הגרעין האיראני
עיכובים של הרגע האחרון בגיבוש הסכם הגרעין בין איראן לשש המעצמות גזרו על העיתונים להמתין עם הסיכומים יממה נוספת. על אף שבמערכות כבר נערכו להכריז על ההסכם הבוקר, אמש הוארך המשא-ומתן שוב באופן שאילץ את הכתבים לנפק שוב דיווחים המבוססים על הצהרות מניפולטיביות מתוך חדרי הדיונים וקרעי פרטים מתוך הסכם שסעיפיו טרם סוכמו או פורסמו במלואם.
הבוקר, שעות אחדות לאחר שחבילות הנייר המודפס הונחו בפתחי בתי המנויים, הודיעו הצדדים המתדיינים כי הגיעו לעמק השווה, ובכך גרמו להתיישנותם המיידית של רוב הדיווחים החדשותיים בעניין עוד לפני שרבים מהלקוחות הספיקו לדפדף בהם. מה שנותר רלבנטי הוא העמדות השונות שמצוטטות בסיקור החדשותי, ועימן טורי הפרשנות והדעה, הצובעים כל אחד מהעיתונים בצבע אחר.
ב"ישראל היום", העיתון הביקורתי ביותר כלפי ממשל אובמה והסכם הגרעין – עוד לפני שנודע מה יהיה תוכנו – ממשיכים את הקו ההיסטרי מהימים האחרונים ומגישים עוד כותרת ראשית מאוזנת שתיכנס לפנתיאון: "הסכם מלא חורים, ויתורים בכל מחיר". מעליה, ליתר ביטחון, נפרש ציטוט מפי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ומושא ההערצה והקידום של עורך העיתון ובעליו: "אין להם רצון להימנע מהסכם רע".
"ישראל היום", היום
סמליל קבוע המשובץ בכל העמודים הרלבנטיים מציב את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה מול המנהיג האיראני עלי חמינאי, כשמעליהם הסלוגן "דיל בכל מחיר". טורי הפרשנות מוקדשים לניתוח צחוקו של שר החוץ האיראני ("נצחון העורמה"), שלטענת עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט מאפשר להבין "מי פה המנצח".
שתי ידיעות ושני טורים, התופסים פחות או יותר מחצית מכלל השטח שמקדישים עורכי "ישראל היום" לסוגיה, עוסקים באפולוגטיקה ובתקיפת המתנגדים מבית, שטענו כי ההסכם שהסתמן אמש מעיד על כישלון אישי של נתניהו. "הבטחנו למנוע פצצה, לא הסכם", מצהיר נתניהו בכותרתה של אחת הידיעות. "במקום אחדות – מנגחים את רה"מ", מצהיר השר יובל שטייניץ בכותרתה של ידיעה אחרת, העוסקת בביקורת על מי שמותח ביקורת על ראש הממשלה.
בטור המתפרסם בכפולה הפותחת יוצא חיים שיין נגד "הכותרות הנלעגות של לפיד והרצוג". קוראים שאינם נחשפים לעיתונים אחרים עשויים שלא להבין על מה בדיוק הוא מדבר. הכותרות הללו, כרגיל, מתפרסמות רק בכלי תקשורת שאינם כפופים לצרכיו התדמיתיים של ראש הממשלה. "ידיעות אחרונות" הוא אחד מהם.
"זהו כישלון אישי של נתניהו", גורס ציטוט מפי ח"כ יצחק הרצוג המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", בכותרת המשנה של ידיעה מאת יובל קרני. "אנחנו משלמים עכשיו את המחיר על מדיניותו של ראש הממשלה", מצוטט ח"כ יאיר לפיד, המוסיף כי "הכישלון הזה רשום כולו על שמו" של נתניהו. "אפילו שותפו בעבר של נתניהו, שר החוץ לשעבר ויו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן, שיגר לעברו עקיצה", מציין קרני, ומצטט.
