לפני שלושה שבועות, רגע לפני שנכנסתי לדבר על עוד נושא, פנה אלי עורך "לונדון את קירשנבאום", דרור זרסקי, ואמר לי: "ירון יוצא לחופשה. תרצה להגיש פעם אחת את התוכנית יחד עם מוטי?". לדעתי הוא לא סיים את השאלה כאשר המלה "כן!" נורתה מהפה שלי. כאילו שצריך להתלבט, כאילו שצריך לחשוב, כאילו שצריך להרהר בכזו הזדמנות שמגיעה פעם בירח כחול, להנחות את תוכנית הדגל של ערוץ 10 יחד עם ענק התקשורת מוטי קירשנבאום.
על אף שאני אורח קבוע בתוכנית זה כמעט 15 שנה, אינני עובד ערוץ 10, ולכן במשך כמה ימים המתנתי בחוסר סבלנות מנומס עד שהגיע האישור המיוחל: "שני הזקנים התלהבו, וגולן יוכפז, מנכ"ל חדשות ערוץ 10, אישר".
זה לא הדבר הכי פשוט בעולם, בלשון המעטה. לשבת לצד מוטי כמנחה אורח. לומר שלא חששתי יהיה בגדר בדיה, אבל לא היה סיכוי שאוותר על הזדמנות.
אל המערכת הגעתי ביום שני האחרון בשעה שלוש אחר הצהריים. מוטי כבר היה שם. נתנו לי את ערימת הדפים הצהובים, התחקירים והכתבות שישמשו רקע לאייטמים שעליהם נעבוד, ומוטי אמר לי: "אתה לא חייב לקרוא אותם, ממילא לא אתן לך להוציא מלה מהפה". זה היה קירשנבאום מזוקק: הומור חד וצולף שבעומק לבך קיווית שהוא מופנה אליך בשל חיבה עמוקה.
במשך דקות ארוכות קראתי את החומר כשמוטי יושב מולי. החלפנו כמה מלים עד שהוא פנה לדרור ואמר לו, "מתחילים?". הוא החל להכתיב את הפתיח של התוכנית כולה ואז את הפתיחים לאייטמים השונים. כאשר הוא הכתיב את הפתיח לאייטם על קמרון והחזיר, התגלגלנו כולנו מצחוק. אמרתי לו: "נראה אותך קורא את הפתיח הזה בלי להתפקע מצחוק", והוא ענה: "אני לא מודאג, את הפתיח הזה אתה תקרא!". קירשנבאום מזוקק, פעם שנייה.
הוא בחר מלים כמו ששולים פנינים מתוך צדפות; בעדינות, אבל בכוונה מלאה. הוא החליף מלה, שינה את מבנה המשפט, סיתת אותן בקפידה. כאשר סיים הוא נאנח. מיד אחרי התוכנית, הסביר לי, הוא צריך לנסוע לאשדוד כדי להגיש את פרס אופיר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הארוך.
רוני אורן, מפיקת התוכנית ומי שליוותה אותו במשך שנים ארוכות, ציוותה עליו להקריא את שמות המועמדים. "תעשה חזרה", פקדה עליו. הוא לקח את הנייר והחל לקרוא את השמות הבלתי אפשריים של המועמדים כדי לוודא שהוא לא מעוות אותם בטעות, אלא רק בכוונה.
"אתה רוצה לשמוע מה כתבתי לפתיח?", שאל אותי.
"ברור", עניתי.
הוא לקח את הדף והקריא את הפתיח שלו, שבו כתב: "טוענים שסרטי הטבע הדוקומנטריים שצילמתי לאורך השנים השפיעו על הסגנון שלי. אני לא חושב שהם צודקים". אחרי שסיים את המשפט הזה פצח בתיאור טבע א-לה קירשנבאום של המועמדים השונים שנאבקים זה בזה כמו בעלי-החיים בסוואנה, מחכים לשמוע מי מהם זכה. זה היה מצחיק בצורה נפלאה.
אני לא יודע בדיוק מה גרם לי לעשות את זה, אבל הרמתי את הטלפון הסלולרי שלי, פתחתי את אפליקציית המצלמה וצילמתי אותו. פעמיים. אני כמובן יודע בדיוק מה גרם לי לעשות את זה: רציתי מזכרת. ידעתי שאני צופה במשהו שלא רבים זוכים לראות ורציתי מזכרת. באותו היום העליתי כמה תמונות לחשבון הפייסבוק שלי, אבל את שתי התמונות של מוטי השארתי אצלי, קרוב אלי. שלי.
הוא גמר להקריא את הטקסט, התיישב על הספה ושאל: "מישהו פה צם ביום-הכיפורים?". דממה השתררה בחדר. "אני חושב לצום ביום-הכיפורים", אמר.
"מה?", שאלתי.
"נראה לי שאני צריך את זה לדיאטה", הוא ענה.
