כל העיתונים מדווחים בכותרותיהם הראשיות על המאבק סביב תקציב הביטחון: בצד אחד של הזירה ניצבים צה"ל, ראשיו ומערכת הדוברות המשומנת שלו, המתנגדים כולם להמלצות שפורסמו אתמול, הקוראות לקצץ בתקציב הצבא; מערכת הביטחון והעומד בראשה – שר הביטחון משה יעלון; ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהעיתון הנפוץ בישראל נערך ברוחו; אהדה ציבורית מובנית וטבעית לחיילים. בצד השני: פקידים באוצר, שר החינוך ואוסף מפוזר של אינדיבידואלים.
יחסי הכוחות הללו באים לידי ביטוי מובהק בעיתונות הכללית הוותיקה, אך נהפכים על ראשם בעיתונות הכלכלית הצעירה. זהו מהפך המסמן תקווה שכרוך בה מפח נפש. העובדה כי בישראל פועלת עיתונות העוסקת בסוגיות רוחב יסודיות, ועושה זאת באופן ביקורתי ומעמיק, היא התרחשות מעוררת תקווה. העובדה כי העיתונות הזו ממותגת כעיתונות נישה ומגיעה לפלח קהל קטן יחסית, בעוד שאת הנתח הגדול שלו תופסים שני עיתונים מושחתים על-ידי אינטרסים זרים, היא סיבה למפח נפש.
תקציב הביטחון, עמדת המערכת
"סערת לוקר" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יוסי יהושוע, החתום על הידיעה הראשית, בוחר לנצל את ההזדמנות התקופתית לטיפול בבעיה המערכתית מהמשמעותיות במשק ובחברה הישראליים כדי לקבוע ש"כמו הרבה דברים בחיים, גם פה הכל אישי".
הזווית שהכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" בוחר להדגיש בסיקור המלצות ועדת לוקר היא זאת: חבל שלוקר והרמטכ"ל איזנקוט לא נפגשו "לפחות פעם אחת לפני הצגת התוכניות שלהם". "אם הם רק היו מדברים", קובלת כותרת המשנה לידיעה הראשית. ההפניה השנייה על שער העיתון היא למאמר מאת תמי ארד, הסבורה כי "המלצות לוקר לגבי הפנסיה למשרתים עשויות להותיר את הצבא ללא לוחמים איכותיים בקבע".
בידיעה עצמה מתאר יהושוע כיצד הכתבים נעים מחדרו של לוקר לחדרו של ראש אכ"א כדי לשמוע "טיעונים הפוכים שנאמרים בלהט זהה". עם זאת, מהידיעה עולה כי הכתב הצבאי השכיל להאזין ביתר קשב בחדרו של נציג הצבא. יהושוע מציין "שלוש מחלוקות עיקריות", כש"לב המחלוקת הוא הסוגיה השלישית – הפנסיה", שביחס אליה הוא ממליץ להיענות לדרישות הצבא (במשפט הפנטסטי: "לא מדובר בפערים אסטרונומיים. בסופו של דבר מדובר בסכום של כ-2 מיליארד שקל"). לשם האיזון, כותרת ענקית בכפולת העמודים השנייה מוקדשת לעמדתו של שר הביטחון: "דו"ח שטחי ומנותק".
ב"ידיעות אחרונות" יכולים לטעון כי העניקו פתחון פה גם לתומכים בהמלצות הוועדה – יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט והשר זאב אלקין (מי שסבור שעמדותיהם הובאו בעיתון רק כדי לפגוע בנתניהו ולתקוע טריז בקואליציה שלו, יכול להיעזר בפתיח המרומז של הידיעה האמורה: "המחלוקות הקשות על תקציב הביטחון [...] זלגו אתמול גם לשולחן הממשלה וחוללו סערה פוליטית חדשה שכבר חוצצת בין חברי קואליציית נתניהו ומאיימת לפגוע באחדות הממשלה").
