הכותרות הראשיות

שר הפנים והמשנה לראש הממשלה, סילבן שלום, מככב הבוקר שלא בטובתו בשעריהם של שלושה מבין ארבעת העיתונים היומיים. תצלום גדול שלו בפנים מכורכמות, לא ברור מהיכן וממתי, נדפס בראש שער "הארץ". הכותרת יבשה; היא מדברת בעד עצמה ואינה זקוקה לניפוח: "שש נשים: סילבן שלום כפה עלינו מגע מיני". ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" כבר ספרו שבע.

השר שלום, שטענות על הטרדות מיניות שביצע צצו כבר על רקע ריצתו (הלא רשמית) לנשיאות, נאלץ בימים האחרונים להתמודד עם שורה של עדויות חדשות, כמה מהן גרפיות ומפורטות – שעליהן הוא משיב שוב ושוב בהכחשה גורפת מהולה בהטעיה, כאילו מדובר באותו מקרה שבגינו נחקר בשנה שעברה.

בפעם הקודמת, בלי סיבה נראית לעין, נמנעו רבים מכלי התקשורת מלעשות את הדבר הבסיסי ולציין את שמו של שלום בדיווחים הראשונים על השר הבכיר שנטען כי ביצע מעשים לא ראויים וייתכן שגם פליליים, ועשו גם מאמץ מיוחד לטשטש את הטענות ואת משמעותן. הבוקר מעניקים העיתונאים לשר הבכיר יחס שונה בתכלית.

למעט "מעריב", שאינו מזכיר את הפרשה בשערו (הכותרת הראשית בעיתונו של אלי עזור מוקדשת לחשדות נגד הדוגמנית בר רפאלי ואמה; ידיעה קצרה ומחופפת על שלום נדפסת בעמ' 8), כל העיתונים נועצים שיניים – ולצד סיקור הטענות נגד שלום גם מראים לו את הדרך החוצה. "אין מנוס מבדיקה", חורצת כותרת גדולה על שער "ידיעות אחרונות", הנדפסת לצד תצלום מחמיא של השר. לצדה נדפסת הפניה לטור מאת סימה קדמון, המאותתת לו שראוי היה שיעשה מעשה ויפנה את הבמה.

"אם סילבן שלום היה שועה לעצות חבריו, הוא לא היה היום איפה שהוא נמצא, כלומר שר בממשלת ישראל שיושב תחת המיקרוסקופ הלאומי. אם היה מקשיב לעצות שקיבל, הוא כבר לפני שנה וחצי היה מאייד את עצמו לאט-לאט מהפוליטיקה. לא בבת אחת, מה שהיה יכול להתפרש כהודאה באשמה, אלא בתחכום, כפי שהוא יודע לעשות", היא כותבת בפתח טורה השבועי, המתפרסם ב"המוסף לשבת".

"הוא יכול לטעון עד מחר שאין לתלונות שחר, שלא היו דברים מעולם", מוסיפה קדמון. "שום הכחשה לא חזקה כמו עדות של בחורות צעירות שעבדו תחתיו ומתארות דפוס התנהגות שאינו הולם עובד ציבור, בטח לא שר, או בעצם אף אחד. לכן, גם אם התלונות לא יגיעו למשטרה ולבתי-המשפט – גזר הדין כבר ניתן. ואם שלום לא רוצה לקום כל בוקר מבועת מסיפור חדש שיופיע בעמודים הראשונים, יש לפניו רק דרך אחת. הוא יודע מהי".

"פרסומן של העדויות המחשידות את השר סילבן שלום בכפיית מגע מיני על עובדות במשרדו מחייב את היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין להורות על חקירת משטרה", חורץ כותבו האנונימי של מאמר המערכת של "הארץ". "אם כמה מהסיפורים על דפוס ההתנהגות הנצלני והכוחני של השר סילבן שלום נכונים, הוא לא יכול להישאר בתפקידו אפילו יום אחד", קובעת כותרת המשנה לטור מאת גידי וייץ.

בעמוד השכן שובץ הדיווח החדשותי, שעליו חתום כתב הפלילים יניב קובוביץ. "אשה שישית ל'הארץ': סילבן שלום נגע בעצמו לנגד עיני וניסה לנשק אותי בכוח", נכתב בכותרת. מתחתיה נדפס תצלום של שלום במליאת הכנסת, עם יד בכיס.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שנתח ממניותיו מוחזק על-ידי רעייתו של שלום (שאחיה וגיסו של השר, ארנון מוזס, הוא בעל השליטה בקבוצת התקשורת), מסקרים את הפרשה בהרחבה כבר מאתמול, וחרף הקרבה המשפחתית (שכדאי להזכיר שיכולה לעורר רגשות עזים לאו דווקא חיוביים). למרות הטיפול הביקורתי ברובו, לסיקור החדשותי המוגש היום לקוראים הצליחה להשתרבב גם קביעה מופרכת שלא ברור מה מקורה, הנראית ככזו שנועדה להנמיך את הלהבות.

