הגרעין האיראני (1)
פריצת דרך שחלה בימים האחרונים בשיחות הגרעין בין המעצמות לאיראן תופסת הבוקר את כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים הכלליים, למעט "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", שאתמול קידם את פני קוראיו עם סיסמה שכמה שעות מאוחר יותר הושמעה מפי ראש הממשלה, לובשים בגדי אבל – ועליהם מוסיפים שכפ"ץ, חגורת כדורים ומקלדות שעוטרו בצבעי מלחמה.
"יממה גורלית: עסקת הגרעין על סף חתימה, בטהרן כבר נערכים לחגיגות", מוסבר לקוראים בראש השער, על משטח שחור משחור. לשם המחשה צורפו שני תצלומים של גברים חמוצי פנים – נשיא ארצות-הברית אובמה ומזכיר המדינה קרי – ושלושה תצלומים של גברים שבעי רצון, המייצגים את ההישג האיראני: הנשיא רוחאני, שר החוץ זריף והמנהיג הגדול חמינאי. שניים מהם מנופפים קדימה ביד פתוחה, כמו מתגרים בישראלים המסכנים שהתעוררו לעוד בוקר של חדשות טורדות מנוחה.
הכותרת הראשית של החינמון מוקדשת, כנהוג בעתות קריטיות להשפעה על דעת הקהל, למתן שירותי שופרוּת מוגברים. נושא הבשורה הבוקר הוא שר הביטחון משה יעלון, שאמר כי "הסכם עם איראן יהיה טעות היסטורית". דבריו נדפסים בגדול במרכז השער, באותיות שחורות על גבי רקע צהוב מהסוג המזכיר שלטי אזהרה מפני קרינה גרעינית.
טבלת העקרונות של "ישראל היום" כפי שנדפסה היום בכפולה הפותחת של החינמון
גם הבוקר, מי שיחפש איזון בעיתון שעורכיו מכריזים מדי גיליון על מחויבותם להיות "הוגנים ומאוזנים" יעלה חרס בידו. אף שאיזון כשלעצמו אינו ערך חשוב או הכרחי בדיווח חדשותי, לנוכח ההצהרה היומית של "ישראל היום", כמו גם הצהרת הכוונות של הבעלים שלדון אדלסון, ראוי להצביע על הפרת ההבטחה הזאת. גם היום מאביס העיתון שמוציא לאור צוות העורכים של עמוס רגב את הציבור הישראלי באותו תבשיל מוטה וחד-צדדי, שבדרך פלא תואם את המסרים שרוקח צוות ההסברה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. היום נכללת בו, ולא בפעם הראשונה, עובדה שקרית אחת לפחות המסייעת למאמצי ההסברה.
בפתח הגיליון מוגשים לקוראים שני טורי פרשנות על ההסכם המתרקם עם איראן. אחד מהם, מאת עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט, נושא את הכותרת "הסכם כניעה מהמבישים בהיסטוריה"; האחר, שעליו חתום הפרשן הבכיר דן מרגלית, מוקדש ל"'ילקוט הכזבים' של אובאמה". בהמשך הגיליון, במדור המאמרים, מתפרסם מאמר נוסף המוקדש לסוגיה. מחברו, ראובן ברקו, כותב על "תהליך ההונאה העצמית והסחבת" של "המערב" כפי שהוא בא לידי ביטוי במגעים עם איראן.
הקו הזה נמשך גם בדיווח החדשותי. בכותרת המרכזית בכפולת העמודים הפותחת מספרים העורכים לקוראיהם כי המעצמות "ויתרו על הכל". לשם המחשה צורף לכותרת תצלום של טיל אימתני בשעת שיגור. בטבלה הנדפסת מצדה השני של הכותרת נטען כי "האיראנים מסרבים" להחיל "פיקוח על מתקני הגרעין", אף שזהו שקר בוטה, שאינו נמצא באף אחד מהדיווחים שמציעים הבוקר שאר העיתונים – ואף לא בכתבתם של שלמה צזנה ואלי לאון ב"ישראל היום", שהיא דלה בנתונים בנוגע להסכמות ועשירה בציטוטים מפי נתניהו ויעלון.