ב"ישראל היום" מצג האיזון קלוש הרבה יותר. "אנשי הקבע: שליחות – או 'שק חבטות'" הוא כתב החידה שהעורך, עמוס רגב, בוחר ככותרת ראשית. "רק לפני שנה הגנו אנשי כיפת-ברזל על אזרחי ישראל; רק לפני שנה לחמו כוחותינו במנהרות עזה. עכשיו ממליץ דו"ח לוקר להבטיח פנסיה רק למעטים, לצמצם את שכר אנשי הקבע ולפטר עוד 2,000 מהם", נכתב בדף המסרים שרגב מפרסם בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון.
רגב אינו מתרגש מכך שהתעמולה שהוא מפרסם מכילה שקר בוטה במיוחד: אף דו"ח אינו ממליץ ואינו יכול להמליץ על ביטול פנסיה לאדם עובד כלשהו (למעשה, חיסכון לפנסיה הוא חובה חקוקה). ההמלצה של ועדת לוקר היא לצמצם את מספר הזכאים לפנסיית "גישור", כלומר – לפנסיה הניתנת לפני גיל הפנסיה, לפורשי צבא קבע (נוסף למשכורת שירוויחו כשישתלבו בשוק העבודה האזרחי).
כלל הסיקור בעיתון משקף היטב את רוח הכותרת. למעט מאמר פרשנות אחד (חזי שטרנליכט), שאר הפרשנים (דן מרגלית ויואב לימור), הכתבים והעורכים בעיתון מתגייסים לדברור העמדה הנחרצת של מערכת הביטחון בגנות הדו"ח. אפילו "כתב 'ישראל היום'" נקרא לדגל, כדי לחתום על ידיעה שכותרתה "נשות אנשי הקבע מתגייסות: 'גם כך האבות לא רואים את הילדים גדלים, לפחות אל תפגעו להם בפנסיה'".
תקציב הביטחון, העיתונות הכלכלית
"דו"ח לוקר שומט את הקרקע מתחת לטענות הבטחוניות", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "דו"ח ועדת לוקר ממליץ על שינוי עמוק באופן שבו מנהלת מערכת הביטחון את תקציבה. עיקר ההמלצות: מעבר לתקציב חומש קבוע מראש, ביטול פנסיית הגישור ושקיפות תקציבית. מלבד ציון הליקויים הדורשים תיקון התמודדו מחברי הדו"ח עם כל הטענות המרכזיות של בכירי מערכת הביטחון", קובעת כותרת המשנה.
שמונת העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לסיקור המלצות הוועדה, והם מומלצים כולם לקריאה. בין השאר, נעמה סיקולר כותבת על התוכנית האלטרנטיבית של הצבא, "גדעון" ("לא אלטרנטיבה").
"נתניהו קיבל הזדמנות למהפכה של פעם בדור בתקציב הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ועדת לוקר מצאה כי תקציב הביטחון נקבע ומנוהל בהפקרות, ללא פיקוח הולם, ולעתים גם ללא מעקב של צה"ל עצמו. הוועדה ממליצה אמנם על הגדלת התקציב נטו, ל-59 מיליארד שקל בשנה – אך תובעת להקטין את הוצאות השכר בצה"ל ב-14%, לחתוך במספרם של אנשי הקבע והמילואים, לאזרח כל משימה שאינה מבצעית ולהכפיף את התקציב לפיקוח של המטה לביטחון לאומי", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בציטוט של שר הביטחון יעלון: "יישום דו"ח לוקר יהיה הימור על בטחונם של אזרחי ישראל. ההמלצות בעניין אנשי הקבע אינן מוסריות'".