"מלחמת אובמה ונתניהו בפתח, וישראל היא זו שתפסיד", קוראת כותרתו של מאמר פרשנות מאת חמי שלו הנדפס ב"הארץ" (עוד ב"הארץ": טור מעניין מאת תמר עילם-גינדין העוסק בחברה האיראנית באופן שרק לעתים רחוקות בא לידי ביטוי בתקשורת הישראלית). ב"מעריב", המגיש הבוקר לקוראיו שישה טורי פרשנות, מובלטים שני קולות: אלה הגורסים כי אין מדובר בהכרח בהסכם רע, ואלה המשתמשים בו כדי למתוח ביקורת על נתניהו.
יוסי מלמן, הכתב והפרשן לענייני ביון, חתום על טור הנושא את הכותרת "לא אסון". בטור אחר קובע רן אדליסט כי ההסכם עם איראן הוא "הסכם טוב", וקובל על כך ש"עיתונאים, עורכים ופרשנים נגררים גם כיום לחזיונות אפוקליפטיים של פוסט-הסכם" בשירותו של ראש הממשלה.
בטור המבוסס על שיחות עם גורמים דיפלומטיים כותב שלמה שמיר כי "אם נתניהו יעביר את הקמפיין שלו נגד ההסכם לוושינגטון, יהיה זה משגה חמור, שימצב אותו כאויב הבית-הלבן וכמזלזל במוסד הנשיאות – תדמית שתרדוף אותו גם בממשל הבא", כפי שמסוכם בציטוט מעובד מתוך הרשימה.
אלון בן-דוד סבור אחרת. "פרדוקסלית, בישראל כבר מקווים שיהיה הסכם נורא ואיום", הוא כותב במאמר פרי עטו. "ההערכה היא שככל שההסכם יהיה רע יותר – כך יגדל הסיכוי לסכל אותו בקונגרס האמריקאי". לדעת בן-דוד, ההסכם שאליו הגיעו הצדדים משקף ניצחון גדול לאיראן והפסד לישראל; בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון משמיע בן כספית דעה דומה – ומפנה אצבע מאשימה כלפי נתניהו.
טורו של כספית הוא דוגמה יפה ושקופה לפרקטיקה שעליה הצביע כאן לאחרונה שוקי טאוסיג. בפתח הטור מבצע כספית תרגיל רטורי שנועד להמחיש כי הוא אינו פובליציסט מוטה: הוא נטפל ליריב של נתניהו, הנשיא אובמה, ולועג לו באמצעות השוואתו לצעיר שטוף זימה ומזיל ריר ששכלו נדד לאזור החלציים.
משסיים כספית להבהיר כי הוא בז ליריבו של ראש הממשלה, ועל כן מן הסתם אינו משרת אותו, הוא מתפנה לעניין שלשמו התיישב לכתוב את מסריו, שרק במקרה נראים ככאלה שיצאו תחת ידיהם של יועצי התקשורת של יריבים אחרים של נתניהו, יצחק הרצוג ויאיר לפיד.
הרצוג אמר שההסכם הוא "כישלון אישי של נתניהו"? הנה, כך מנסח זאת כספית במלותיו הוא: "איך שלא נסתכל על זה, מדובר בכישלון אישי של נתניהו". לפיד טען ש"אנחנו משלמים עכשיו את המחיר על מדיניותו של ראש הממשלה", באופן שמנע מישראל להשפיע על המשא-ומתן? כספית מנסח זאת כך: "אפשר היה לכרות ברית עם אובמה, במחיר סביר, ולהשפיע לפחות על חלקים מההסכם".
כמו הרצוג ולפיד אתמול, גם כספית טען שההסכם עם איראן הוא הסכם "רע" עוד לפני שפורסמו סעיפיו. כמו הרצוג ולפיד, גם כספית שב וחוזר על מלת המפתח, "כישלון", שבה עשו אתמול מנהיגי האופוזיציה שימוש מתוזמר. בניגוד להרצוג וללפיד, כספית הוא עיתונאי, ומסריו לציבור אינם מנוסחים על-ידי יחצנים ויועצי תקשורת. ככל הידוע.