"ישראל היום", 13.7.15
שתי ידיעות חדשותיות אחרות מוקדשות לחגיגות הצפויות באיראן ולקשיים שבהם עשוי להיתקל אובמה כשיתבקש לאשרר את ההסכם בקונגרס האמריקאי. בכתבה הראשית מספרים צזנה ולאון לקוראיהם כי בישיבת הממשלה אתמול הציג נתניהו לשרים "קטע ארכיון" מ-1994 שבו הכריז נשיא ארצות-הברית דאז, ביל קלינטון, על ההבטחה הגלומה בהסכם גרעין שהושג עם צפון-קוריאה. "הרמז ברור: כמו קלינטון ב-1994, גם אובאמה ב-2015 מוביל להסכם רע, אך מציג אותו כהבטחה", מפרשים הכתבים.
כדי לוודא שהמסר של ראש הממשלה יחלחל לא רק לשרים אלא גם לציבור כולו, טרח עובד אנונימי במערכת "ישראל היום" לעבד אותו לכדי ידיעת תצלום בלתי חתומה המשובצת בתוך הכתבה. "ההיסטוריה חוזרת?", תוהה הכותרת. מי שיקרא הבוקר רק את "ישראל היום" לא יידע שעל השאלה הזאת ניתן גם להשיב בשלילה.
הגרעין האיראני (2)
בעיתונים שאינם "ישראל היום" מציגים היום סיקור מורכב יותר של הדיונים על הסכם הגרעין, תוך הדגשה כי הדיווחים הנוכחיים מתבססים על מידע לא-סופי שעוד עשוי להשתנות. מול ההכרזה של "ישראל היום" על "טעות היסטורית" ניצבת הכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד), שבה ממותג המסמך המתגבש כ"הסכם היסטורי". בכותרת המשנה מובהר כי "נציגי איראן והמערב ידונו היום בסעיפים שטרם סוכמו", והדיווח מפרט גם את הביקורת על ההסכם המתגבש.
גדעון קוץ, המדווח ל"מעריב" מווינה, כותב על המחלוקות שעוד נותרו, מציין כי "אפשר שחלק מהבעיות, אם לא כולן, ייפתרו באמצעות ניסוחים פתלתולים" – ומרחיב.
ב"ידיעות אחרונות", שם מדווחים על המשא-ומתן סמדר פרי, אלדד בק ואורלי אזולאי, מלוות את הדיווחים שתי טבלאות: באחת נמנים "ההישגים למעצמות", ובאחרת "הוויתורים לאיראן". בדיווחה של פרי על הלך הרוחות באיראן נכתב על ההכנות ל"חגיגות הניצחון", אך גם על "תומכי המחנה השמרני", ש"צפויים לצאת ולמחות נגד ההסכם, שכן הם מאשימים את רוחאני ואת שר החוץ זריף ב'כניעה לתכתיבי השטן האמריקאי'".
עוד כותרות ראשיות
"אפקט כחלון: שיא של כל הזמנים במשכנתאות – 7 מיליארד שקל ביוני", מודיעה הכותרת הראשית של "גלובס". "איך מחזירים משכנתא של 7 מיליארד שקל", תוהה הכותרת הראשית של "כלכליסט". "7 מיליארד שקל זה סכום עצום, מפחיד ובעיקר כזה שמצביע על חוסר שליטה בשוק הדיור", מפרש כתב "כלכליסט" תומר ורון בידיעה העוסקת בנתון חסר התקדים.