"צה"ל המהולל נחשף במערומיו", נכתב בכותרת המאמר הפותח את הגיליון, מאת מירב ארלוזורוב. "'הוועדה מתרשמת כי היקף כוח האדם של מערך הקבע הדרוש לצבא אינו ברור לו עצמו', כותבת ועדת לוקר. כלומר, הגידול העצום במספר אנשי הקבע לא נובע רק מרצון הצבא להתנפח ולהגדיל את תקציבו – אלא פשוט מחוסר שליטתו בניהול שלו עצמו", נכתב בכותרת המשנה.
כרגיל, "גלובס" מציג גישה שונה מזו של שני העיתונים הכלכליים המתחרים. "תקציב בלי חשבון" היא הכותרת הראשית של "גלובס". העיתון הכלכלי מעניק מקום נרחב לעמדת מערכת הביטחון ולביקורת על ועדת לוקר וממסגר את הדיווחים בצורה של "עיתונות מאוזנת" – טור דעה בעד, טור דעה נגד, וידיעה ראשית פרווה שמוחה על "העימותים בין האוצר לצה"ל".
אלא שהאיזון, כמו תמיד, רק מסתיר עמדה מערכתית. במקרה הזה, עמדתו של "גלובס" – עם כל הכבוד לעלה התאנה עמירם ברקת – היא נגד ועדת לוקר והמלצותיה. כך, ידיעה נפרדת מוקדשת לתוכנית "גדעון" של הרמטכ"ל איזנקוט, שנהגתה כקונטרה לוועדת לוקר, ועמוד שלם מוקדש לכתבה של יובל אזולאי, המוביל את העמדה הפרו-מערכתית תחת הכותרת הניטרלית "בכיר במערכת הביטחון: 'הדו"ח – סכנה אמיתית לפירוק צבא הקבע'".
השילוב של השינוי במפת האיומים הבטחוניים, הירידה בצמיחה ושינוי סדרי העדיפויות בעקבות המחאה החברתית "הופך את דו"ח לוקר במידה רבה לקריאת השכמה מהדהדת לצה"ל ולמערכת הביטחון", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט" (ובגרסה מורחבת בבלוג שלו).
"דו"ח לוקר מציע מנגנונים פשוטים יותר מאשר אלה של ועדת ברודט. בלי מנגנוני הצמדה מסובכים, בלי תלי תלים של מלים. דו"ח ברודט היה מייגע. דו"ח לוקר הוא סטקטו. הוא כולל צעדים פשוטים וחדים, אם כי בחלקם כואבים ליישום. קיצוץ כוח אדם, קיצוץ בפנסיה, דגש על תקציב לאימונים ולמחקר ופיתוח ושינוי אופן בניית התקציב והבקרה עליו, הגדלה משמעותית של השקיפות ותחילת מתן דין-וחשבון אמיתי לדרג הפוליטי, ורחמנא ליצלן אפילו קצת לציבור הרחב", כותב עוד אמסטרדמסקי.
"הדו"ח הזה, אם ייושם, יחזק משמעותית את צה"ל ואת מערכת הביטחון ואת היכולת שלהם לתת מענה לאיומים", ממשיך אמסטרדמסקי. "הוא יהפוך את צה"ל לרזה יותר אבל עוצמתי ויעיל יותר, ותורם יותר לחברה הישראלית (ולו בכך שהוא משחרר את הצעירים להיכנס למעגל התעסוקה או ללימודים גבוהים שנה מוקדם יותר). הוא יגרום לצבא לפנות המון כסף לעצמו (בעיקר על-ידי צמצום כוח אדם ופנסיה) ולהיות יעיל יותר ומבצעי יותר (תקציב האימונים יוגדר כעוגן שסטייה ממנו דורשת אישור מיוחד של הממשלה) ומוכן יותר לעתיד (כי במקביל לאימונים, גם למחקר ולפיתוח יהיה עוגן תקציבי).