נתניהו
ב"ידיעות אחרונות", כמו באופוזיציה, מאגפים הבוקר את נתניהו מימין. הכותרת הראשית של העיתון של המדינה מגישה לקוראים הצהרה המיוחסת לנתניהו, ולפיה החליט שלא לאשר בנייה בהתנחלויות. אתמול, במפגש עם ראשי רשויות, פנה ראש מועצת בית-אל, שי אלון, לראש הממשלה, וביקש ממנו להסביר מדוע הוא מעכב את בנייתה של שכונה חדשה ביישוב – אף שהבטיח להקימה במקום כמה מבתי שכונת האולפנה, שפונו ונהרסו משום שנבנו על קרקע פלסטינית.
ראש מועצת בית-אל, שי אלון (צילום: הדס פרוש)
לפי כתב "ידיעות אחרונות" יובל קרני, ולפי דיווחים שהתפרסמו אתמול באתרי חדשות שונים, נתניהו השיב כך: "אותך מעניינת העיירה שלך, ואותי מעניינת מדינת ישראל. אנחנו לא יכולים לבנות עכשיו בבית-אל או ביהודה ושומרון. יש לנו שיקולים אחרים". לפי אלון, המצוטט גם הוא בידיעה, נתניהו "אמר בצורה קרה ומנוכרת שהוא לא יבנה יותר ביהודה ושומרון", ולרגע נשמע כאיש שמאל לכל דבר ועניין.
את "ישראל היום" הטקטיקה הזאת מבלבלת. על-פי הצהרותיהם של כותביו ועורכיו, בעיתון מיושם קו עריכה ימני. ואולם, בפועל קו העריכה הזה נגזר מצרכיו התקשורתיים של ראש הממשלה נתניהו, העומד בראש מפלגת הימין הגדולה בישראל. באופן טבעי, לעתים קרובות אין סתירה בין צרכיו של ראש הממשלה לצורכי מחנה הימין. עם זאת, לעתים בכל זאת נוצרים חיכוכים – כמו במקרה שעליו דיבר ראש מועצת בית-אל, הדורש מראש הממשלה, ובצדק מבחינתו, ליישם מדיניות ימנית שהוא עצמו קבע.
כיצד ינהג כלי תקשורת בעל קו עריכה ימני לנוכח טענות על הקפאת בנייה בהתנחלויות? תלוי איזה כלי תקשורת, ותלוי מי ראש הממשלה. אתמול, באתרי חדשות דתיים כמו "סרוגים", "כיפה" ו"ערוץ 7" (הקשור לחברות שמאחורי שכונת האולפנה), הבליטו באופן טבעי את הדברים שיוחסו לנתניהו. ב"ידיעות אחרונות", שמאז הבחירות האחרונות הגביר את נסיונותיו להתחבב על הימין, הלכו בעקבות האתרים המגזריים והתייחסו לטענותיו של ראש מועצת בית-אל כפשוטן.
לפי הודעה שהופצה אתמול מטעם מפלגת הליכוד, הדברים שייחסו שי אלון ומועצת-יש"ע לראש הממשלה כלל לא נאמרו. ב"ידיעות אחרונות", העוין את נתניהו, אימצו בכל זאת את טענת המתנחלים, והתייחסו אליה כאל עובדה. עם זאת, בעיתון לא חסכו מהקוראים את תגובת הליכוד, שלפיה "ראש הממשלה לא אמר שלא יבנה ביהודה ושומרון". בתחתית העמוד שובצה ידיעה מאת כתב הנדל"ן עופר פטרסבורג, ולפיה מאז הבחירות הבנייה בהתנחלויות הופסקה "כמעט לחלוטין".
"ישראל היום", 14.7.15 (לחצו להגדלה)
ב"ישראל היום", כמדי יום, העדיפו בכל זאת את הגרסה של המנהיג – אם כי האופן שבו היא מוגשת הבוקר לקוראים עשוי להעיד על בלבול ומחסור בביטחון עצמי.