"נו, באמת", עניתי חזרה. "זה לא עוזר לדיאטה".
"בגיל שלי זה עוזר. אתה מנסה לעשות דיאטה כל השנה ואז מגיע ראש-השנה". לאחר רגע הוסיף, "לא הכנו שום אייטם למלחמת יום-הכיפורים. מי היה מאמין שעברו כמה... 42 שנה". הוא השתתק מהורהר. "בגיל שלי הזמן טס", אמר. "זה לא ייאמן שעברו כל-כך הרבה שנים. אני אפילו לא מאמין שעברה שנה מאז יום-כיפור שעבר, אז 42 שנה? אני זוכר כל רגע מהמלחמה הזו, כל שנייה".
זו היתה עוד הזדמנות שלא התכוונתי לוותר עליה. החדר כמעט התרוקן מתחקירנים, העורכים ושאר חברי המערכת. היינו שם הוא ואני, ואני לא התכוונתי לוותר על ההזדמנות. "איפה באמת היית", שאלתי, מקווה שלא יבחין בניסיון הגמלוני שלי לקבל גישה למאגר הניסיון האינסופי שלו. "ספר לי", ביקשתי.
והוא סיפר. במשך יותר מ-20 דקות הוא סיפר. הוא סיפר כיצד היה בחו"ל כאשר פרצה המלחמה, כיצד חזר במהירות לארץ, עלה לצפון וצילם כתבות, כיצד הוזנק חזרה למערכת בירושלים על-ידי ארנון צוקרמן כדי לעשות סדר. "אמרתי לו שאני מוכן בשני תנאים", סיפר. "האחד הוא שאם אני שולח אנשים הביתה, אתה מגבה אותי, והשני הוא שאחרי שאני גומר לעשות סדר, אתה נותן לי צוות ופילם צבעוני! (סימן הקריאה במקור) ונותן לי לרדת דרומה כדי לצלם סרט על המלחמה". צוקרמן הסכים.
אז מוטי חזר לירושלים, עשה סדר, הרים משדר חדשות של ארבע שעות בעידן שבו תוכניות החדשות היו באורך של 30 דקות, שלח הביתה עורך וידיאו שלא היה מוכן להכין לו כתבה באורך שמונה דקות, רק כדי לקבל את עורך הווידיאו חזרה לאחר שערך כתבה נפלאה (באורך של שמונה דקות, אלא מה), ואז, כאשר המערכת התייצבה, הוא לקח פילם צבעוני וירד דרומה לעשות את הסרט שלו.
מוטי צדק: הוא זכר הכל. הוא זכר תאריכים ושעות, מקומות ואנשים. הוא תיאר ללא היסוס, לא גמגום, ללא הפסקה, בצורה שוטפת, מרתקת ומלאה את האופן שבו איש חדשות כמוהו ראה את המלחמה.
"היתה באמת תחושה של חורבן הבית, שהכל נגמר?", שאלתי אותו כאשר קמנו לצאת מהחדר.
"בוודאי. כולם ידעו שאם המצרים עוברים את המתלה, זה נגמר. זה נגמר".
זה היה שיעור ההיסטוריה הגדול, המקיף והמרגש ביותר שזכיתי לקבל ממי שהמלים "ענק התקשורת הישראלי" משפילות לידו את מבטן.
ירדנו כמה קומות למטה, החלפנו בגדים וכעבור כמה דקות נכנסו לאולפן.
אם היה רגע אחד מותח עבורי, זה היה הרגע הזה. הרגע שבו סופרים לאחור ומוטי מברך אותך ב"ברוכים הבאים". לך תדע איזו אמרת כנף קירשנבאומית אתה עומד לחטוף. אבל אני, בר-מזל שכמוני, זכיתי לחיבוק חם, מפרגן ואוהב, כל-כך מחבק שלרגע נעתקו המלים מגרוני.
במהלך התוכנית התקשיתי להסיר את החיוך מהפנים. לקראת סוף התוכנית התפקענו מצחוק כמה פעמים. ישבתי בכסאו של ירון כשמימיני המרואיינים ומשמאלי מוטי. זה גרם לכך שחלק גדול מהזמן כלל לא ראיתי את מוטי, אבל מדי פעם, למרות שזו לא טלוויזיה מוצלחת במיוחד, הפניתי מבט למוטי ועורף למרואיינים. אחרי הכל, בשביל זה באתי.
ואז, אחרי מה שנראה כמו לא יותר משתי דקות, התוכנית נגמרה. יצאנו במהירות מהאולפן היישר לחדר ההלבשה.
"היתה תוכנית טובה", אמרתי.
"היתה תוכנית מצוינת", הוא ענה.
"היה מצחיק", אמרתי.
"היה נפלא", ענה.
הוא החליף בגדים במהירות, יודע שהנהג מחכה לו למטה, לקחת אותו לטקס שבאשדוד.
"יאללה, אני הולך", הוא אמר לי.
והלך.