ביום חמישי האחרון נכתב כאן על הרקע לסקנדל שחוללה כתבת "סחר האברים" בעיתון השבדי "אפטון בלאדט" ("שיח חירשים צהוב-כחול-לבן"). עורכי העיתון רואים בכתבה פרסום לגיטימי ובמתקפה הישראלית פגיעה בחופש הביטוי שלהם. כמו כן, בכתבה אין האשמות ברורות וחד-משמעיות, ולכן לא נראה כי היא מועדת לדיבה. עובדות אלו מצביעות על כך כי, כפי שנכתב, "הדרך היחידה לסיום מוצלח היא הכרה בכך שדרך הטיפול של התקשורת השבדית בסיפורים שונה מזו הנהוגה בתקשורת הישראלית".

אלא שהרשויות הישראליות, ובהן התקשורת, בחרו ללכת בדרך אחרת. תוך פחות משבוע הפך הסיפור מסנסציה זולה בצהובון ירוד למשבר דיפלומטי בינלאומי. המהירות שבה הידרדר הסיפור מצדיקה בדיקה מעמיקה של תלונות התקשורת הישראלית. בניגוד להלך הרוח בכמה מכלי התקשורת, הנתונים מראים כי השבדים דווקא אינם "מפלצות אנטישמיות שונאות ישראל", וכי התקשורת השבדית, כמו גם הממשל בשבדיה, דווקא עקביים ורציונליים בגישתם. קשה לחלק את התארים האלו לתגובות הישראליות בתקשורת ובממשלה.

האם העיתונות השבדית היא אנטי-ישראלית?

נכון, במהלך מלחמת לבנון השנייה, כמו גם אחרי הימים הראשונים של המבצע בעזה, נטתה התקשורת השבדית לדווח בצורה לא-אוהדת על הגישה הישראלית לקונפליקט.

עם זאת, מעניין לראות שאף לא כלי תקשורת אחד בארץ טרח לציין את העובדה הבאה: שלושה מארבעת העיתונים הגדולים בשבדיה – "דאגנס ניהטר", "סוונסקה דאג בלאדט" ו"אקספרסן" – יצאו נגד הפרסום ב"אפטון בלאדט" וכינו אותו "פרסום לא ראוי".

הגדיל לעשות "סוונסקה דאג בלאדט", שכזכור, יוצא לאור על-ידי אותו תאגיד שבבעלותו ה"אפטון בלאדט", כאשר פירסם מאמר ביום שישי האחרון ובו טען כי ה"אפטון בלאדט" מפגין צביעות באופן שבו הוא מטפל במקרה הזה לעומת האופן שבו טיפל במשבר הקריקטורות של מוחמד, אז יצאו עורכי העיתון נגד פרסום הקריקטורות.

האם הממשל השבדי דו-פרצופי?

בסיקור הפרשה ביום ראשון צוטטו בתקשורת הישראלית טענות שהועלו ב"סוונסקה דאג בלאדט", ולפיהן הממשל השבדי הגיב בצורה הפוכה בדיוק למשבר הקריקטורות על מוחמד ב-2006. כך נטען כי בעוד שבמקרה הנוכחי הגנו ראש ממשלת שבדיה ריינפלדט ושר החוץ בילדט על "חופש העיתונות והדיבור", אז דווקא יצאה הממשלה מגדרה כדי להתנצל על פרסום הקריקטורות ואף הגדילה עשות וסגרה את אתר האינטרנט של מפלגת הימין הקיצונית השבדית הדמוקרטים-השבדים בעקבות פרסום הקריקטורות באתרם.

כל זה נכון לחלוטין, אך כמה עובדות אחרות נשכחו. למשל, שהממשל שכיהן בשנת 2006 היה של קואליציית שמאל מובהקת: הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים ומפלגת הסביבה. הממשל שמכהן היום הוא קואליציית ימין-מרכז – מפלגת המתונים יחד עם עוד כמה מפלגות. למעשה אין כל קשר אידיאולוגי או מעשי בין הממשל שכיהן באותה תקופה לממשל הקיים היום.

שוכחים גם לציין כי האופוזיציה בשנת 2006, שהיא הממשל המכהן כיום, התנגדה בתוקף להתנצלות הממשל השבדי דאז ותקפה אותו בחריפות. פרט מעניין נוסף – ליילה פרייוולדז, שרת החוץ השבדית בשנת 2006, נאלצה להתפטר לאחר שהתברר שהיא זאת שהורתה על סגירת אתר האינטרנט של הדמוקרטים-השבדים.

לאור כל זאת קשה שלא לתהות על מה בדיוק מדברים בארץ כאשר מלינים על ה"דו-פרצופיות השבדית". הרי לטעון זאת לא יהיה שונה מלטעון נגד ממשלת ימין ישראלית על שאינה נוקטת בנושא מסוים צעדים שנקטה ממשלת שמאל שקדמה לה, וזאת באשר לפעולות שגוש הימין התנגד להן עוד בימיו באופוזיציה.