הכתב הפוליטי מתי טוכפלד חתום על ידיעה קצרצרה באורך של מעט יותר מ-100 מלה, הנדחקת אל תחתית עמ' 9. כותרתה מוקדשת, כנהוג בחינמון, להכחשת המידע מעורר העניין – ולא למידע עצמו, המוזכר בה על דרך השלילה בלבד: בידיעה של "ישראל היום" כלל לא נכלל הציטוט המיוחס לראש הממשלה, ולא נלווים לה נתונים כלשהם על היקף הבנייה מעבר לקו הירוק. כל מה שיש בה הוא הכחשה נחרצת של טענה כללית שלא ממש מתוארת בפני הקוראים, בתוספת ציטוט מטעם מועצת-יש"ע שנערך כך שניתן יהיה להסיק שקרב הגרסאות הוא על עצם קיומה של הקפאת בנייה, ולא על הצהרה שכביכול השמיע אתמול ראש הממשלה.
כך קברו עורכי "ישראל היום" עוד ביקורת ימנית על נתניהו אפילו בלי לנסות לאתגר את האיש שלמענו הוקם עיתון זה, והחמיצו עוד הזדמנות ללחוץ עליו ליישם מדיניות מהסוג שלטענתם מקדם העיתון.
"ואם טעינו נתקן"
אתמול תואר כאן כיצד עורכי "ישראל היום" הפרו את אחד מחמשת עקרונותיו, ונמנעו מלספק לקוראיו עיתונות מאוזנת. בד בבד תואר כאן כיצד עברו העורכים על עיקרון נוסף, "לומר את האמת, ישר ולעניין", בכך ששתלו במקום בולט שקר בוטה שלפיו האיראנים אינם מוכנים לאפשר פיקוח על מתקני הגרעין שלהם.
מתוך כפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום", אתמול
הבוקר עוברים עורכי "ישראל היום" על עיקרון שלישי, זה שבו מובטח לתקן שגגות שהסתננו, איכשהו, אל בין דפי העיתון ("לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן"). בעיתון נמנעים מלעדכן את קוראיהם בכך שאתמול פורסמה בו בהבלטה עובדה שנמצצה מן האצבע.
הכוורת
"פרח לרנר, היועצת של נתניהו, לא חתמה על הסכם ניגוד עניינים במשך שנים", מודיעה הכותרת המרכזית בכפולת העמודים השנייה של "דה-מרקר". לפי שרון שפורר, החתומה על הכתבה, בנציבות שירות המדינה בודקים חשש שלפיו לרנר נמצאת "כבר שנים" במצב של ניגוד עניינים, בשל היותה נשואה לאבי לרנר, הבעלים של חברת יחסי-הציבור לרנר-קום, המייצג בין היתר פוליטיקאים.
בידיעה מפורטים כמה מקרים שבהם לקוחותיו של לרנר היו מעורבים במהלכים הקשורים ללשכת ראש הממשלה, ושפורר מזכירה גם כי לא מזמן החל משרד לרנר-קום לייצג את "ישראל היום", עיתונם של בני-הזוג מרים ושלדון אדלסון, ידידיו של נתניהו. בימים אלה, נכתב בכתבה, שוקל נתניהו למנות את פרח לרנר לתפקיד מנכ"לית משרד הקליטה, שבראשו עומד השר זאב אלקין, לקוח של לרנר-קום לשעבר.
"ניר חפץ, יועצו הקרוב של שר הבריאות נתניהו, מייעץ לארבע חברות בתחום הבריאות", נכתב בכותרת אחרת המתפרסמת באותה כפולה. "מרבית לקוחותי שכרו את שירותי בתקופת גרמן", נכתב בהמשך הכותרת, בציטוט מפי חפץ. בתוככי הידיעה מביאים רוני לינדר-גנץ ונתי טוקר ציטוט נוסף מפיו: "ככלל, אני מייעץ אך ורק בתחום התקשורת, ואיני עוסק בקשרי ממשל, כך שאין – ולא יכול להיות – ניגוד עניינים בשום תחום".
