"אחת לכמה חודשים מתעורר מחדש הצורך לבצע שינויים מרחיקי לכת בכדורגל ולהפוך את המגרש למקום נקי מאלימות ומגזענות. הפתרון העיקרי לבעיה הוא יצירת מנגנון אכיפה והרתעה יעיל להרחקת אוהדים מתפרעים". במלים אלה פתח גל קרפל את מאמרו ב"ספורט הארץ" (27.7.15), שבו פרש את משנתו בנוגע לפתרונות למיגור האלימות בכדורגל הישראלי.

נראה כי כוונותיו של קרפל טהורות לפחות כמו בית"ר ירושלים על-פי חזון לה-פמיליה, אך כמו רבים מהמשכשכים במי-האפסיים של תקשורת הספורט, הוא טועה בניתוח המצב ובדרכי הפתרון. הרקע למאמר הוא התפרעות אוהדי בית"ר ירושלים בשרלרואה שבבלגיה, אך מדינת ישראל אינה יכולה, וגם אינה צריכה, להיות אחראית להתנהגות אזרחיה מעבר לים. כן, גם אם הם אוהדי כדורגל. לא זו אף זו – ה"התפרעות" במגרש לא היתה כזו שכמוה לא ראו באירופה מעולם. מופעי פירוטכניקה הם דבר שבשגרה ביציעים באיטליה, צרפת, פולין, יוון, סרביה ועוד מדינות שרמת הכדורגל שלהן עולה בהרבה על זו שלנו בישראל. אם מאפשרים להם להתבטא, האוהדים יכולים להפוך אותם מ"מפגן אלימות" למופע עידוד מרהיב.

הפיכת "פרשת בית"ר ירושלים בבלגיה" ל"ביזיון לאומי", כפי שקובע קרפל, אינה אלא הפרזה, מכוונת או לא, ומעידה על קושי בהבנה של מה שקרה באמת ביציעי שרלרואה, וחשוב מכך – מה שקרה מחוצה להם. קרה שם בדיוק מה שקורה על בסיס קבוע במגרשים בחיפה, בתל-אביב, בנתניה ובבאר-שבע, שאליהם מגיעים החיילים הנאמנים בצהוב-שחור כדי להראות לעולם מי כאן הבוס. ומן המפורסמות הוא שמי שתר באופן קבוע אחר הצרות, בדרך כלל ימצא את מבוקשו במהרה.

"הצורך ביצירת מנגנון הרחקת אוהדים מהמגרשים ידוע, ובמשך השנים נעשו מאמצים לפתור את הנושא", כותב קרפל על "המנגנון", שוב אותו מנגנון ארור. אלא שהוא שוכח שמנגנון כזה כבר קיים. קוראים לו משטרת ישראל, ואליה מצטרפת מערכת המשפט. אם המנגנון הזה היה מבצע את עבודתו כהלכה, כפי שהוא עושה בהצלחה בזירות אחרות, המאמר המדובר לא היה נכתב מלכתחילה משום שלא היה בו צורך. יש במדינת ישראל חוק שנקרא חוק העונשין. כל מה שנדרש הוא להפעיל אותו ולאכוף אותו כנדרש.

אבל אליבא דקרפל, "התנהגות במגרש הכדורגל אינה שקולה להתנהגות ברחוב או בכל שטח ציבורי אחר". האומנם? קרניים לנו ולא ידענו? אנחנו שונים מקהל שבא לשמוע מוזיקה, לצפות בהצגה או ליהנות בחוף הים? בדיוק בגלל התפיסה המעוותת הזו, שבה מדברים על "אלימות בכדורגל" במקום להבין שיש אלימות ויש כדורגל, בנפרד, הכדורגל נתפס כאלים אצל מי שאינו צורך אותו. בגלל העיוות הזה, הכדורגל מגיע לחדשות בפריים-טיים רק במקרים של בלגן ואלימות ולא, למשל, כדי להראות תפאורה מרגשת שחבורה של אוהדים מסורים לא ישנו שבועיים כדי להרים אותה לשלוש דקות וחצי.

אוהדי מכבי חיפה נפרדים מיניב קטן (צילום מסך)

אי-אפשר, ולא ברור למה בכלל לנסות, לנתק את מגרשי הכדורגל ממרחב המחיה שלהם ולהפוך אותם לאי של שפיות בתוך המציאות הישראלית, שהיא אלימה לעתים, וגזענית לעתים, ורוויית מתחים ועצבנית וחסרת סבלנות. מגרשי הכדורגל הם בבואה של החברה שבה הם נמצאים. לעתים הם אולי קריקטורה מוקצנת שלה. זה המשחק של כולנו – הזבן במכולת, מנהלת הבנק, מתקן התריסים, מהנדס החשמל, עורכת-הדין, הסטודנטית, השכן ממול. כולנו לה-פמיליה? באמת?

העונשים של "הרחקה מהמגרשים", קל וחומר העונשים הקולקטיביים של סגירת יציע או משחק רדיוס, הם מגוחכים במקרה הטוב ומטופשים במקרה הרע. הם לא יעילים, לא מקטינים את האלימות ורק מגדילים את הפער, הגדול מדי ממילא, בין מקבלי ההחלטות לבין קהל האוהדים השבוי, שיעשה הכל כדי להגיע למשחק של קבוצתו. מעבר לכל אלה, הם אינם עומדים בשום מבחן בסיסי של היגיון והגינות. על בסיס היגיון זה, בגין תקיפת השחקן משה איבגי ירחיקו את מעריציו מאולמות הקולנוע לשנה.

מגרשי הכדורגל אינם אלימים יותר מהרחוב הישראלי, הכבישים או מועדון לילה בצד האפל של העיר. כדי לצמצם את האלימות למינימום נדרשים בסך-הכל יחס הולם ושירותי משטרה ראויים: תתייחסו אל אוהד הכדורגל כאל מי שבא לצרוך את מנת התרבות השבועית שלו, וטפלו בהתאם לחוק במי שבא להפריע להצגה. זה הכי פשוט, הכי יעיל, זה עובד בכל מקום אחר, יש לכם האמצעים לכך, וזה בעיקר רחוק, הכי רחוק שיש, מהמפלצת המפחידה שניסה קרפל לצייר.

יפתח שוע רואה כדורגל מהיציע זה 29 שנה, והוא חבר מייסד בוועד המנהל של עמותת אוהדי מועדון כדורגל מכבי חיפה