ה"לוס-אנג'לס טיימס" מחזיק 19 סניפים מחוץ לגבולות ארצות-הברית, ואפשר לומר שהמשרד הישראלי נמנה עם שלושת החשובים שבהם, לצד מוסקבה וטוקיו. לעיתון שני כתבים בירושלים, ונדמה שאין גבול לתיאבון שלו לחדשות מישראל ומן הרשות הפלסטינית. אין ספק שישראל תופסת שטח רחב יותר, לנפש, מכל אזור אחר בעולם.

יש, לדעתי, כמה סיבות לקסם שהמזרח התיכון מהלך על העורכים ועל דעת הקהל בארצות-הברית, הנוטה מטבעה לחדשות פנים בלבד:

• הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה, כמובן, הסיפור הראשי כאן. שני עמים, ארץ אחת, שניהם רוצים אותה. אפשרות ההתנגשות אינה מרפה, ויש לה פוטנציאל גדול לסחוף לתוכה את רוב העולם. ייתכן שאנשים מעדיפים לקרוא על נושאים מוכרים וקרובים יותר, אך הם רוצים לדעת אם המלחמה קרובה.

• הסיוע האמריקאי. ישראל מקבלת כשלושה מיליארד דולר בשנה, יותר מכל ארץ אחרת, וישראל ומצרים יחד זוכות ברוב רובו של סיוע החוץ האמריקאי. האמריקאים רוצים לדעת לאן הולך כספם, ומה הם מקבלים תמורתו.

• השדולה היהודית. השדולה של יהודי ארצות-הברית וזו של ישראל יעילות מאוד. לא רק במשיכת לבם של המחוקקים, הקובעים את היקפי הסיוע, אלא גם במשיכת תשומת הלב של עורכי העיתונים ומשדרי הטלוויזיה. על אלה נוספת עתה שדולה ערבית-אמריקאית, המתחזקת והולכת, וגם היא תובעת את סיקור הנושאים הקרובים ללבה מנקודת מבטה.

• ארץ הקודש. והגורם האחרון הוא מה שאני מכנה, המשיכה הנפשית לארץ הקודש. זהו ערש שלוש הדתות הראשיות בעולם. ההיסטוריה שלה נפרסת על פני ארבעת אלפים שנה. בין אם חושבים שאלה שטויות, או פסגת הציביליזציה המערבית, הרי זה משהו שהמוני בני-אדם מתייחסים אליו ומבקשים לדעת עליו יותר.

לכתב הזר, היושב בישראל, פירושו של כל זה הוא המון עבודה והמון לחצים מקצועיים: יש לסקר את הסכסוך במידת ההגינות. לרוע המזל, רבים מפרשים זאת כסיקור הסכסוך מנקודת מבט אוהדת להם.

אחד הדברים הקשים ביותר להבנה כאן הוא חוסר היכולת של כל אחד מהצדדים להכיר בזכויותיו ובאנושיותו של הצד האחר. הדבר מובן בהתחשב בכך שהסכסוך על הארץ טרם בא על פתרונו, אך קשה לחיות אתו. מעטים כל-כך הגשרים המתוחים על פני התהום. פירוש הדבר, שכתבת נוסעת לחברון לשוחח עם היהודים המתגוררים שם, המתארים את שכניהם הפלסטינים כחיות; אחר-כך היא חוצה את הרחוב, ושומעת אותם דברים ממש על היהודים.

חוסר הסובלנות משתקף גם במכתבים ובטלפונים של קוראים. כשאני כותבת סיפור, המכיר בנקודת מבטם של הפלסטינים ומתאר אותם כבני-אדם, מאשימים אותי שכתבתי סיפור פרו-פלסטיני, וכשאני כותבת על מתנחלים יהודים, המספרים לי את סיפורם, אני מואשמת בפרו-ישראליות.

כעיתונאים אנו מנסים לשמור על עקביות ולהבטיח שמספר הפניות בטלפון שנקבל מכל צד יהיה דומה. אך לרבים מן הקוראים אין בכך די. הנה דוגמה למכתב שקיבלתי מרואה-חשבון מבברלי-הילס, בתגובה על דיווח על אזרחיה הערבים של ישראל:
"את אובייקטיבית, את בוחנת כל נושא מכל זווית. את הוגנת. את כתבת טובה. אבל את גם סטרילית. את בוחנת את הבעיה בעיני מנתחת, אך את... חוששת או נרתעת מנקיטת עמדה, ובסכסוך הזה, לפעמים צד אחד צודק לגמרי, וצד אחר טועה לגמרי".

מכל המקומות שסיקרתי בעולם, זה היחיד שבו ההגינות נזקפה לגנותי.

מרג'ורי מילר היא כתבת ה"לוס-אנג'לס טיימס" בישראל

גיליון 14, מאי 1998