עוד כותרת
"בנק ישראל מוטרד מהאשראי הצרכני: דורש מהבנקים פילוח של ההלוואות למשקי בית לפי רמת הסיכון של הלווים", קוראת כותרת במעלה שער "גלובס" (עירית אבישר). ב"כלכליסט" מתפרסם דיווח דומה, ולצדו טור פרשנות מאת גולן פרידנפלד, הקובע כי מדובר במהלך קריטי.
"ברקע עומדות על הפרק כמה רפורמות שאמורות להגדיל את היצע האשראי כדי לייצר תחרות לבנקים וכדי להוריד את עלויות המימון של משקי הבית", מסביר פרידנפלד. "הכוונה טובה, אבל לפני שמכניסים עוד שמן למדורת האשראי הצרכני בדמותם של נותני אשראי חוץ-בנקאי כדאי לראות שהעסק הזה עובד בצורה מסודרת ומפוקחת. הוא לא.
"לבנק ישראל אין נתונים על הפילוח של האשראי הצרכני, אבל לפחות יש לו נתונים על הגודל שלו ועל קצב הצמיחה שלו. [...] לפני שרצים קדימה ופותחים את כל העסק הזה לתחרות – צעד בכיוון הנכון, יש לומר – חייבים לקבוע לו כללים ברורים וגם לאסוף לגביו נתונים. אחרת נמצא את עצמנו בעוד חמש שנים בבועה חדשה בתחום האשראי הצרכני, שאף אחד לא יודע להעריך כמה היא גדולה ומהי רמת הסיכון שלה".
פרשת אפרים ברכה
"הערכה: תנ"צ ברכה השמיד את הנייד כדי לא לחשוף מקורות", מודיעה כותרת ב"הארץ". כתב הפלילים יניב קובוביץ כותב כי "ההערכה של החוקרים בשלב זה היא שברכה, ששימש בתפקידי מודיעין וחקירות במשך שנים ארוכות, החזיק במכשיר מספרים שאמורים היו להיות חסויים גם מפני שוטרים אחרים במשטרה. הנחה נוספת היא כי מלבד פרטים על מקורות מודיעיניים, ברכה רצה למנוע מהמשטרה לשחזר שיחות שביצע בנושאים אישיים".
פישמן
ב"דה-מרקר" ממשיכים לעסוק בחובות של בעל ההון (והעיתון) אליעזר פישמן. "לבנק לאומי יש חתימה אישית של אליעזר פישמן על חובותיו. האם ישתמש בה?", תוהה כותרתו של מאמר מאת איתן אבריאל. מתחתיה נדפסות שתי תמונות: באחת מהן נראה פישמן מאזין לציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, ובאחרת הוא נראה מסביר דבר-מה לרקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי. לשני הבנקים חייב פישמן, לפי האומדן של "דה-מרקר", למעלה משלושה מיליארד שקלים, סכום שאין ביכולתו להחזיר.
אבריאל מזכיר את הלחץ שהופעל על בנק לאומי ורוסק-עמינח בתקופה שבה נשקל הסדר חוב עם איש העסקים נוחי דנקנר (בהובלת "דה-מרקר"), ומזכיר גם כיצד החליטה המנכ"לית שלא למחול לבעל ההון על חובו – מהלך שהיה לו חלק מרכזי בהתמוטטות האימפריה העסקית שבה שלט דנקנר. לנוכח התנהלותה של רוסק-עמינח אז, תוהה אבריאל מדוע מתמהמה כעת הבנק בגביית החוב.
אליעזר פישמן (מימין), בעל השליטה בעיתון "גלובס", עם הטייקון יצחק תשובה. 7.12.07 (צילום: משה שי)
"התשובה של בנקאים לשאלה הזאת היא שהבנק בוחר ללכת בדרך של מימוש נכסים הדרגתי כדי להשיא את התמורה שיקבל. לטענתם, אם הבנק ידרוש לממש את כל הנכסים בבת אחת, הוא עלול להיקלע לחילוקי דעות עם נושים אחרים והתהליך יתעכב או יפגע בו", כותב אבריאל. התשובה שלו אחרת.