"ובנוסף, בגלל שתקציב הביטחון יוגבל ולא יעלה בחמש השנים הקרובות (אלא רק בהתאם למדד המחירים לצרכן), המשמעות היא שבכל שנה הממשלה תוכל להקצות את התוספות שלא הולכות לתקציב הביטחון למשרדי הממשלה האזרחיים (למשל, למערכת ההשכלה הגבוהה), או פשוט להוריד את המסים. אבל בשביל שזה יקרה, נדרשת מנהיגות אמיצה".
כשאין מנהיגות אמיצה, הצורך בעיתונות אמיצה מתחדד כפליים.
הנבצר
שר האוצר משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)
מבין הידיעות והפרשנויות בעיתונים רועמת שתיקתו של שר האוצר משה כחלון, מי שנישא אל כהונתו על גלי המוניטין שלו כרפורמיסט ומתגלה עד כה כממשיך לא יצירתי במיוחד של השיטה הקיימת.
מונופול הגז
"נובל-אנרג'י דרשה ודאות רגולטורית בלתי מוגבלת בזמן", כותבים אורי תובל ותומר גנון ב"כלכליסט". "הח"כים של כולנו דורשים פיקוח על מחירי הגז", נכתב בכותרתה של ידיעה אחרת באותו עמוד, מאת ליאור גוטמן. "כחלון התחמק, אבל חבריו לסיעה נבהלו מההפגנות", נכתב בכותרת הגג.
"דו"ח המבקר [על מונופול הגז] נזרק לפח אחרי שעתיים. מתווה הגז יוגש לאישור הכנסת ללא תיקונים – ודרעי יעקוף את הממונה על ההגבלים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "המבקר מצפה שקברניטי המדינה יעשו בדו"ח הביקורת שימוש, ואם צריך, יוציאו את מתווה הגז למסלול חדש", נכתב באחד הטקסטים בכפולת העמודים 12–13. "דרעי התקפל: יעקוף את דייוויד גילה לאחר שמתווה הגז יאושר בכנסת", נכתב בכותרת הידיעה הראשית בכפולה. טקסט שלישי הוא אולי החריף ביותר עד כה של אבי בר-אלי, הכתב המוביל את סיקור משק האנרגיה בעיתונות הישראלית, והרוח הנושבת ממנו פסימית מאוד.
הבנקים
מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "ממון", מעניק עמוד שלם לטענה כי בישראל אין בעיה של ריכוזיות בתחום הבנקאי וכי אין להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. הדובר: "יועץ הבנקאות הראשי של דלויט" (פירמת רואי-חשבון בינלאומית עצומת ממדים), שאומר את הדברים לרועי ברגמן.
ברגמן מדגיש את הרקע לקביעותיו של היועץ, ג'יימס רייכבך, המובלטות בכותרות הראיון: ועדת שטרום, שמטרתה היא הגברת התחרות בתחום. ברגמן אינו מציין אם רייכבך הגיע לארץ כאורחם של הבנקים ואם פגישותיו עם ראשי הבנקים בישראל היו משום שהם לקוחותיו.
"לקראת התוכנית להפריד את חברות האשראי מהבנקים – חברות האשראי התחמשו ביועץ עבור ועדת שטרום", נכתב בכותרת ידיעה של תומר ורון ב"כלכליסט". "ל'כלכליסט' נודע כי עובדי החברות שכרו את שירותיו של סמנכ"ל הרגולציה לשעבר בהתאחדות התעשיינים. השימוע בוועדה להגברת התחרות בענף החל אתמול עם חברות הלוואה אינטרנטיות". שמו של היועץ: רובי גינל, שיעבוד לצד חברת היחצנים פרו-אסטרטגיה.
"ידיעות אחרונות" וגל בק
הסיקור של פרשת חקירת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני עשור, שחשפו אילה חסון ויפעת גליק ברשות השידור, ממשיך להפגין מה שנראה כמו פער של ממש בין ההתעניינות הציבורית לבין זו של העיתונות.
