כשירון פריד כתב את טור הטלוויזיה שלו לפני כמה ימים, הוא בוודאי לא פילל ששלוש מלים זניחות מהשורה האחרונה במאמר יהיו לכותרתו. כשפתח את המחשב למחרת, הופתע מן הסתם לגלות ש"ספר לסבתא" הסולידי מהמהדורה המודפסת של "הארץ" הפך באתר ל"זה פאקינג דיזסטר". כפי שכתב יובל דרור ("וואלה, לא מתאים", 15.2.09), נראה שעורכי האינטרנט "עומדים על זכותם לעשות מעשים מגונים בכותרות הטקסטים שהפיקו עיתונאי 'הארץ". לאתר, אגב, קוראים "עכבר העיר", וניתן למצוא אותו בעמוד הבית של "הארץ" באינטרנט.
למעשה הכותרת של "עכבר העיר" מצוינת, מפני שככל הנראה היא תמשוך יותר גולשים מאשר הכותרת המקורית והאנמית. בניגוד לעיתון מודפס, באינטרנט כל ידיעה נלחמת על חייה ונמדדת באופן אכזרי. אם הגולשים לא ייכנסו לידיעה, העבודה שהושקעה בה תרד לטמיון. זו הסיבה שבגללה שינו עורכי וואלה לאורך השנים כותרות של ידיעות מ"הארץ", וזה מה שיובל דרור מסרב להבין. במקרה או שלא, סמנכ"ל האינטרנט של "הארץ" בימים אלה, גדי להב, ועורך החדשות של האתר, לירון מרוז, הם בוגרי וואלה. באיחור של כמה שנים הפנימו ב"הארץ" שעיתון מודפס ואתר אינטרנט הם מדיומים שונים לחלוטין.
למעשה, רבים מכתבי ועורכי "הארץ" יודעים זאת, וגם מבינים את החשיפה העצומה שיזכו לה בוואלה. בניגוד לטענתו של דרור, שלפיה "בין דרגי הביניים ומטה נרשמה תחושת גועל הדדית", כותבים רבים מ"הארץ" פנו במשך השנים לעורכי המדורים השונים בוואלה והתלוננו על כך שהאתר לא פירסם בהבלטה מספקת את מאמריהם וכתבותיהם. עדות נוספת ל"גועל ההדדי" ניתן למצוא בכך שכמה מעובדי וואלה כותבים גם ב"הארץ".
מכאן ניתן להסיק שתחושת האיבה כלפי וואלה היא מנת חלקו של דרור, שכתב בעבר על האתר בבלוג שלו: "חלק לא מבוטל מהטקסטים בוואלה מייצגים זו תקופה ארוכה את המיץ של הזבל ופונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר שנמצא מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר". עם זאת, ניתן היה לצפות מעיתונאי טכנולוגיה מוביל שיתעלה מעל לאיבה האישית שלו לאתר ויבחן באופן רציני ומעמיק את השינויים שחלו בוואלה לאורך השנים.
דרור כותב ש"וואלה [...] היה יכול להביא קהלים חדשים לאתר האינטרנט שלו באמצעות שימוש נבון בתוכני 'הארץ', אך הוא העדיף שלא להטריד את הילדים ובני הנוער, הלחם והחמאה של האתר, בתכנים גבוהי מצח". אם הילדים ובני הנוער הם הלחם והחמאה של וואלה, כיצד מסביר דרור את ההשקעה המסיבית במדור החדשות בשנתיים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בצירוף עשרות כתבים, עורכים וצלמי וידיאו? הייתכן שעבור אותם בני הנוער אירחה וואלה במהלך מערכת הבחירות האחרונה מועמדים בכירים מכל קצות הקשת הפוליטית לראיונות וידיאו מעמיקים? איך טענותיו מתיישבות עם אופיו של "וואלה ספורט", היחיד מבין המדורים של אתרי הספורט המובילים שלא תמצאו בו רכילות ובחורות מעורטלות, אלא כתבות מגזיניות מעמיקות? הייתכן שאותם ילדים ובני נוער עמדו לנגד עיניו של עורך "וואלה ספורט" כשהחליט להשקיע כה רבות במדורי הפוטבול האמריקאי והבייסבול, ענפים שזוכים כידוע לפופולריות רבה בקרב זאטוטי ישראל? והאם הילדים ובני הנוער נכנסו אתמול בהמוניהם לכתבה ב"וואלה תרבות" על תערוכה חדשה בטייט-מודרן, שקוברת את הפוסט-מודרניזם ומכריזה על לידתו של האלטר-מודרניזם?
בדבר אחד דרור צודק: וואלה אכן אינו משתמש בימים אלה בתוכני "הארץ" באופן מסיבי כבעבר. זה קורה מפני שוואלה הוא אתר אינטרנט דינמי, שמתעדכן 24 שעות ביממה, וזאת בניגוד לעיתון מודפס, איכותי ככל שיהיה. מעבר לכך, וואלה הקימה לאורך השנים מערכת עצמאית, שמייצרת תכנים בלי להסתמך על ספקי תוכן חיצוניים. כתוצאה מכך, היא שומרת כבר שנים ארוכות על מעמדה בפסגת אתרי התוכן בישראל. לפי סקר TIM שהתפרסם אתמול, לוואלה שיעור חשיפה של 70.5%. הייתכן ש-70.5% מהגולשים בישראל הם בני נוער?
את מאמרו מסיים דרור במלים "אין זה מפתיע לכן שיואל מרקוס אינו משתלב היטב ברוח האתר, ואין זה פלא שבתנאים אלו לא נמצאו סינרגיה או כל תועלת לשני הצדדים. הדבר היחיד שמפליא הוא שחלפו יותר משמונה שנים עד שבקבוצת 'הארץ' הבינו זאת". הייתי יכול להישבע שבבוקר שבו התפרסם מאמרו של דרור, התנוסס מאמרו האחרון של מרקוס בעמוד הדעות של "וואלה חדשות". הדבר היחיד שמפליא הוא שחלפו מאז פרסום הטור הראשון של מרקוס בוואלה יותר משמונה שנים, ויובל דרור עדיין לא מבחין בכך, כמו גם בתמורות, בשינויים ובניואנסים באתר שהוא כל-כך שונא.
אודי הירש הוא סגן העורך הראשי של אתר וואלה