"פישמן הוא בעל נכסי תקשורת, בעיקר העיתון הכלכלי 'גלובס' שבו הוא שולט, ומחזיק עדיין כשליש ממניות 'ידיעות אחרונות'. בזה הוא דומה לדנקנר, שהחזיק ב'מעריב' וניהל מערכות יחסים קרובות עם העורכים ובעלי השליטה של העיתונים וכלי התקשורת האחרים – כפי שהוכח ביומנו, שנתפס בעת חקירתו בחשד על הרצת מניות", הוא כותב.
"אצל שניהם העיקרון דומה: האחזקה בכלי התקשורת, ובוודאי כלי תקשורת כלכלי, מעניקה לבעליו עוד דבר-מה, עוד אמצעי לחץ במאזן הכוחות מול מערכת הבנקאות, שוק ההון, המגזר הציבורי, השלטון והרגולטורים, וגופים אחרים במגזר העסקי. לעתים, אחזקה בכלי תקשורת מעניקה לבעליו סוג של חסינות מכלי תקשורת אחרים. עובדה: רוב התקשורת לא ביקרה את דנקנר כל עוד היה חזק, אף שהחזיק בקבוצה העסקית החשובה בישראל, ומעט כלי תקשורת עסקו בפישמן, למרות חובות המיליארדים העצומים שלו למערכת הבנקאות".
ללא שם
אתמול עסקו כל הטבלואידים בממצאיו של תחקיר "יומן" על נסיבות סגירת תיק החקירה בדריסה קטלנית שאירעה לפני כעשור. היום, על רקע המאבק לפתיחתו המחודשת של התיק, מצטרף אליהם גם "הארץ". לצד העדכונים בנוגע למאבקם של הוריו וחבריו של ההרוג, הדומים ברוחם, בולטת הבוקר ידיעה מסוג שונה. הידיעה, המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", נראית ככזו שתכליתה העכרת תדמיתה של אילה חסון, החתומה על התחקיר יחד עם הכתבת יפעת גליק.
ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהוא מלה נרדפת למושג ניגוד עניינים, טוענים כי חסון פעלה בניגוד עניינים (או כפי שזה מנוסח בכותרת הגג: "ניגוד עניינים?"). לפי רז שכניק ויורם ירקוני, החתומים על הידיעה, "מתברר שאביה של הדורסת היה בעבר שותפו של בעלה של חסון והשניים נפרדו על רקע סכסוך עסקי".
אדם המכונה בידיעה "מקורביו של האב" אמר לשכניק וירקוני כי "לאילה חסון אסור היה להתעסק בסיפור דריסתו של גל בק ז"ל, מאחר שהיא נשואה לשי נשר, שהיה שותפו של אביה של הדורסת – וניהל איתו סכסוך עסקי" (טיבו של אותו סכסוך אינו מפורט).
"ידיעות אחרונות", 14.7.15 (לחצו להגדלה)
בהמשך כותבים כתבי "ידיעות אחרונות" כי "מקורבי הדורסת טענו כי גם אם עצם התחקיר לגיטימי ובלי קשר לטענות שהועלו בו ולמידת הרלבנטיות שלהן, 'היה על חסון לפחות לתת גילוי נאות על הקשר האישי הבעייתי שיש לה למשפחתה של הדורסת – או לתת לעיתונאי אחר לטפל בנושא'".