העובדה שהעיתונים אינם מעניקים לפרשה טיפול מסיבי יומיומי סבירה ומובנת בהחלט: אחרי הכל מדובר במקרה שגם חושפיו ומשפחת ההרוג אינם טוענים שהוא אינו נקודתי. למעשה, ככל שמדובר בהצהרות הפומביות של חסון, גליק והוריו של בק, לפחות אלה שאליהן נחשפתי, הם גם טורחים להדגיש כי הם אינם טוענים שמדובר בטיוח סיציליאני שבמסגרתו הוריה העשירים והמקושרים של הדורסת נעזרים בעורך-דין מושחת כדי לשחד שוטרים ופרקליטים לסגירת תיק זריזה. אפשרות כזו היא, בשלב זה, קונספירציה דמיונית שמטילה דופי חמור באנשים פרטיים ובמערכות ציבוריות ללא הוכחות מספקות.
טוב שבתקשורת המרכזית לא מהדהדים את הקונספירציה הזו, הפוגעת בנכס החשוב של אמון הציבור במערכות אכיפת החוק. אלא שגם כך טבען של קונספירציות הוא שיש להן כוח משיכה גבוה, ואנשים רבים סבורים שהן אמת לאמיתה. הנה למשל תגובות הגולשים בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" על הפניה לדיווח על ביקור בישראל של האסטרונאוט באז אולדרין, שהיה בחללית אפולו 11 – הראשונה לשאת אנשים שנחתו על הירח.
תגובות גולשים בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" להפניה לדיווח על ביקור בארץ של אסטרונאוט שהיה על הירח, 22.7.15
כך, על אף שלאופי הסיקור של פרשת בק יש הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת, הרי שהוא יוצר תיאוריות קונספירציה חדשות, על גבה של התיאוריה הראשונה (הרי אם יש טיוח – מדוע שלא יהיה עוד טיוח?). הקונספירציה החדשה באה בין השאר לידי ביטוי בולט בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" (להלן כמה דוגמאות), כשהגולשים מצביעים שוב ושוב על הקשר – המקרי והתמים עד שיוכח אחרת – בין הפרשה לבין העיתון: אביה של הדורסת, נדב פלטי, הוא שותפה של תמי מוזס, אחותו של בעל השליטה ב"ידיעות אחרונות" נוני מוזס. כבכיר בתעשיית הטלוויזיה, טוענים עוד הקונספירטיבים, הוא מקושר למשפחת מוזס בדרכים נוספות.
גולשים מאשימים את "ידיעות אחרונות" כי הוא מטייח את פרשת גל בק. ב"ידיעות אחרונות" מגיבים: "הקדשנו לפרשה כמה וכמה כתבות וגם פוסטים, ואנחנו ממשיכים ללוות אותה"
גולשים מאשימים את "ידיעות אחרונות" כי הוא מטייח את פרשת גל בק. ב"ידיעות אחרונות" מגיבים: "אנו עוקבים אחר פרשת גל בק וכאשר יהיו התפתחויות חדשות נדווח עליהן"
קוראי "ידיעות אחרונות" גם יכולים להמשיך לטעון נגד העיתון שהם טופלים עליו אשמת טיוח קונספירטיבי כי מקרה כמו זה של פרשת גל בק הוא סיפור קלאסי שכאילו נוצר עבור פמפום בעמוד הראשי של העיתון: הוא מטיל דופי חמור במערכת המשפט; הוא עתיר רגש ומעורר הזדהות; הוא מעורר עניין אדיר בציבור; יש בו אלמנטים סנסציוניים רבי עוצמה. למרות זאת, הם יפנו אצבע מאשימה, בעיתון מעדיפים שלא לטפל בפרשה כסיפור גדול (ההתייחסות היחידה בעמודי החדשות של העיתון לפרשה בימים האחרונים היתה ידיעת תצלום על הפגנה לזכרו של בק, בתחתית עמ' 20).