אדם המכונה "גורם בכיר" (לא מצוין עד כמה, והיכן) שמצוטט בידיעה הראשית של העיתון של משפחת מוזס, טוען בפני הקוראים כי "מדינת ישראל הינה מדינת חוק, ולא ניתן לפתוח בחקירות רק על סמך ראיונות בתקשורת או פוסטים באינטרנט". כתבת המשפט הוותיקה של העיתון, טובה צימוקי, אינה מסבירה לקוראים כי המקור שלה טועה ומטעה, כפי שמוזכר הבוקר במאמר המערכת של "הארץ" (סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי מבהיר כי המשטרה אינה נדרשת לתלונה רשמית כדי לפתוח בחקירה).

יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ", מותח קו בין הפרשה הנוכחית לפרשה שקדמה לה. "חבר-הכנסת הצעיר והמבטיח מסיעת הבית-היהודי, שמיהר לעזוב את הפוליטיקה ‒ וזכה, גם בעמוד זה, לשבחים על הסקת המסקנות המהירה והעונש שגזר על עצמו ‒ נהג כך בגין האשמות פחותות בהרבה מאלה המופנות כיום לעבר השר שלום", הוא כותב על ינון מגל.

"מגל הודה שחטא ומעד, וביקש מחילה מן הציבור, אך זו לא ניתנה לו. בלכתו, הוא קבע סטנדרט הולם לאנשי ציבור במצבו. שלום כאמור מכחיש באופן גורף, אבל הוא יתקשה להסביר מדוע נשים צעירות שהועסקו במשרדיו המיניסטריאליים בתקופות שונות, או שהיו עמו בקשרי עבודה, מספרות את שמספרות עליו", מוסיף ורטר.

לילך ויסמן, הכתבת הפוליטית של "גלובס", חולקת עליו. "הטענה כאילו פרישתו של מגל יצרה כאן רף חדש לא בהכרח נכונה עבור שלום", היא כותבת. "ההאשמות נגדו חמורות פי כמה ממה שנכתב נגד מגל, אבל בניגוד לח"כ לשעבר מהבית-היהודי, שלא הכחיש את מעשיו, שר הפנים טוען שלא היו דברים מעולם. ובכל זאת השתנה כאן משהו בחודש האחרון, גם אם מדובר במצג שווא.

"על פניו, מכיוון שמגל פרש בהעדר תלונה ממשית, נוצר מצג של אווירה ציבורית שהובילה אותו הביתה, והוא נתפס כמי שלא נאחז בכיסא אלא לוקח על עצמו את האחריות גם אם מדובר רק בהערות סקסיסטיות או חצי נגיעה. גם זה משהו. ומכאן הבעיה של שלום. אמנם כל עוד לא תוגש נגדו תלונה ממשית, או יתפרסם פוסט על-ידי מישהי שהוטרדה שתציב לו אולטימטום ‒ אין דבר שיחייב אותו לפרוש, אבל אם תקום צעקה ציבורית שתובל על-ידי התקשורת, חברות-כנסת או ארגוני נשים, בטענה שאין מקום למעשים כאלו בחיים הציבוריים, זה כבר יהיה סיפור אחר".

אם לשפוט לפי היומיים האחרונים, נראה שהתהליך בעיצומו.

מתקפה על האמת

נושא מרכזי אחר המעסיק את עיתוני סוף השבוע הוא קמפיין בוטה שמנהלים פעילי וארגוני ימין נגד יחידים וגופים שהם מזהים כמסוכנים. הארגון הראשי שהוצב על הכוונת הוא שוברים-שתיקה, עמותה ישראלית העוסקת בגביית עדויות של חיילים ופרסומן, המוכפשת כעת בטענה כי פעיליה מפיצים שקרים המלבים אנטישמיות ותורמים לתנועת החרם העולמית על ישראל.

בניגוד לביקורת הלגיטימית שהושמעה כלפי הנשיא ראובן ריבלין, הנידונה גם היא במוספי סוף-השבוע ‒ על הטיפול שמעניקה העיתונות הישראלית לטענות נגד שוברים-שתיקה ראוי להתעכב. את הטענות נגד ריבלין קל לשים בסלסילה הפוליטית: הנשיא השמיע אמירות שלא נעמו לישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית, והללו מצהירים על כך וטוענים כי אינו מייצג אותם; לטענות נגד חברי שוברים-שתיקה, להבדיל, יש שורשים עמוקים הרבה יותר – הפולשים מהפוליטי לפילוסופי.

המתקפה על שוברים-שתיקה מעניינת משום שהיא אינה מתרכזת בעמדותיהם האישיות של חברי הארגון בנוגע לסכסוך או למערכת הפוליטית. המתקפה על שוברים-שתיקה מכוונת נגד ערך בסיסי העומד גם בבסיסה של המלאכה העיתונאית באשר היא: זוהי מתקפה על עצם היומרה לאסוף מידע ולפרסם אותו – ואם אפשר, לעשות זאת כך שיגיע לכמה שיותר עיניים ואוזניים.

עמוס הראל, הכתב והפרשן הצבאי של "הארץ", מקדיש לקמפיין נגד שוברים-שתיקה את החטיבה המרכזית של טורו השבועי, הנושא את הכותרת "כופים שתיקה". "השבוע נרשמה נקודת שפל חדשה בקמפיין הציבורי המתנהל נגד הארגון. השתלבו בו שתי מגמות, שרק הראשונה בהן גלויה וברורה לעין ‒ מתקפה ישירה ומתלהמת מימין, שעיקרה נסיון השתקה מקרתיסטי. היא נשענת על גישה צדקנית, מתחסדת. בעיני מי שמובילים אותה, הקהילה הבינלאומית קמה על ישראל המסכנה כדי לכלותה. והנה נמצא האשם בכל צרותינו. הכל היה בסדר אלמלא כמה מלשינים ושקרנים בזויים המוציאים את דיבת ישראל רעה בין האומות", כותב הראל.