נעדרים
"לבקשת המשפחה, פעילים אתיופים הקפיאו את המאבק למען מנגיסטו", מודיעה כותרת במעלה שער "הארץ". "פעילים יוצאי אתיופיה אינם מתכננים, לפחות לפי שעה, לנהל מחאה ציבורית נגד אופן טיפולה של המדינה בפרשת אברה מנגיסטו, שנעדר ברצועת עזה זה עשרה חודשים", מפרטים הכתבים, שירלי סיידלר ואור קשתי.
מי שייקח לידיו גיליון של "המגזין", המוסף היומי של "מעריב", יקבל רושם מעורב ביחס למחאה המתרקמת או לא. אייל לוי ביקר אתמול בשכונה האשקלונית שבה מתגוררת משפחתו של מנגיסטו. אחד ממרואייניו של לוי הוא שלומי וסה, בן-דודו של מנגיסטו, שאומר לו כך: "אין לי ספק שהמחאה תתמקד מעכשיו בחזרתו של מנגיסטו. [...] זו כבר לא רק אפליה או גזענות, יש פה מטרה שצריכה לאחד את כולם. להחזיר את הבן הזה הביתה, בין אם הוא חי או מת. אסור בשום אופן להפקיר אותו או לשכוח ממנו".
ואולם, מתיאורו של לוי עולה כי לפחות מי שטרח והגיע אתמול לשכונה שבה התגורר הנעדר היה אמור להתרשם שהעניין הציבורי בפרשה גווע. "חוץ מצלם של ערוץ 2 שעומד בהיכון, רחוב מילרוד היה מת אתמול בשעות הבוקר. כמעט שומם. שום התארגנות של מחאה", הוא כותב. "אל בית משפחת מנגיסטו הגיעו שלושה מזקני העדה, שבאו לתמוך, אבל אחותו של אברה פתחה את הדלת והתנצלה שאין אף אחד בבית".
ב"ישראל היום" פירסמו אתמול כותרת שהדגישה מסר שהעביר נתניהו למשפחת מנגיסטו, ולפיו "הפרסום יעלה את המחיר". היום מאמצים בחינמון את ניתוחו של המנהיג – ולא מפרסמים אף כתבת המשך בנושא.
באף אחד מהעיתונים לא מתפרסמים היום פרטים חדשים על הנעדר השני, שזהותו ונסיבות היעלמותו טרם נחשפו בפני הציבור במלואם.
בשטחים
כל העיתונים מדווחים על חקירתו באזהרה של אל"מ ישראל שומר, מפקד חטיבת בנימין בצבא ההגנה לישראל, שירה והרג נער פלסטיני שהשליך על מכוניתו סלע (או לבנה, תלוי בדיווח). בכל הדיווחים מצוין כי חקירתו החוזרת של שומר התבצעה בעקבות פרסום של סרטון שהגיע לידי ארגון בצלם, שבו נראה רגע התקיפה, ואחריו תחילתו של המרדף שבו נורה הפלסטיני.
חיילי צה"ל מעכבים פלסטיני בעיר חברון, 10.7.15 (צילום: גארת מילס)
בכל העיתונים מביאים את טענת בצלם, שלפיה הסרטון סותר את הגרסה שנתן הקצין הבכיר לאחר התקרית, אך רק ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" מתעמקים בתוכנן של הסתירות. "שומר כבר נחקר באזהרה ומסר גרסה ראשונה, אולם הסרט שהפיץ בצלם מעורר כמה שאלות", כותב יוסי יהושוע בטור פרשנות המתפרסם ב"ידיעות אחרונות".
"אין ספק שהסלע שנזרק לעבר הג'יפ של המח"ט סיכן את חייו. אולם גם ברור שאל"מ שומר ביצע את הירי כשלא היה בסכנת חיים", כותב יהושוע. "בתיעוד מצלמת האבטחה שפירסם ארגון בצלם נראים החיילים יורדים מהג'יפ לאחר הפגיעה – אך לא נראה שהכוח עדיין נתון תחת מתקפה. מיידה האבנים הפלסטיני כבר נמלט בשלב זה, ולכן לא היווה עוד סכנה. האם הסלע שנזרק על הרכב יכול היה להרוג? כן. האם אפשר היה לסיים את זה בלי הרוג פלסטיני? גם כן".
