באחד הימים הרחוקים ההם, נכנס אדם לחדרו של עורך החדשות הראשי במערכת "מעריב", השליך עיתון מקופל על שולחנו והטיח בזעם מאופק: "הנה אני פה ולא ברחתי מבית-המעצר...".
האירוע הזה קיבע את עמדתי מאז, שראוי לעגן בחקיקה איסור פרסום שמותיהם של חשודים עד להעמדתם לדין. התקנה בעניין זה בתקנות האתיקה של מועצת העיתונות לא נראתה לי מעשית, בעיקר נוכח התופעה הנפוצה של תחרות בין עיתונים. מי שמילא אי-פעם תפקיד של עורך חשש תמיד, שגם אם הוא יציית לאתיקה, יימצא מישהו בעיתון המתחרה שיפר אותה.
אותו אדם היה מפשוטי העם, לא חבר כנסת, לא איש עסקים שסרח, לא מי שהתקשורת עוסקת בשכמותו מדי יום. הוא כעס, משום שלאחר ששופט האריך את מעצרו בשמונה ימים, זכה הדבר לפרסום, בציון שמו, כמובן. כשהמשטרה שחררה אותו וסגרה את התיק מקץ יומיים, לא נמצא מי שיעקוב אחריו. לימים, כל מי שעיין בארכיון על חייו של אותו אדם, לא מצא דבר על סגירת התיק נגדו. כל שמצא הוא, שנעצר בחשד לעבירה כלשהי. יתר על כן, בקרב כל מכריו יישאר בבחינת עצור, שהרי שום עיתון אינו טורח לבדוק מה עלה בגורלם של אלה שאינם "מיוחסים" ושמם נתפרסם כחשודים בעבירה כלשהי. אפשר למצוא דוגמאות למקרים שכאלה מדי יום בעיתונים.
חלפו כ-25 שנים מאז אותו ביקור במערכת עד שהכנסת תיקנה חלקית את סעיף האיסורים בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. מעתה רשאי בית-משפט לאסור את פרסום שמו של חשוד בטרם הוגש נגדו כתב-אישום.
השינוי בחוק זה הוא "חלבי" למדי לטעמי. מכאן, שתיאורו הבדיוני של יובל קרמניצר, "התלונה נגד ראש הממשלה" ("העין השביעית" 43, מרץ 2003), הוא אולי הגיוני אך ממש לא צפוי ובקושי הוא מתקבל על הדעת. הוא מבוסס על הנחה, שלדעתי היא בלתי מציאותית, שהשופטים בישראל הם חסרי בינה, למצער, או פקידי ממשלה החרדים למשרותיהם ועושי דברה. הוא מניח שקל לשכנע שופט לבקשת פרקליטו של ראש הממשלה למנוע פרסום כתבה, שיהיה בה כדי לגלות את זהותו של חשוד. הכותב מניח, ששופט שבקשה כזו תובא לפניו יפעל כ"חותמת גומי" ולא יפעיל שיקול דעת.
אולם ניסוחו של הסעיף החדש בחוק מחייב את השופט להשתכנע שפרסום שמו של חשוד עלול לגרום לו נזק חמור, ונוסף על כך, כי יש הצדקה להעדיף את מניעת הנזק ההוא על העניין הציבורי שבפרסום. חרף העובדה, שמדי פעם מתפרסמים בעיתונים מאמרים הדנים בקלות הבלתי נסבלת שבה שופטים נעתרים לבקשות המשטרה או הפרקליטות בקשר למעצרים או לתפיסה, ולמרות העומס הבלתי נסבל גם הוא על השופטים, היכרותי את המערכת שכנעה אותי, שצווים שכאלה לא יינתנו כלאחר יד רק משום שפרקליטו של ראש הממשלה - בדוגמה של קרמניצר - ביקש לתיתם.
אמת נכון, בהצעת החוק מטעם הממשלה נאמר, שעל בית-המשפט יהיה לשקול את העניין הציבורי שבפרסום "בעיקר כאשר מדובר בחשודים שהם אישי ציבור". זהו חלק מן ההסבר, שאין לו - בצדק - איזכור בחוק עצמו. כשלעצמי, הייתי מצפה דווקא להיענות יתר של שופטים ואף ליוזמה שלהם, למנוע פרסום שמותיהם של חשודים שאין להם פרקליטים אך יש להם משפחה, חברים ו"חברים".
בדרך אגב, אך לא בפחות חשיבות, רציתי להעיר שבעת כתיבת מאמר זה - שלהי מרץ 2003 - עדיין לא התפרסמו תקנות לפי החוק המתקן, למרות שנאמר בו כי היה צריך לעשות זאת עד 1.3.2003. בתשובה לשאלתי אמרה הגב' יפעת רווה, מן המחלקה לייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, כי אכן הסבו את תשומת לב המחלקה לצורך בהתקנת התקנות, והעניין הועבר למשרד לבטחון פנים (זה מוזר במקצת; שר המשפטים ממונה על ביצועו של החוק, ולא השר לבטחון פנים, ואת התקנות חייבת לאשר ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת).
גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס, הממשיך בעבודתו כשופט בתחומים מסוימים, ועיתונאי לשעבר ב"מעריב"
גיליון 44, מאי 2003