"קשה להשתחרר מהחשד שבמהלך משתתפת רשת שלמה ומסועפת הפועלת לפחות במידה של תיאום. מה שהחל בהאשמות בערוץ 20, המשיך בסרטון הארסי של תנועת אם-תרצו וקיבל מיד פולו-אפ בדרישה הבהולה של תנועת ישראל-שלי (מיסודם של נפתלי בנט ואיילת שקד) לאסור על ביקורי פעילי הארגון בבתי-הספר. איכשהו, שר החינוך בנט נענה לדרישה בתוך יממה", הוא מוסיף.

"כהרגלה, אם-תרצו סיפקה את הביטוי הקיצוני ביותר של המתקפה", כותב הראל בהמשך הרשימה. "הכותרת 'שתולים' ומתחתיה תמונות ארבעה פעילים מארגוני שמאל, כאילו הוצאו מרשימת מבוקשים, אינה משאירה הרבה מקום לדמיון. 'שתולים' הוא שם קוד בוטה למדי לבוגדים.

"כשד"ר ישי מנוחין, יו"ר הוועד למלחמה בעינויים, אומר שהרגיש שדמו מותר, אפשר להבין מניין הגיע למסקנה (מנוחין אגב המשיך לשרת במילואים עד גיל מאוחר, בחטיבת גבעתי מכל המקומות). הטענות כאילו ארבעת הארגונים משתפים פעולה עם האויב אינן מקובלות לפחות על שני הפצ"רים הקודמים, האלופים במילואים אביחי מנדלבליט ודני עפרוני, שבראיונות ל'הארץ' הודו כי הם נעזרים בעבודת ארגונים לזכויות אדם.

"את הצד המשלים של המגמה המדאיגה הזו מספקים כלי תקשורת מרכזיים המפרסמים בהבלטה את מודעות אם-תרצו בכובעם המסחרי, בעודם חובשים את כובעם העיתונאי ומצקצקים בלשונם על הסגנון שבו נוקטת התנועה. זו גישה המשתלבת היטב בסיקור הכולל של העימות הנוכחי, הנגוע בשטחיות וברגשנות ולעתים נקרא כניסיון להתנער מכל הקשר רחב יותר.

"כאן, המטרה המרכזית אינה פגיעה בארגוני שמאל, אלא שיווק תמונת מציאות נוחה לישראלים, כאילו אכן עלינו פה על נוסחה בלעדית שלפיה אפשר גם לתחזק לנצח כיבוש וגם להישאר הכי מוסריים בעולם. אבל האמת היא שבניגוד לפרסומת הטורדנית המשודרת בימים אלה ברדיו, אי אפשר גם וגם. ואגב, גם אין שום הוכחה אמפירית שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם (קלישאה שגם ריבלין השמיע השבוע)".

"שוברים-שתיקה", הוא כותב בהמשך, "משמיעים קול לא נעים לאוזניים ישראליות, אבל יש בו הרבה מן האמת. לאורך השנים ריאיינתי רבים מהעדים שלהם. מה שסיפרו לי זה לא פנטזיות, אלא תיאורים מלמטה, מזווית הרב"ט או הסגן, שגם אם אינם מציגים תמונה מלאה חשוב להאזין להם. יש מחיר לתחזוק המצב הבלתי נורמלי הזה במשך 48 שנים. אטימת האוזניים מלשמוע או האשמת השליח אינן משרתות דבר".

שי ניב, בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של "גלובס", נוקט גם הוא צד – ושובר שתיקה. "במהלך מבצע 'חומת מגן' בתחילת העשור הקודם התקבלה פקודת יום מאל"מ אביב כוכבי, אז מפקד חטיבת הצנחנים וכיום אלוף פיקוד הצפון, שלא לשבת או לישון על ספות ומיטות של פלסטינים בשכם ‒ אלא על השטיחים שלהם בלבד. ישבנו אז באחת הקומות הגבוהות של בניין מגורים בשכונת רפידיה בשעה שדיירי הבניין כולו נדרשו להידחס בשתי דירות בקומה הראשונה, וחשבתי לעצמי בלי טיפה של ציניות: אנחנו אולי לא הצבא המוסרי בעולם, אבל אנחנו בטח החטיבה המוסרית בצה"ל", הוא כותב.

"החבר'ה של גולני שכבו לפנינו על הספות והדיירים התלוננו על ביזה של בשמים ומכשירים אלקטרוניים, אז אנחנו נהיה טובים יותר. רק אחרי ימים ארוכים מגיעה ההבנה שהעסק הזה של הכיבוש, גם כשהוא הכרחי כפי שהיה בימים של 'חומת מגן', לא יכול להימדד בפרמטרים של מוסריות. לא לטוב ולא לרע. בטח לא כשפוצצנו את הבתים הלא נכונים כי אחד המפקדים התעקש על מופע אורקולי באמצעות כמה מוקשי נ"ט במקום לבנת חבלה, לא כשהפכנו את 'נוהל שכן' לנוהל שבוי, ולא כשמפקדים בגזרה העניקו 'פרשנות מקלה' לפתיחה באש עד כדי אישור גורף כנגד כל תנועה חשודה, שהתבררה לעתים כתנועה סטנדרטית ‒ למשל של צלמי עיתונות תמימים".