שחיתות
הכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מוקדשת לחשיפה: מסמכים שהגיעו לידי העיתון הכלכלי מקבוצת "הארץ" ממחישים כיצד "ליאורה טושינסקי, מקורבת למנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, בנצי ליברמן – קיבלה לידיה את טיוטת המכרז לתפקיד סגן מנהל המינהל, שנערך בסוף 2011 – והתאימה אותה לצרכיה", כפי שנכתב בכותרת המשנה. כתב הנדל"ן נמרוד בוסו, החתום על הגילוי, מציין כי ליברמן וטושינסקי נמנעו מלהתייחס לממצאים.
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להצניע את פרשת השחיתות של בנימין בן-אליעזר, כשהפעם מצטרף אליהם גם "ישראל היום". בעיתונו של ארנון (נוני) מוזס נמנעים הבוקר מלעדכן את הקוראים בכך שאיש העסקים ג'קי בן-זקן יועמד לדין (כפוף לשימוע) בגין עבירות מרמה והפרת אמונים.
לפי דיווחה של אפרת נוימן ב"דה-מרקר", בפרקליטות סבורים כי בן-אליעזר וראש לשכתו איילת אזולאי סייעו לבן-זקן ולחברת שמן לקבל רישיון לקידוח נפט בעת שהפוליטיקאי בדימוס כיהן כשר התשתיות. דיווח על ההתפתחות מופיע, מחוץ לעיתון הכלכלי של "הארץ", גם ב"מעריב" וב"גלובס".
עושים לביתם
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ממשיכים גם היום לשרת את בנק הפועלים. בשני העיתונים, שהמערכות העיתונאיות שלהם מעורבות בתהליכי הפקה ופרסום של מידע פרסומי מטעם הבנק הגדול, מתפרסמות הבוקר ידיעות קידום מכירות על יוזמה של בנק הפועלים המופנית ללקוחות בני הגיל השלישי.
יהודה שרוני (צילום: "העין השביעית")
בעוד שב"ידיעות אחרונות" לא נמצא כתב שיסכים להיות חתום על הידיעה היחצנית, המתפרסמת בטור צד במוסף "ממון", ב"מעריב" חתום עליה הכתב והפרשן הכלכלי הבכיר (והיחיד) של עיתון זה, יהודה שרוני.
בלב הידיעה שעליה חתום שרוני, ללא הצדקה כלשהי, מוטבע סמליל היוזמה הבנקאית. למען קוראים הלוקים בבעיות ריכוז הוקצה לפרויקט גם עמוד סמוך, שאותו תופסת מודעה מטעם הבנק, ובעמוד אחר נדפסת מודעה נוספת, המפנה את הקוראים לערוץ ייעודי באתר "מעריב". בשוליהן של כל אחת מהמודעות הללו מופיעות בקטן המלים "Gitam BBDO", משרד הפרסום של בנק הפועלים, האחראי גם על "שיתופי הפעולה" שלו – כינוי מכובס למקרים כמו זה, שבהם משלמים לעיתון כסף כדי שכתביו יפרסמו בשמם מידע פרסומי המקדם את צרכיו של הגורם המשלם.
הסכמתו של העיתונאי הוותיק והבכיר לתת את שמו לפרקטיקה הפסולה הזאת, שבה לקחו חלק גם כתבים ותיקים ומוכרים מ"ידיעות אחרונות", ממחישה את עומקו של משבר העיתונות הכתובה בישראל, ומעידה גם על מידת מקצועיותו האישית של שרוני.
עדכון, 13.7: לאחר פרסום הסקירה מסר יהודה שרוני כי אף שהוא חתום על הידיעה של בנק הפועלים, לא הוא כתב אותה. "כיוון שבעמוד הכלכלה הופיעו כל הידיעות האחרות תחת שמי, אחד העורכים הניח שגם הידיעה על בנק הפועלים שייכת אלי, אבל כאמור זה אינו המצב", מסר שרוני. לדבריו, בגיליון הבא של "מעריב" תופיע הבהרה שבה יוסבר כי הוא אינו קשור לידיעה על הבנק.