מאז ההפסד במערכת הבחירות האחרונה, אחרי שהריקבון של "ידיעות אחרונות" צף ועלה באופן בוטה אל פני השטח, העיתון מנסה להשתקם ולחזור לקבל את הלגיטימציה העממית שהוא רגיל לה. פרשת גל בק יכולה להיות קו ציון נוסף בכיוון ההפוך – חזרה למדבר – משום שנראה שהיא קולעת את העיתון למלכוד 22.
אם ימחק את התגובות המשמיצות אותו, יואשם בטיוח והשתקה. אם יותיר אותן מתנוססות מעל דף הפייסבוק שלו – יהיה מי שיראה בכך אישור לנכונותן. הרי אין מדובר בפרסום בבלוג אנונימי, אלא בתגובות מזוהות בזירה ציבורית הנשלטת על-ידי העיתון. כך גם בנוגע לטיפול העיתונאי: אם "ידיעות אחרונות" ימשיך לטפל בפרשה באופן רפה, הוא ימשיך להיות מואשם בטיוח והשתקה (כאמור, גם אם לטיפול הרפה יש הסברים הגיוניים וסבירים). אם יפעיל את עיתונאיו כדי לתחקר את הפרשה שאירעה לפני עשור, סביר להניח שהללו לא יצליחו להגיע לממצאים מכריעים כלשהם, וממילא העיתון יואשם שוב בטיוח ובהשתקה.
אלא שב"ידיעות אחרונות" החליטו משום מה להתמודד עם האש המלחכת את סף דלתם על-ידי שפיכתו של גלון בנזין: כאילו כדי להוכיח שהם נגועים באינטרס זר, דווקא ב"ידיעות אחרונות" נתנו במה לתיאוריית קונספירציה נגדית, שלפיה המניע של חסון בחשיפת המקרה והדהודו החוזר אינו עיתונאי מקצועי, אלא יריבות לכאורה של בעלה, הסוכן שי נשר, עם פלטי. וכשעיתון משתתף במשחק הקונספירציות, שלא ילין כשהוא עצמו נופל להן קורבן.
במגזר
יהודה שוחט כותב ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על מה שעולה בגורלם של חרדים המבקשים להיעזר במערכת המשפט. "כבר יותר משלוש שנים שלאה היא אויב הציבור בעיר אלעד", נפתחת הכתבה. "כשהיא יוצאת לרחוב, רבים מסיטים את מבטם. אחרים יורקים על המדרכה לצדה. מנאצים אותה בשקט. ילדיה סובלים מנידוי ואף בית-ספר לא הסכים לקבל אותם, למרות שהם תלמידים טובים. היחס כלפיה, כך נראה, גרוע מזה שהיה מקבל בעיר פדופיל או רוצח סדרתי. החטא הנורא שחטאה לאה: פנייה לבית-המשפט. העונש, מן החמורים בחברה החרדית: כתב סירוב. כלומר, חרם ונידוי מטעם בית-הדין החרדי".
פינת הטוקבק
"ישראל היום" מתפאר בידיעת קידום עצמי על העלייה בחשיפה ‒ הגולשים מגיבים
בינתיים, בעמוד מודעות האבל
פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל, מודעת אבל, "הארץ", 22.7.15
ענייני תקשורת
נתניהו ואלוביץ'. תמונתו של שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, מתנוססת מעל ידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט", שלפיה "משרד התקשורת מעכב את הטלת הקנס על בזק". "מנכ"ל משרד התקשורת הקודם התכוון לקנוס את בזק על הפרעה לרפורמה בשוק הקווי. חודשיים מאז שהוחלף, הקנס טרם הוטל".