אילן ליאור, כתב "הארץ", פנה אל אנשי שוברים-שתיקה כדי לברר עמם מה תשובתם לאחת השאלות העיקריות שמעלים אלו המבקשים להשתיקם: "למה בחו"ל?" (מה שבן כספית מכנה היום "הלשנה"). "הרוב המוחלט של פעילות הארגון מתבצע בארץ מול ישראלים, בעברית, או מול יהודים", אומרת לו המנכ"לית יולי נובק (ליאור מוצא לנכון לציין כי המרואיינת שלו היתה "קצינה בחיל האוויר ושירתה בבור בקריה").

"הכיבוש הישראלי, שאנחנו רואים בו נזק אדיר והרסני למדינת ישראל, מתוחזק ונתמך בחו"ל", אומרת לו נובק. "מושקעים מיליונים, רובם מכספי המסים, בלהגיד לעולם 'אם אתם בעד ישראל אתם בעד הכיבוש'. אנחנו מצטרפים לדיון שמתקיים שם ומשמיעים קול ישראלי, פטריוטי, שאומר 'אנחנו אוהבים את ישראל, אבל הכיבוש מזיק לה'. זה קריטי שהעולם יידע שיש חיילים ישראלים שחושבים שהעתיד של המדינה הזו תלוי בסיום הכיבוש".

רכז הפעילות הציבורית של שוברים-שתיקה, אחיה שץ, מוסיף בהקשר זה: "כולם משקיעים את המאמצים האלה בחו"ל. כשמועצת יש"ע באה ומדברת בחו"ל למה אף אחד לא בא אליה בטענות? הניסיון להסיט את הדיון לחו"ל הוא ספין ממשלתי". באשר לסוגיית האמינות טוען שץ כי "לאורך 11 שנים מעולם לא הופרכה עדות של שוברים-שתיקה".

יגאל סרנה, בטורו השבועי ב"המוסף לשבת", שולף מקרה מהמאה הקודמת. "סילבי קשת, שכתבה פה לצדי בעבר, הזכירה השבוע את שובר השתיקה הנודע חייל המארינס [רון] ריידנהאואר", הוא כותב. "בשנת 1969 הוא דיווח לסנטורים ולפנטגון על טבח שביצעו חבריו, חיילים אמריקאים, בכפר וייטנאמי אחרי שהיחידה ספגה אבידות כבדות.

"הכתב היהודי הצעיר אז, סימור הרש, הוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה והטבח התפרסם בכל העולם. משפט מפקד המחלקה, הדחת קצינים אחראיים וכל מהומת האלוהים שקמה, הגבירו את המרי נגד המלחמה, קרבו את קצה והצילו אלפים ממוות מיותר. סימור הרש זכה בפרס פוליצר על הגילוי והחל בפריצתו לצמרת העיתונות. זכרו זאת: חיילים טובים אינם שותקים. כך הם מצילים חיים".

בחלקים אחרים של העיתון שבו כותב סרנה חושבים אחרת. ב"ידיעות אחרונות", שהוא אחד מגופי התקשורת המקבלים תשלום עבור פרסום קמפיין ההכפשה של אם-תרצו, מסקרים את הפולמוס קודם כל דרך מתנגדיו של ארגון החיילים - ומיישרים בכך קו עם בעל הטור הבכיר לשעבר יאיר לפיד. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון זהיר, ובניגוד לעיתונים אחרים – עורכיו משכילים להימנע מתמיכה ישירה בחבורה הגבולית שמובילה את קמפיין ההכפשה הנוכחי. לפיכך, התמיכה וההצטרפות לגל ההשמצות נעשית דרך מתווכים.

שלשום גייסה מערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" את הקלף המנצח של כל ויכוח פוליטי בישראל – הורים שכולים, שסייעו בהפיכת הסוגיה הפוליטית לסוגיה רגשית ("הבנים שלנו שילמו בחייהם למען המדינה. למה הופכים אותם לפושעי מלחמה?", צוטטו ההורים בשער העיתון, כאילו חייל ששילם בחייו למען המדינה אינו יכול להיות גם פושע מלחמה). היום מגייסת המערכת קלף חזק נוסף – קצינים בצה"ל, ש"מגייסים את הח"כים נגד שוברים-שתיקה".

הכתב שמדווח על יוזמת הקצינים, עמיחי אתאלי, מצטט מדברים שאמר ח"כ יאיר לפיד ("זה ארגון אנטי-ציוני"), וממחזר טענה מסולפת ולא מפורטת שהפיץ עמיתו בן-דרור ימיני לפני פחות מחודש. אתאלי חוזר גם על טענותיו של חייל שצוטט אצל ימיני, המייחס לארגון "שקרים ועלילות דם", אך אינו מפרט אילו שקרים או עלילות דם הפיץ הארגון. הכתב, שעד לא מזמן עוד הועסק כיחצן של גופי ימין דתיים, מסתפק בלתפקד כצינור שימושי להשמעת מה שנראה כמו שקרים ועלילות דם המופצים דווקא נגד אנשי שוברים-שתיקה.

המוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מסייע לעורכים לאזן את מינון הימניות – אם כי בזהירות יתרה. עמוד השער של המוסף מוקדש לפרויקט מיוחד (נחמה דואק) שנועד לעצור את "שטף השנאה מימין ומשמאל". לשם כך גויסו "ראשי מפלגות מהקואליציה ומהאופוזיציה", הקוראים להנמכת הלהבות.

אילו ראשי מפלגות? על השער נדפסות תמונותיהם של נפתלי בנט מהבית-היהודי, אריה דרעי מש"ס, זהבה גלאון ממרצ, יאיר לפיד מיש-עתיד, משה כחלון מכולנו, יעקב ליצמן מיהדות-התורה, איימן עודה מהרשימה המשותפת ויצחק הרצוג מהמחנה הציוני; את הליכוד מייצגת השרה גילה גמליאל ("נתניהו בחר שלא להתראיין", מציינת דואק). תשעה נבחרי ציבור בסך הכל.

בכנסת, כידוע, מכהנים נציגים של עשר סיעות. סיעה אחת, מתברר, לא הצליחה לנפק אפילו הצהרה עקרונית נגד "הסתה", מכל סוג שהוא. זוהי כמובן מפלגת ישראל-ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, מי שרק השבוע השתמש בבימה המקוונת המרכזית של קבוצת "ידיעות אחרונות" לשם השקה של קמפיין הסתה חדש שנועד, יש לנחש, להסיט את תשומת הלב מהעיסוק המתחדש בפרשות השחיתות שבהן סיבך את עצמו, את קרוביו ואת מקורביו.

הרוח הגבית שנותנת קבוצת "ידיעות אחרונות" למיזמיו התקופתיים של ליברמן היא חלק מהמשחק הכפול שמנהלים עורכיה, זה שעליו עמד (בלי לנקוב בשמות) עמוס הראל: מצד אחד מסיתים, מצד אחד מצקצקים. המוסף שבו מתפרסם הבוקר פרויקט הסובלנות הקונצנזואלי, יש להזכיר, הוא אותו מוסף שבו רק לפני כמה שבועות נטען כי חברי שוברים-שתיקה משולים לדוברים של ארגון טרור אסלאמי פונדמנטליסטי שאחראי לרצח ולפציעה של אלפי ישראלים.

באופן טבעי, המסית מלפני כמה שבועות מתגייס היום לשורת הזעזוע וספיקת הכפיים. "השיח הציבורי בישראל, כידוע, שוצף וקוצף", טוען בן-דרור ימיני. "ביקורת לגיטימית עלולה להפוך מהר מאוד להסתה. מישהו יעשה בה שימוש מעוות ויהפוך אותה למשהו שונה לחלוטין. אולי אפילו להתרת דמים". כמצופה, ימיני מסתייג מ"סרטון השתולים", אך טוען כי הטענות של אנשי אם-תרצו הן בגדר "ביקורת צודקת". עם זאת, הוא אינו מציין לאילו טענות הוא מתכוון.

סימה קדמון, באותו מוסף, נוקטת צד ברור יותר. "נדמה לי שהקמפיין המתוזמר של משה קלוגהפט, מי שהיה ראש המטה של נפתלי בנט וקצין המבצעים שלו גם היום, חוצה כל גבול שהכרנו. זהו שיח לאומני ומסית שהופך כל מתנגד לימין לבוגד פוטנציאלי", היא כותבת.

"לצבוע אנשים בצבעי אדום ושחור האופייניים לגרועים שבקמפיינים של המאה הקודמת, כמו פרון בארגנטינה ופרנקו בספרד, להשתמש בדימוי הסכין בגב האומה מבית מדרשם של הרוויזיוניסטים נגד ארלוזורוב, שלא לומר דר-שטירמר של שנות ה-30 – כל אלו חצו את הקו האדום. [...] לא צריך לחשוש להשתמש במילה פשיזם כדי לתאר את התופעה. זו אינה מלה קיצונית מדי. הרי אפילו בית-המשפט הצמיד אותה לכנופיית אם-תרצו".

הייתכן שהפובליציסטית הבכירה של "ידיעות אחרונות" סבורה שפובליציסט בכיר אחר של "ידיעות אחרונות" הוא סוג של פשיסט?

מותר להשוות

"כבר לפני למעלה משנה יצאתי נגד ארגון שוברים-שתיקה, אך גם לגבי תאומו הסיאמי, אם-תרצו. זה וזה אותו דבר" (יאיר לפיד בראיון לנחמה דואק, "המוסף לשבת").

סאטירה

א: מה את אומרת על שוברים-שתיקה?

ב: מחריד מה שעושים להם. ראיתי משהו מקסים שמישהו העלה לפייסבוק – שיר של נתן אלתרמן.

א: נתן אלתרמן הפשיסט שהדיר משוררות מזרחיות מהשטר של ה-200?

ב: כן, אבל זה היה לפני. זה שיר מ-48'.

א: הוא גינה שם את הנכבה?

ב: לא. אבל הוא חשף פשעי מלחמה של חיילי צה"ל.

א: מה את אומרת.

ב: כן. והכי יפה, שבן-גוריון לא הוקיע אותו אלא הודה לו על החשיפה.

א: בן-גוריון האשכנזי הפשיסט מגירוש ערביי לוד?

ב: כן.

