באחד מביקורי בבית הלבן בוושינגטון, יחד עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שמעתי את הנשיא קלינטון מעיר לאחד העיתונאים האמריקאים כי היה מתאים לו להצטרף לשורות העיתונות הישראלית.

זה היה בתחילת פגישת קלינטון-נתניהו, כשאותו עיתונאי התעקש בבוטות לשאול שוב ושוב שאלה שעליה קיבל מענה דיפלומטי שגור. גל העיתונאים הישראלים שנכנס מיד אחר-כך לחדר הסגלגל הצדיק מיד את אמירתו של הנשיא בבליל של צעקות, דחיפות ושאלות שרק בקושי רב השתלטו עליו אנשי הבית הלבן. הנשיא פנה בחיוך לאותו עיתונאי אמריקאי ושאל: "עכשיו הבנת למה התכוונתי?".

בסיוריי ברחבי העולם בשנים האחרונות, נתקלתי לא פעם במנוד ראש מצד עמיתיי למקצוע, שהביעו השתתפות בצער על הצורך שלי להתמודד יום-יום עם התקשורת הישראלית.

כשנשאל פעם אחד הדוברים הרשמיים בוושינגטון על כותרת שהתפרסמה בשם הממשל בעיתון ישראלי, הגיב הדובר בתנועת יד מבטלת: "נו, זו העיתונות הישראלית..." ולא יסף.

בעל טור אמריקאי מפורסם שאל אותי פעם, איך אני עומד בחזית האינסופית מול העיתונות הישראלית בעלת ה"מוניטין", ואיך מסתדרים עם אותם עיתונאים ישראלים, ששמם יצא למרחוק, ולא תמיד לטובה. לאחר מחשבה עניתי לו שאכן גם לי יש לא פעם טענות כלפי העיתונות הישראלית, ובעיקר כלפי אותם עיתונאים שמכופפים מפעם לפעם את האמת לצורכיהם, ואת הטענות הללו השמעתי לא אחת. אולם, אמרתי לו, יש לחלק מהעיתונות הישראלית גם צד אחר, שאותו לא כל-כך מכירים.

לשם שינוי, דווקא על הצד הזה רציתי לכתוב הפעם.

▪ ▪ ▪

במהלך עבודתי בשנים האחרונות, הכרתי עיתונאים ישראלים, שתחושת השליחות העיתונאית ליוותה אותם בכל דרכם, יחד עם תחושת האחריות, ההגינות והיושר. עיתונאים שהקפידו על האמת בכתבותיהם ועל כבוד האנשים שראיינו. עיתונאים שלא הניחו לעמדתם הפוליטית להשפיע על כתיבתם ושלא חששו לצאת נגד הזרם אם סברו שהאמת לצדם.

הכרתי עיתונאים טובים, שתחושת השליחות הציונית עמדה גם היא לנגד עיניהם והיו מוכנים לעתים לוותר על סקופ שהתגלגל לידיהם, כשידעו שפרסומו עלול לסכן את בטחון המדינה את את שליחיה עלומי השם. עיתונאים שידעו להכיר את האמת במדרג החשיבות של מציאות חיינו.

הכרתי עיתונאים ישראלים קשוחי מבט וחדי קולמוס, שדמעות עמדו בעיניהם בעומדם מול דגל ישראל המתנופף מעל שרידי מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה. עיתונאים שהתרגשות חנקה את גרונם בדווחם על המנון המדינה היהודית המתנגן בפי זאטוטים בהירי מבט בבית-הכנסת היהודי במוסקבה.

ראיתי עיתונאי ישראלי הממלא דפים בדיווח על תהליך השלום, לאור שקיעת השמש במדינה ערבית, בעודו ממלמל את שמות חבריו שנפלו - ממש לא הרחק משם - בקרב שבו השתתף גם הוא. והוא תוהה בקול, האם רק מי שאיבד את רעיו יודע להכיר את חשיבותה של מולדת ואת ערכו של שלום.

לא פעם קרה לי שנאבקתי בחריפות על מלה או כותרת עם עיתונאי, וללא כל קשר, מיד כשסיים לכתוב את כתבתו מיהר אותו עיתונאי להתקשר שוב והפעם רק כדי לשאול על נימה של עצב שנדמה היה לו ששמע בקולי קודם לכן, ורק ביקש לבדוק שהכול בסדר, האם אני בריא, ואם אפשר לעזור.

היום אני זוכר בעיקר את אותם עיתונאים ישראלים, שהלוואי והיו עוד רבים כמותם בעיתונות הישראלית. הם, שיכולים ביושר להסתכל לעצמם בעיניים כשהם מביטים במראה בבוקר. עיתונאים שהם לא רק עיתונאים טובים, אלא גם בני-אדם וחברים.

אני זוכר אותם יותר מאשר אני זוכר את צדדיה האחרים של התקשורת הישראלית. ולכן, מלת הפרידה שלי היום היא רק מלה של תודה ומלת תקווה שרבים יותר ילכו בדרכם.

להתראות.

שי בזק היה עד לאחרונה יועץ ראש הממשלה לתקשורת

גיליון 16, ספטמבר 1998