ל".
גם פלד שיבח את החלטת המועצה, אך הדגיש שבדרך זו אפשר להחזיר רק חלק מן ההפסדים. לטענתו, על המדינה לפצות את הזכייניות, בדומה לפיצוי על נזקי פיגועים באמצעות מס רכוש. הוא הצביע על כך שהמצב החוקי מפלה בין זכייניות ערוץ 2 לעיתונות היומית: ישנם מנגנונים חוקיים המגבילים את מינון הפרסומות בערוץ 2, ומצד שני, כשאין הכנסות מפרסומת הם אינם רשאים לצמצם את היקף השידורים כדי לחסוך כסף.
דן שילון הסתייג מהצגת הדברים כאילו היתה תביעה מטעם הזכייניות לפיצוי, ותיאר את השתלשלות העניינים באופן הבא: "הבאנו לידיעת המועצה את החלטתנו החד-צדדית לא לשדר פרסומות אחרי הפיגועים. לא הבאנו זאת כדרישה אלא כדוגמה לאחריותנו. המועצה, כמחווה כלפינו, החליטה לאשר לנו יותר דקות פרסום כפיצוי".
פלד ביקש להוסיף עוד הערה בנושא הפרסומות, "אפיקורסית" לדבריו: "באופן עקרוני, אני לא חושב שיש מקום להפסיק את הפרסומות בטלוויזיה. בארה"ב, שבה הטלוויזיה היא עניין של 60-50 שנה, לא מעלים על הדעת שבכל מקרה של אסון לאומי כמו אוקלהומה יפסיקו את הפרסומות ברשת טלוויזיה כלשהי. אם אין מדובר ביום אבל לאומי רשמי, אני בעד להמשיך בשידור הפרסומות, תוך הפעלת שיקול דעת".