המדור "הכר את המומחה" מתפרסם במסגרת פרויקט "מדד הייצוג - ערבים בתקשורת העברית", בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון. התקשורת המשודרת ממעטת לראיין ערבים בשל מומחיותם ונסיונם, מטרת המדור היא להציג ולהכיר מומחים בתחומים שונים מן החברה הערבית בישראל ולייצר מעין "ספר הפקה" חי.

החודש, לאחר מאבקים קשים וכיפופי ידיים, סוכם על העלאת כ-1,300 מבני הפלשמורה. בישראל צפויה להם, ובעיקר להן, התמודדות לא פשוטה בשלל חזיתות - לאומית, גזענית, מגדרית ועוד.

ד"ר סראב אבו-רביעה-קווידר היא חוקרת ומרצה בכירה במכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון. ממייסדות פורום ארגוני נשים ערביות בנגב בשנת 2001, אקטיביסטית, פמיניסטית ואם לשלושה בנים.

מחקרה מתמקד בנשים בקרב מיעוטים מודרים ומוגזעים (כלומר כאלה הסובלים מגזענות), בעיקר נשים בדואיות/פלסטיניות/מוסלמיות. ד"ר אבו-רביעה-קווידר בחנה נושאים כגון השכלה גבוהה ותעסוקה בקרב נשים אלו וכן את הדיאלקטיקה של פרטי/ציבורי. בעוד כשנה אמור לצאת לאור ספר שחיברה על פרופסיונליות ערביות בשוק העבודה היהודי והערבי, הסובלות מהדרות כפולות. לאחרונה החלה במחקר שבודק את המיקומים השונים של נשים ממוצא אתיופי במוסדות ההשכלה הגבוהה ואת אסטרטגיות ההתמודדות שלהם אל מול מבני הכוח.

ד"ר סראב אבו רביע (צילום מסך)

מה משותף בין הנשים בקבוצות האוכלוסיה השונות שאת חוקרת?

"אלו כולן קבוצות שמודרות מהקולקטיב הלאומי. בעוד הקבוצה הפלסטינית היא קבוצה ילידית, הקבוצה האתיופית היא קבוצת מהגרים. אבל בתוך השיח האתנו-לאומי קולוניאלי יש את הילידים המודרים ויש את האחרים החיצוניים, האתיופים, שמודרים מהקולקטיב הלאומי. מבני הכוח השונים מנסים לסמן את האחרות שלהם על-ידי מסמנים שונים: גזע, אתניות, שבטיות, דתיות ונורמות מגדריות. כלומר, לסמן את האחר דרך מסמנים תרבותיים ואחרים שמראים את ההבדלים ביני, בין הכובש, לבין הנכבש, כשהמטרה היא בעצם לבוא ולהאשים את האוכלוסיה עצמה, את המסורת שלה. לתלות את האשמה בנחשלות הכלכלית או אי-השוויון והפערים בכל תחומי החיים במסורת, בתרבות ובנורמות מגדריות, ולהתעלם מיחסי הכוח".

יש ודאי רבים שיתנגדו לטענה שהמהגרות מאתיופיה הן לא חלק מהקולקטיב הלאומי. הרי כל הרעיון של העליה הוא להפוך את המהגרות לחלק מהקולקטיב הלאומי.

"בסדר, אבל הגזענות שאנחנו רואים כלפיהן בעצם מדירה אותם. כל הנושא של הטלת הספק ביהדותן, כל הסימון הגזעני. הם אחרים חיצוניים ולא ילידים. הילידים מאיימים על הקיום של המדינה או של הכובש, המהגרים אינם מאיימים, הם עוזרים לסמן את הנוכחות של הכובש אל מול הילידים, אבל עדיין הם אחרים, מוגזעים, בתוך הגבול הזה שנקרא הקולקטיב הלאומי".

לאחרונה הוחלט להעלות עוד 1,300 מבני הפלשמורה.

"אחרי הרבה מאוד לחץ, הרי לא רצו לעלות אותם. וגם כשהם מגיעים לכאן מפרידים אותם. אנחנו רואים את מנגנוני ההפרדה וההגזעה. יש בתי-ספר נפרדים, לא רוצים אותם בגנים, ועכשיו שמענו שגם לא רוצים לשכב ליד יולדות ממוצא אתיופי. כל מנגנוני ההפרדה בין האני לאחר נמצאים אצל שתי האוכלוסיות האלה. אפשר להגיד שזה הדומה. השונה הוא שלגבי הפלסטינים המטרה היא להרחיק אותם (displace), ועם האתיופים המטרה היא להתבדל, להפריד".

המטרה שאת מציגה לגבי הפלסטינים מתאימה להיגיון של המעשה הלאומי, ההפרדה מול המהגרים מאתיופיה מנוגדת לו.

"נכון. אני לא רוצה לנתח לעומק כי אני עדיין באמצע המחקר, אבל מדינת ישראל מתייחסת למהגרים ממוצאים שונים באופן שונה ומסמנת אותם על פי היררכיות שונות. יש את ההגירה הרוסית שמסומנת כנאורה-משכילה ואתיופים שמשובצים, בתפיסה, בעמדות נחותות של הפושע/הקרימינלי/האחר. אנחנו רואים את זה וחיים את זה".

