חופש הביטוי וחופש העיתונות הם נשמת אפה של דמוקרטיה; ואדם זכאי להגנה על שמו הטוב. איך מאזנים בישראל בין שני ערכים מונומנטליים אלה?

בשנים האחרונות התרבו ערוצי התקשורת והתרחבו. משהחריפה התחרות ביניהם, ירדה הרמה המקצועית והאתית של כמה מכלי התקשורת, בעיקר בתחום הדיווח. לתקשורת נכנס המון רב של כתבים, מיעוטם מיומנים ורובם לא. רובם מועסקים לתקופות קצרות יחסית, ובשכר נמוך למדי. הם נדרשים לספק כמות רבה של חומר לפרסום כדי למלא את משבצות הדיווח ההולכות וגדלות. התחרות מגבירה את הצורך לפרסם ידיעות "מוֹכרות" (בדרך כלל צהובות) ומחייבת קיצוץ בהוצאות, המתבטא בחסך משמעותי של בקרת איכות ואמינות.

את החור השחור שהתהווה בתחום זה היתה צריכה למלא מועצת העיתונות, גוף וולונטרי שבאמצעותו היתה העיתונות אמורה להסדיר את עצמה. מועצת העיתונות מתקשה להתמודד עם האתגר. "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ ביותר במדינה, פרש ממנה. "גלובס" מצפצף עליה מזמן. למועצה אין שיניים. גם כאשר עיתון או עיתונאי נמצאים חייבים בדין, הם ימצאו את הדרך לעשות מהחלטות המועצה חוכא ואיטלולא.

איש, בוודאי איש ציבור, איננו רוצה לריב עם העיתונות. ניהול תביעה על הוצאת לשון הרע הוא אתגר קשה, שבו נדרש מי שנכווה על-ידי ידיעה עיתונאית כוזבת או פוגענית לעבור מסלול מפרך הכרוך בזמן, כסף ואנרגיות לרוב, ולעתים גם בחשיפה להתנהלות נקמנית. תביעת דיבה היא תביעה נזיקית. על-פי דיני הנזיקין, פיצוי טעון הוכחת נזק. קשה מאוד להוכיח נזק הנובע מפגיעה בשמו הטוב של אדם, ועוד יותר קשה לכמת אותו. לכן מקובל, גם בדין הישראלי, לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, בסכומים שבין 50 אלף שקל ל-100 אלף שקל במקרה של זדון.

בשל הקושי בניהול הליכי דיבה, מוגשות בישראל מדי שנה תביעות דיבה אחדות בלבד נגד כל אמצעי התקשורת. ואם נמצא העיתון חייב בדין, נפסק נגדו סכום מגוחך, הנע בדרך כלל סביב כמה עשרות אלפי שקלים.

כך מוצאים את עצמם אמצעי התקשורת במצב שבו, מחד גיסא, לחצי התחרות מחייבים אותם להעסיק כוח אדם לא מקצועי ולפרסם חומר צהוב הכולל גם הכפשות חסרות יסוד; ומאידך גיסא, המחיר הכספי של מעידה כזו איננו משמעותי. מערך בקרה מקצועי, שיבדוק את הידיעות המועברות לפרסום, יעלה יותר מאשר הפיצוי שיתחייב מפרסומה של דיבה, אפילו במכפלה של מספר תביעות בשנה. במצב הנוכחי יש אפוא תמריץ לזילות הפעילות העיתונאית. התוצאה גלויה לכל, והיא בלתי נסבלת.

התגובה לא מתמהמהת. לכנסת הוגשה הצעת חוק (של ח"כ גלעד ארדן) להעלות את סכום הפיצויים בתביעות דיבה. זאת ועוד, בית-המשפט העליון, בפסק דין חשוב, העלה לאחרונה את הרף של סכומי הפיצויים לנפגע דיבה (במקרה זה נתן שרנסקי). חשיבותו של פסק הדין איננה רק בסכום הפיצויים שנפסק לשרנסקי (חצי מיליון שקל ועוד הוצאות משפט), אלא גם באמירה מפורשת של בית-המשפט העליון, שהסכום הופחת משום שהנתבע שחויב לשלמו הוא יחיד בעל אמצעים מוגבלים. גוף כלכלי, כמו עיתון או רשת עיתונים, אשר יפיץ דיבה בזדון – קבע בית-המשפט – יהיה צפוי לפיצויים בסכומים גבוהים יותר. אולי כך תחזור המשוואה ותתאזן בכיוון של אחריות.

כאשר אמצעי תקשורת נתפסים בקלקלתם, ובתגובה להצעות חוק ולפסיקה מהסוג האמור הם ממהרים לנפנף בחופש העיתונות, מן הראוי שיביטו במראה ויאשימו את עצמם. ככל שייעדרו ריסון ובקרה עצמית, תגבר הדרישה להסדרה מבחוץ. ככל שיוסיפו איכותו ואמינותו של הדיווח העיתונאי להידרדר בשל הנסיבות שתוארו כאן, יגבר הלחץ החקיקתי והפסיקתי להטיל על עיתונות רשלנית אחריות כספית מוגדלת.

הכדור נמצא עתה במגרשה של העיתונות. אם לא תתעשת ותעשה סדר בביתה, הן בשיפור האמינות ובהתקנת מערכי בקרה והן באכיפה וולונטרית תקיפה של כללי האתיקה באמצעות מועצת העיתונות, יגבר הלחץ על המחוקק להתערב בעניין זה. בצדק.

:: גילוי נאות ::

במשך שמונה השנים שבהן כיהנתי בתפקיד ציבורי הבלגתי על כמה וכמה הכפשות כוזבות. ראיתי בהן ספיח המתחייב מן הפעילות בשדה הציבורי. במהלך תקופה זו הגשתי כמה תלונות למועצת העיתונות. אלה שהתבררו – התקבלו, אך הדבר לא השפיע כלל. בסיום כהונתי הגשתי שתי תביעות דיבה נגד עיתונים אשר עדיין מתבררות. הודעתי שבכוונתי לתרום כל סכום פיצויים שאקבל למטרה ראויה.

עו"ד שלמה כהן היה בעבר ראש לשכת עורכי-הדין