א: אז פושע המלחמה הזה גינה פושע מלחמה אחר? הוא לא רק פשיסט אלא גם צבוע.

ב: מובן שאני לא מצדדת במכלול המעשים של בן-גוריון.

א: את מגנה אותם?

ב: בהחלט. הוא אחראי לרצח עם של ערבים, ומזרחים ונשים.

א: אבל עשית לייק.

ב: לא עשיתי לייק לפועלו של בן-גוריון חלילה, רק לאקט הזה.

א: את יודעת שבן-גוריון הוא האסון הכי גדול של המדינה.

ב: כן, הוא הקים אותה. אקט מחריד.

א: את יודעת שקשה לי לשמוע שמדברים על בן-גוריון. יש לי רבע עיראקי.

ב: אוי. שולחת חיבוק חם. תודה על השיתוף.

א: טוב, אני זז לנתב"ג.

(קטע מתוך טור סאטירי בלתי חתום, "מוסף הארץ")

מתקפה על האמת (2)

ב"מוסף הארץ" מפרסמים את מאמרו של גדי טאוב על האופנים שבהם האקדמיה, וליתר דיוק תפיסות עולם הנפוצות באקדמיה, מנסרות את הרגליים של עצמן באמצעות יישום קיצוני ומופרך של עקרונות התקינות הפוליטית. "באקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה – האיסור לומר את האמת", מוסבר בכותרת המשנה. המאמר, המומלץ לקריאה, התפרסם שלשום באתר "הארץ".

המאמר של טאוב מוקדש להשלכות הפוליטיות של הקיבעון הפוסט-מודרני לעיסוק ב"שיח" ובהשפעותיו במקום במציאות עצמה – ולמעשה לאופן שבו דווקא אלו המתיימרים "לנקות" את השיח מדיכוי תורמים לקיומו של דיכוי של ממש, בעולם האמיתי, ואף מעניקים לו לגיטימציה.

"ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא על כן כזה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, אתה רק מחזק את אותה המציאות ומקבע את יחסי הכוחות שבה", קובע טאוב. "זה בעצם לא הרבה יותר מהתובנה שעליה בנוי ענף הפרסום ויחסי-הציבור: אם חוזרים על משהו מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו. ולכן, לכאורה, אם נפסיק לחזור עליו, הוא יפסיק להיות אמת.

"אבל בניגוד למבקרים חברתיים קודמים, כמו אנשי המרקסיזם המערבי מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, למשל, הפוסט-מודרנים לא הסתפקו ברעיון שעלינו להפסיק לחזור על שקרים המסתירים את האמת על המציאות הדכאנית. הם רוצים לשחרר אותנו לא רק מן השקרים, אלא גם מן האמת, ובסופו של דבר מהמציאות עצמה. כל זה התגלגל במהרה לאיסור לתאר את מה שרואות עינינו".

בחלק המסכם של המאמר כותב טאוב את הדברים הבאים: "מה שעשו אקדמאים חשוב הרבה פחות ממה שהם הפסיקו לעשות ‒ הם נטשו את משמרתם. העיסוק במצפונם שלהם החליף את העיון השיטתי בעולם, שהוא בסיס לכל מאמץ רציני לשפר אותו. והם נתנו גושפנקה מוסרית ופילוסופית לנטישה הזאת של המציאות.

"המחיר היה ועודו כבד מאוד. חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו ‒ רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים ‒ התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו, כמו סוסים עם מחסומי ראייה משני צדי העיניים.

"כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש של איסלאמופוביה, אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות על תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה [...] על אחת כמה וכמה אסור לומר שדווקא כפייה של ערכים מערביים ‒ האמונה בשוויון בין המינים, או בקדושת החיים, או ההתנגדות לטיהורים אתניים ‒ יכולה לעתים לסייע ל'אחר' ול'אחרת' אי שם בעולם השלישי (שאסור לקרוא לו ככה).

"וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז ובסן-ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בענייניהם חשודה באימפריאליזם וביהירות תרבותית, אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר".

ריבלין

"לנתניהו יש שיטה קבועה, רבת שנים ועתירת הישגים, לטפל ביריביו: הכפשה, הכפשה ועוד הכפשה. את זה הוא למד מארתור פינקלשטיין, אבי השיטה, בבחירות 96'", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", בחלק מטורו העוסק במתקפה התקשורתית נגד הנשיא ריבלין. "קחו לדוגמה את אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל לשעבר ששירת תחת נתניהו בכהונתו הראשונה. השכינה כידוע לא שררה בין השניים.

"כשנה לפני שחרורו של ליפקין-שחק מצה"ל, ב-1998, נעשו סקרים בהזמנת לשכת ראש הממשלה, שמהם עלה כי הרמטכ"ל הפופולרי עלול להוות איום משמעותי על נתניהו אם ירוץ לראשות הממשלה. אלה היו ימי טרום חוק הצינון. ברגע שאסופת הניירות צנחה על שולחנו של נתניהו, יצאה מלשכתו הנחיה גורפת לכל שדרות הליכוד: חייבים להגיד ולפמפם ששחק, רמטכ"ל מכהן, הוא שמאלן, שמאלן, שמאלן, שימכור את המדינה לערבים".