אשה מהפלשמורה מכינה מצות ליד בית הכנסת בגונדר, אתיופיה, 20.4.16 (צילום: מרים אלסטר)

איך משתלבת במערך הכוחות הזה הסוגיה המגדרית?

"בכל מערך יחסי הכוחות הזה הנשים ממולכדות. הן נמצאות בפח. כי על גופן הן נושאות את כל המסמנים. קל יותר להעמיס על נשים את אותם מסמנים תרבותיים. אם ניקח נשים פלסטיניות, ומתוכן ניקח את הנשים המוסלמיות, אז המראה החיצוני שלהן הוא בעצם סממן בתפיסה לנחיתות שלהן, נחיתות דתית. יותר קל לסמן נשים בגלל התפיסה התרבותית של שוליות מגדרית. יותר קל להיתלות בזה ולטעון שזו התרבות והמסורת שלא מאפשרת להן לצאת או להשתלב או להפוך למודרניות. נשים תמיד היוו, גם בקולקטיב האתני-לאומי, סממן לנחיתות ולהבדלת האחר".

אבל יש באמת דיכוי של נשים, נניח בחברה המוסלמית הבדואית.

"בוודאי שיש דיכוי. אני לא מתעלמת מהדיכוי, וצריך להעמיד את הדיכוי על מקומו. אבל לפעמים בשיח של יחסי הכוחות הללו נוח להעמיס על נשים סממנים, ומשתמשים רק בטיעון הזה. למשל, במחקר האחרון שלי אני בדקתי נשים פרופסיונליות, אקדמאיות, שכבר הצליחו להיכנס לשוק העבודה, אבל הן עדיין לא שברו את תקרת הזכוכית. הן חוות לעתים קרובות גזענות, חוסר קידום. למה? אחת המרואיינות אמרה לי שלא נתנו לה להתקדם כי יש לה ילדים. אשה נתפסת כוולדנית, כמי שאחראית על משק הבית, שבגלל המשפחה והילדים היא לא יכולה להתקדם באותו קצב של גברים. באים ומאשימים את האשה, את התרבות שלה והמסורת, בחוסר הקידום שלה, במקום להסתכל על התמונה הכוללת. למשל על זה שבישובים ערבים עדיין אין מקומות עבודה או אזורי תעשייה. עדיין יש עוני, עדיין שוק העבודה הערבי מאוד לא מפותח ותלוי בשוק העבודה היהודי. אין תחבורה ציבורית, אין כבישים בכפרים הלא מוכרים בנגב".

גם יהודיות שגרות בתל-אביב נתקלות במעסיקים שלא רוצים לקדם אותן בטענה שיש להן או יהיו להן ילדים.

"נכון, אבל כמה נשים ערביות אנחנו מכירים שנמצאות בעמדות פרופסיונליות? אחוז הנשים הבדואיות המועסקות הוא 8% בלבד. הסטטיסטיקה המתפרסמות בדרך כלל מוטעות משום שלא לוקחים בחשבון את הנשים מהכפרים הלא מוכרים. ב'ספר החברה הערבית בישראל' שהוציא מכון ון-ליר מדובר על כך שאחוז הנשים בעלות 13-16 שנות לימוד בנגב עומד על 6%. הגזענות שחוות נשים ערביות היא הרבה יותר גדולה מההדרה המגדרית שחוות נשים יהודיות".

במחקרים שלך עולים גם שינויים לאורך השנים?

"בוודאי. יש עליה משמעותית באחוז הנשים הבדואיות המשכילות, אבל זה עדיין לא אומר שיש עליה משמעותית בקליטתן בשוק העבודה. החברה הבדואית היא המודרת ביותר מתוך החברה הפלסטינית. הסגרגציה פה היא הרבה יותר חריפה. ההישרדות בקיום היא הרבה יותר חריפה מאשר ביתר החברה הפלסטינית, כי בנגב עדיין יש הריסת בתים, יש העברה [של אוכלוסיה], גם הסגרגציה והריחוק בין הישובים, הלא מוכרים והמוכרים, המחסור האדיר בתשתיות, כל אלה הם החסם העיקרי שמונע מנשים, וגם מגברים, למצוא תעסוקה הולמת. אנחנו בכיוון של עליה, אבל העליה מאוד איטית. זה הדבר שנותן איזושהי תקווה.

"עוד מקור לתקווה הוא כל הנושא של 'NGO-isation', ארגוני החברה האזרחית ובעיקר הארגונים הפמיניסטיים בנגב של נשים בדואיות, שבעצם 'מטפלות' בכל החסך והפערים שהמדינה הותירה אחריה. הן עושות את העבודה בעצמן, ולא קל להן, כי גם הן נאלצות להתמודד מול חסמים פוליטיים, גם של החברה הגברית וגם של המדינה. אבל כשאחוז הנשים האנאלפביתיות בכפרים הלא-מוכרים מגיע ל-75% בגלל המחסור בכבישים, בתי ספר וכו', עמותות כמו סידרה או איתך-מעכי מנסות לפתור את הבעיות ולמלא את הפערים, הן בכל מה שקשור בתעסוקה ולימוד נשים מבוגרות ובזמן האחרון גם בנושאים כמו פוליגמיה ואלימות במשפחה".