מהידיעה של "ידיעות אחרונות" נשמט שמו של האדם שעימו היה בעלה של חסון מסוכסך, אם אכן נכונה טענתו של הגורם האנונימי העומד מאחורי הטענה המשמיצה. בכך עושים "מקורביו" שימוש אינטרסנטי בכלי התקשורת, תוך הסתרת האפשרות שגם מאחורי הידיעה הזאת עשוי לעמוד ניגוד עניינים. האב, נדב פלטי, הוא מבעלי חברת ההפקות דורי-מדיה, שבה הוא מחזיק יחד עם תמי מוזס-בורוביץ', אחותו של ארנון (נוני) מוזס, שהוא המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות". בתו וחתנו של מוזס מחזיקים בחברת הפקות המייצגת שחקנים ובמאים, וגם לו יש אחזקות ואינטרסים רבים בשוק התקשורת בכלל ובשוק הטלוויזיה בפרט.
חסון, אגב, שוללת את טענותיו של הגורם האנונימי. לדבריה, משפחת בק הגיעה אליה דרך עובדת של רשות השידור, והיא התחילה לטפל בפרשה עוד לפני שידעה מי הנהגת הדורסת – ואף לפני שהוריו של גל בק ידעו מיהי. בנוגע לשי נשר מסרה כי הוא אכן היה שותף, יחד עם אחרים, ב"חברה שבה אביה של הדורסת", אבל עזב אותה לפני עשר שנים ו"לא ניהל כל מאבק משפטי עם אבי הדורסת".
לסיום מציעה חסון למקורבים לשלוח את הדורסת לבקש מחילה מבני משפחת בק, ומצהירה כי תמשיך לטפל בפרשה ללא מורא וללא משוא פנים. אף ששלשום נקבה בשמה של הנהגת הדורסת בשידור, בתגובתה של חסון ל"ידיעות אחרונות" לא מצוין שמו של האב.
ענייני תקשורת
הקלטות. ב"גלובס" מדווח גור מגידו על עמדה שהשמיע אתמול שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין בנוגע לסוגיה הקשורה, בין היתר, לנוהג יומיומי של עיתונאים. לפי דיווחו, השופט קבע כי "הקלטות סתר" הן "מעשה שלא ייעשה, הזורע חוסר אמון ומשבש יחסים", כפי שמסכמת הכותרת. "אמנם הקלטת שיחה על-ידי מי שהוא צד לאותה שיחה היא חוקית לחלוטין, אך רבים חשים שיש בכך פגם מוסרי מסוים", כותב מגידו. רובינשטיין הוא אחד מהם.
"שיחה בין אדם לחברו אינה ככלל מיועדת להקפדה 'משפטנית' על כל מלה, בידיעה שהיא תשמש חומר ראייתי בהליך כזה או אחר", מצוטט השופט ב"גלובס". "המקליט ועושה בכך שימוש הריהו עושה ככלל מעשה אשר לא ייעשה 'ברשות התורה' להבדיל, ויחשוב כל אחד מאיתנו מה היה הוא חש אילו נודע לו שהוקלט על-ידי פלוני מחבריו לעבודה בלא ידיעתו".
ההבהרה ב"מעריב", היום
פרסום סמוי. אתמול נכתב כאן על ידיעת פרסום סמוי לבנק הפועלים שפורסמה בעיתון "מעריב" תחת חתימתו של הכתב והפרשן יהודה שרוני.
שרוני פנה ל"העין השביעית" והסביר כי הקרדיט על הידיעה ניתן לו בשל טעות של עורך, וכי היום יתפרסם בעיתון תיקון שיבהיר זאת. הבוקר אכן מתפרסם התיקון, בעמ' 19, אך הוא מנוסח באופן שאינו מבהיר לקוראים כי לשרוני נעשה עוול. סתם תיקון על קרדיט שניתן בשגגה בידיעה מן המניין, במקום הסבר שלפיו העיתונאי אינו קשור למלל הפרסומי שעליו הוחתם.
העתיד. במוסף "הערב" של "גלובס" מראיין לי-אור אברבך את סיימון דומנקו, העורך הראשי של המגזין "Advertising Age" (וכתבי-עת אחרים), שישתתף השבוע בוועידת המדיה של העיתון הכלכלי. "אם יש משהו שמשפיע יותר מכל על עתיד העיתונות, הרי הוא טכנולוגיית המובייל", אומר דומנקו. "כולם עוברים למובייל".