מהנעשה במשטרה

"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" מדווחים כי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, נוטה לסגור את תיק החקירה נגד קצין המשטרה רוני ריטמן, מפקד יחידת להב 433. ב"הארץ" מסייגים. "אתמול פורסם בכלי תקשורת שונים כי התיק נגד ריטמן צפוי להיסגר, אולם במח"ש טוענים כי עד לרגע זה לא התקבלה החלטה, וההערכה היא שהתיק יועבר לבית-הדין למשמעת של משטרת ישראל", מדווח יניב קובוביץ.

הגז

"מעריב" ושני עיתוניו של שלדון אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", מקדישים מקום בעמודי השער שלהם לטקס שבו חתם ראש הממשלה נתניהו על המסמך הרשמי שבאמצעותו עקף את הממונה על ההגבלים העסקיים ואישר את "מתווה הגז", ההסכם בין המדינה למונופול החברות שמצא תגליות גז גדולות.

חרף המעמד המיוחד והחשיבות הרבה שייחס ראש הממשלה למהלך, בעיתון הבית שלו נמנעו מחגיגות. האירוע עצמו מוזכר בקצרה בכותרת הראשית, כהסבר למידע אחר המובלט בה: הסכם הפיוס המתגבש עם טורקיה, שבמסגרתו תפצה ישראל את משפחותיהם של הרוגי המשט לעזה. הדיווח עצמו נדחק לעמ' 7, שבו מתפרסמת ידיעה בינונית על הגז וידיעה בינונית על הפשרת היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה.

דיווחו של היומון השלטוני בעניין הגז מסתכם בציטוט של משתתפי הטקס ותקציר של הצהרות המתנגדים, וללא משפט אחד של הסבר לגבי אופיו של ההסכם. באופן מוזר, שלושת הכתבים החתומים על הידיעה (חזי שטרנליכט, דן לביא ועדנה אדטו) מצטטים קביעה תמוהה של ראש הממשלה, שלפיה ללא המתווה תישאר ישראל עם "תחנת כוח אחת, שיורים עליה". כידוע, בישראל פועלות כמה וכמה תחנות כוח, וגם הגז הטבעי כבר משמש להפקת חשמל.

ב"דה-מרקר", העיתון שנאבק בקידום ההסכם בכל כוחו, לא מזכים את המאורע בהפניית שער. גם לא בעיתון האב, "הארץ". הדיווח על המאורע נדחק לעמ' 30 של היומון הכלכלי, שם נדפס דיווח חדשותי מאת אבי בר-אלי ואלמוג בן-זכרי ובצדו טור פרשנות חמצמץ הנושא את הכותרת "הילולת השקרים של אישור מתווה הגז".

"אם ממשלה שפישלה במשא-ומתן, התפשרה על דרישותיה המוקדמות ואף הסכימה לוותר על ריבונותה, מתייחסת אל אזרחיה כאל ציבור של אהבלים, ומשווקת להם 'פשרה' בתור ניצחון ‒ פלא שמיוסטון הרחוקה זה נראה כמו הילולה פגאנית סביב מדורה?", כותב בר-אלי. אלי ציפורי, ב"גלובס", חוגג: "כך קיבלנו מיליון דולר מיצחק תשובה ונובל-אנרג'י", הוא מתלוצץ, ומכחיש כי הוא אדם מושחת וחסר חוט שדרה המשרת אינטרס זר תוך בגידה בציבור.

עד לא מזמן

"עצם של ירך, שהתגלתה ב'מערת האייל האדום' במחוז יונאן שבסין, הביאה מדענים להכריז אתמול כי מין אדם קטן ומסתורי חי לצד האדם המודרני עד לפני 10,500 שנים לפחות", מדווחת רות שוסטר בעמודי החדשות של "הארץ". "התגלית מביאה את מספר מיני בני האדם שחיו במקביל עד לא מזמן לשלושה: אנחנו, המין החדש שהתגלה והמין המכונה 'הוביט' (הומו פלורסיינסיס), ששרד על האי האינדונזי פלורס עד לפני 13 אלף שנה לפחות".

רגע בהיר

"כשחזרתי מהשליחות בארה"ב (ע"ע) הוזמנתי להיבחן לתוכנית של הסוכנות היהודית, שנקראת 'הסמינרים הציוניים'. תוכנית נחשקת מאוד המורכבת משליחים לשעבר, שנועדה להוות את נבחרת 'הנוקמים' של העם היהודי. קבוצה קטנה של יחידים מכל גוני האוכלוסייה הדתית-לאומית ונספחיה – שמטרתה לטוס אל קהילות יהודיות ביעדים נחשקים ברחבי העולם, ושם להעביר סמינרים על ציונות", כותב מאור זגורי בטורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

"באתי מוכן וצלחתי עשרות סדנאות, מיונים, מבדקי ידע כללי ובחינות באנגלית – כדי לוודא שאני אכן ראוי להתגייס לסיירת ההסברה המובחרת הזו של בני המזל, שכבר באותו חודש יטוסו לדרום-אפריקה, ברזיל ואוסטרליה. מה עוד יכול לבקש לעצמו מי שלא מזמן השתחרר מצה"ל ללא אגורה או תוכנית לעתיד?", כותב זגורי, וקופץ לראיון הסופי.