"פילבר [המנכ"ל הנכנס] אינו מתאמץ להפריך את התיאוריות שליוו את כניסתו לתפקיד, שלפיהן ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו פיטר את ברגר ומינה אותו לנוכח רצונו להגן על בעל השליטה בבזק שאול אלוביץ', ששוקל להקים ערוץ חדשות שבו יזכה נתניהו ליחס אוהד. מאז פיטורי ברגר הספיקו פילבר ונתניהו לאשר את מיזוג בזק ו-yes [...] נוסף על כך החל משרד התקשורת לבחון לאחרונה את האפשרות של הסרת ההפרדה המבנית בין בזק לבזק בינלאומי".
רכילות ואתיקה. "עורכי האתר 'gawker' התפטרו בשל הורדת ידיעה שהוציאה אדם מהארון", נכתב בכותרת ידיעה של איתי שטרן ב"גלריה".
הצרת עיניים. ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להדגיש את העיסוק ברוחב המותניים של נשים. על שער המוסף "זמנים מודרניים" מתנוססת הסטמפה שלפיה העיתון אינו מפרסם תמונות נשים שמותניהן הוצרו באמצעות תוכנת עיבוד תמונה. ההפניה הראשית היא לראיון שערכה סמדר שיר עם כמה דוגמניות. הנה קטע מהראיון, שבו חושפת אחת מהן מי יכול להיות המרוויח הכלכלי מקמפיין למניעת שימוש בתוכנות עיבוד תמונה להצרת מותניהן של נשים מצולמות:
"את תעשיית הצרת ההיקפים זוקפת בוגנים לחובת זמרות ושחקניות שנכנסו לשוק הדוגמנות. 'הן מצטלמות למגזינים למרות שהן לא נראות כמו דוגמניות ולא יודעות להתנהג כמו דוגמניות, ובסוף מפילים את האשמה על הדוגמניות המקצועניות', היא טוענת. 'אם הלקוח רוצה דוגמנית ממש-ממש רזה, אז שיחפש וימצא. זאת לא חוכמה לקחת זמרת מלאה ולהוריד ממנה עשרות קילוגרמים בשעה'".
מהלך אי-ההצרה. הטיפול של "ידיעות אחרונות" בסוגיית "הצרת ההיקפים" ממשיך גם בעמודי החדשות, וחושף אינטרסים כלכליים נוספים, ישירים יותר. בעמ' 24 של העיתון, מתחת לידיעה על הפרשה החדשה של הזמר אייל גולן, מדווחת ענת לב אדלר על "פאנל שהתכנס בתל-אביב" ועסק ב"תמיכה במהלך נגד הצרת היקפים".
הפאנל, נכתב בשורה החותמת את הידיעה, "אורגן על-ידי רשת המשביר-לצרכן תחת המוטו 'להיראות יפה בכל מידה', לכבוד כניסתו לארץ של מותג האופנה הספרדי 'פונט רומא', הפונה לנשים במידות האמצע". ובתרגום לעברית: המאבק החברתי הנלהב של "ידיעות אחרונות" הוא פרסומת לבגדים.
בתוך כל זה, ב"ידיעות אחרונות" לא מחמיצים את ההזדמנות לקדם גם את תדמיתה של השרה גילה גמליאל, מי שנראית כאחת הכוכבות העולות של העיתון, שזוכה לככב בכותרת הידיעה וציטוט שלה נדפס בתוכה (המעגל נסגר משום שהציטוט הוא של דברי שבח של השרה לעיתון על "מהלך אי-הצרת ההיקפים שאותו הוא מוביל").
התנשאות. ב"ידיעות אחרונות" סבורים שהקוראים שלהם הם עגלים פעורי עיניים, שהדרך היחידה לדווח להם על ביקורו בישראל של מי שהיה חבר בצוות האסטרונאוטים הראשון שדרך על הירח היא להדגיש כי הוא "האיש שבהשראתו עוצבה דמותו המצוירת של 'באז שנות אור'". עבור קוראי סקירת העיתונות של "העין השביעית" שאינם מצויים בפרטי טריוויה מעולם האנימציה נציין כי "באז שנות אור" הוא אחד מגיבוריה של סדרת סרטים מצוירים לילדים.