האם הממשל השבדי מימן את כתיבת הספר שעליו התבססה הכתבה על סחר האיברים?

אתמול התברר לכלי התקשורת בארץ שהספר "אינשאללה", שפירסם העיתונאי דונלד בוסטרום כבר בשנת 2001 ובו נכללה ההאשמה הפלסטינית כי צה"ל גונב אברי פלסטינים, "מומן על-ידי הממשל השבדי".

בדיקה של הכתוב בדף התודות של הספר מראה כי משרד החוץ השבדי נכלל בשורה ארוכה של ארגונים, שבדיים ופלסטיניים, שעזרו לממן את הכתיבה. אילו טרח נציגו של מי מכלי התקשורת בארץ לדבר עם דונלד בוסטרום עצמו או עם משרד החוץ השבדי, היה מגלה את האמת הפשוטה: משרד החוץ השבדי לא מימן את הספר, כי אם רק חלק קטן ממסעו של בוסטרום לישראל ולשטחים. מימון זה הגיע מראש, כחלק מבקשה של העיתונאי העצמאי לעזרה במחקר. מימון דומה ניתן לעשרות ומאות אנשי תקשורת, תרבות ומחקר אחרים במסגרות שונות ומשונות.

העובדה שבוסטרום השתמש בנתונים שאסף באותו מסע כדי לכתוב ספר שבו נכתבו האשמות שכאלו (האשמות שכזכור, מובאות כציטוט של פלסטינים ולא כהאשמות של בוסטרום עצמו) אינה קשורה בשום צורה לממשל, והניסיון בארץ להפוך את העניין להוכחה בדבר "אי-הניטרליות השבדית" מריח כניסיון זול ליצור סנסציה נוספת ללא סיבה ממשית.

האם הציבור בשבדיה שונא את ישראל?

קשה לשפוט את "הלך הרוח בציבור" בשבדיה כמו בכל מקום אחר, אך מקריאה מקיפה של תגובות באתרי החדשות השבדיים – אלו המזוהים עם השמאל, אלו המזוהים עם המרכז, אלו המזוהים עם הימין ואתרים עצמאיים – קל לראות כי רוב המגיבים טוענים כי ישראל צודקת בכעסה על "אפטון בלאדט", וכי אף שאין מקום להתנצלות הממשל, אפשר בהחלט להבין את הכעס הישראלי.

ברור שתפקיד התקשורת הישראלית הוא לדווח על סיכום האירועים מנקודת המבט המקומית, אך יש לתהות מדוע אף כלי תקשורת בארץ אינו מנסה להציג את כל המידע שבידיו – גם אם הוא סותר את הטענות בדבר שנאה הומוגנית של השבדים כלפי ישראל. לחלופין, אפשר לתהות מדוע אף כלי תקשורת בארץ אינו מנסה להשיג את המידע המלא כדי להציגו בצורה מאוזנת.

למעשה גם מבחינה היסטורית וגם בתקופות שבהן ישראל "כיכבה בכותרות" בשבדיה, היה רוב הציבור השבדי אדיש לנושא. ההתמקדות התמידית של התקשורת הישראלית במיעוט הרועש, אלו שמפגינים עם דגלי פלסטין במרכזי הערים הגדולות בשבדיה מעת לעת, מביאה לכך שלציבור הישראלי מוגשת תמונה מעוותת של המצב ומזמינה תגובה מוקצנת עוד יותר שלו.

האם משרד החוץ הישראלי הגיב באופן הגיוני ומידתי?

משרד החוץ הישראלי, כך נראה, מוזן אף הוא מהלהבות שעולות בתקשורת הישראלית. הצעד האחרון שעליו הודיע שר הפנים אלי ישי, ולפיו הוא יסרב להעניק אשרת עבודה ושהייה לעיתונאים שבדים בארץ, רק שופך דלק על המדורה ולמעשה מספק את ההוכחה, לכל מי שביקש למוצאה, שישראל היא מדינה שחופש הביטוי בה מותנה בגחמות השלטון.

אפשר לצפות את כותרות העיתונים בשבדיה מחר, במיוחד זו של "אפטון בלאדט" עצמו – לא רק שישראל סותמת פיות עיתונים אצלה, אלא שהיא מנסה לכפות סדר יום לא דמוקרטי שכזה על שבדיה.

קשה לדעת מה יעוללו התגובות של משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, משרד הפנים ולשכת העיתונות הממשלתית לתדמית הישראלית או ליחסי שבדיה-ישראל. אבל עוד לפני היוודע תוצאות המשבר, מה שבטוח הוא שהתנהלות התקשורת הישראלית בנושא, כמו גם של הגורמים הרשמיים במשרד החוץ בירושלים, משאירה טעם מר של אכזבה. אפשר רק לקוות ששני הממשלים ישתמשו מכאן והלאה באמצעים דיפלומטיים קצת יותר עדינים מאשר אלו המודפסים בכותרות עיתוני שתי המדינות, כדי שהלהבות ידעכו בהדרגה.

לירן לוטקר הוא כתב "מעריב" בשבדיה