"התיישבתי מול שני סרוגים קשוחים שהטיחו בי בזחיחות עשרות שאלות הקשורות לרמת נאמנותי לעם שאליו נולדתי, עד שבסוף הנחיתו את שאלת המיליון: 'נגיד שאתה אחרי סמינר בניו-זילנד, וניגש אליך בחור יהודי צעיר בשם דייוויד ומספר לך שיש לו חברה נוצרייה בשם כריסטינה. הוא מאוהב בה קשות והם מתכננים להתחתן. אבל הדברים שנשאת במהלך הסמינר על חשיבות הנישואים בתוך היהדות ערערו אותו וגרמו לו לחוש שהוא ממש בוגד בעם שלו. כעת הוא מתלבט. מה תייעץ לו, לדייוויד?'"

"היה זה אחד הרגעים הבהירים בחיי", כותב זגורי, ומציין כי התשובה שנתן הסבה למראיינים אכזבה רבה והביאה לסיומו המיידי של הראיון.

פלילים

"כתבת 'הארץ' ליהודי אמריקה: 'העלייה לישראל היא פשע'", קוראת כותרת הנדפסת בעמוד השער של "מקור ראשון". הכתבת המצוטטת היא עמירה הס, שאמרה את הדברים בכנס שערך העיתון בניו-יורק.

כותב הידיעה האנונימי, המזוהה רק בכינוי "כתב 'מקור ראשון'", מציין כי בשיחה עמה אישרה הס כי זו אכן עמדתה. "במציאות של אפליה קיצונית, הגירתם של יהודים לארץ היא בחירה מודעת בשותפות בנישול ובגירוש הפלסטינים ובייסוד האפרטהייד בפועל. אפרטהייד הוגדר כפשע. לכן, הגירה לישראל במצב היום ‒ ובייחוד של אזרחים במדינות הרווחה המערביות ‒ היא שותפות בפשע", מצוטטת הס. המו"ל עמוס שוקן, שמצוטט גם הוא בידיעה, חולק עליה.

עושים לביתם

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה בולטת (אדוה כהן) המעדכנת את הקוראים והקוראות בכך ש"מאה 'מהנדסות העתיד' השתתפו בטקס חגיגי בתעשייה האווירית". לידיעה נלווה תצלום נאה של שר החינוך, נפתלי בנט, כשהוא מוקף בתלמידות תיכון חייכניות.

התעשייה האווירית, חברה ממשלתית, סירבה לאחרונה למסור נתונים על גובה התשלום שהעבירה ל"ידיעות אחרונות" עבור רכישת התוכן המערכתי. מיליוני השקלים שמקבל העיתון עבור מיזמי תוכן שיווקי ממשלתיים מסוג זה הם חלק ניכר מהסכום הכולל שהוא מקבל עבור פרסום (גלוי וסמוי) של תכנים ממשלתיים, הנמצא בשנים האחרונות במגמת ירידה.

ענייני תקשורת

גלי-צה"ל. "המשנה ליועמ"ש קבעה: אסור לדרג הפוליטי להתערב בשידורי גל"צ", מדווח אמרי סדן ב"מקור ראשון". סדן מציין כי מחברת חוות הדעת, עו"ד דינה זילבר, התבססה על הוראה שלפיה "הרמטכ"ל ושר הביטחון אינם רשאים להתערב בתכנים העיתונאיים המשודרים בתחנה". שרת התרבות מירי רגב, שהצהרותיה בנוגע לגלי-צה"ל הובילו להתערבותה של זילבר, מוזכרת גם היא במסמך. לרגב "אין כל סמכות ביחס לתחנה", נקבע בו.

איפה ביסמוט. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, ביקר באירוע שקיימה המפלגה הרפובליקאית בלאס-וגאס (ולמעשה, בעל העיתון שלדון אדלסון), ודאג להצטלם עם ארבעה ממתמודדי הפריימריז. הכותרת הראשית של המוסף שבו מתפרסמות התמונות, "ישראל השבוע", היא מהמשונות והירחמיאליות ביותר שפורסמו בו: "מתמודדים – וכולם ידידי ישראל".

ליכטמן. ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך על הענקת אות אביר איכות השלטון לעמיתו העיתונאי משה ליכטמן, ומצטט מדברים שאמר בטקס הענקת האות מטעם התנועה לאיכות השלטון: "השחיתות במערכות הציבוריות בישראל היא ברמות של בין אפריקה למרכז אמריקה. התיק שלקח ראש הממשלה כשר תקשורת הוא תיק יותר מדי. הוא מקבל החלטות על סף הרודנות והדיקטטורה. העובדה שהוא לקח את התיק, יחד עם השתקת השידור הציבורי, הם סימנים רעים".

בהמשך מוסיף ליכטמן כי "עיתונאי שלא ליווה חושף שחיתות ‒ לא עשה קריירה שלמה. ללוות חושף שחיתות זה כבוד גדול".

חשיפה. כתבת השער של "שישבת", מוסף סוף-השבוע של "ישראל היום", היא "תחקיר" העוסק בתופעה חדשה ומזעזעת: בני נוער ישראלים, מתברר, נוהגים לקיים מסיבות ולשתות בהן משקאות אלכוהוליים, ולעתים גם לעשות מעשים שאחר-כך הם מצטערים עליהם. "הנערים מארגנים את המסיבות בעצמם, ומתמסרים לאלכוהול ולהורמונים ששוטפים אותם עד אור הבוקר ‒ בלי שום מבוגר בסביבה", נכתב שם ברצינות תהומית.