פרשת ברכה והשיח הציבורי
כל העיתונים למעט "הארץ" מפרסמים ידיעות המבוססות על חשיפה של כתבת גלי-צה"ל הדס שטייף מאתמול, ולפיה במשטרה עדיין מחפשים את מכשיר הטלפון הסלולרי של אפרים ברכה. "אחת ההשערות היא כי ברכה ידע שהטלפון שלו עשוי לספק מידע ולכן העלים אותו", כותבים איציק סבן ועדנה אדטו בידיעה קצרה המתפרסמת ב"ישראל היום".
ב"הארץ" נדרש משה נגבי לסוגיית הקשר בין התנהלותה של התקשורת לבין התאבדותו של החוקר הבכיר. "יש להדגיש: התאבדות של אדם עקב פרסומים שליליים עליו אינה מעידה בהכרח שהפרסומים היו בלתי מוצדקים", כותב נגבי במדור המאמרים האחורי של העיתון. "אדם החרד לשמו הטוב – ובוודאי אם מדובר בקצין משטרה בכיר – עלול לשלוח יד בנפשו לא רק כשמתפרסמת עליו עלילת שווא, אלא גם במקרה שהפרסום אמין ובו נחשפת שחיתותו".
את העיתונאי יואב יצחק משווה נגבי (בלי לנקוב בשמו) לסנטור האמריקאי ג'וזף מקארתי, "שהוקיע כבוגדים וכמרגלים בכירים בממשל, בצבא ובתעשיית הבידור האמריקאית, ואף נופף מול המצלמות במסמכים המעידים כביכול על אשמתם, אך סירב לתת לעיתונאים לעיין במסמכים. רוב העיתונאים, הגם שפיקפקו באמינותו של מקארתי, לא התעקשו על חשיפת הראיות ובדיקתן משום שפחדו שהסנטור יטביע גם במצחם אות קין של בוגדים".
שוטר בזירת מותו של אפרים ברכה, 5.7.15 (צילום: יונתן זינדל)
"אילו היו בידי העיתונות ראיות לכאורה לשחיתותו של ראש יאח"ה", כותב נגבי בחלק אחר של הטור, "ואילו פירסמה ראיות אלה רק לאחר בדיקה יסודית של אמינותן ומתן הזדמנות להתייחס אליהן הן לחוקרי מח"ש ולפרקליטות והן לאפרים ברכה עצמו, היתה זו לא רק זכותה לפרסמן, אלא אף חובתה, חרף מצוקתו הנפשית.
"הציבור זכאי לדעת על ראיות חמורות כאלה נגד קצין המופקד על המלחמה בשחיתות. כשלונה הקשה של העיתונות בפרשת ברכה אינו בעצם הכפשתו, אלא בסגנון המופקר שנקטה ובכך שהקצין הבכיר הוכפש לכאורה ברשלנות פושעת, תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה העיתונאית".
במאמר המתפרסם במדור הדעות של "גלובס" מתגייס לי-אור אברבך להגנת התקשורת בעקבות האשמות המייחסות לעיתונאים מעורבות פעילה במסעות ביוש מקוונים. "הציבור הישראלי מצוי בטראומה. ההתאבדויות המזעזעות של תת-ניצב אפרים ברכה ושל מנהל סניף משרד הפנים אריאל רוניס הותירו את חותמן. אך נדמה כי הטראומה הזו גם זרעה בלבול: ידיעה עיתונאית היא לא לינץ'", טוען אברבך.
"נכון, יש לה השפעה אדירה, היא עשויה לגרום לאדם להיראות רע, אולי אף בניגוד לאופיו וליכולותיו; היא מבהילה ומציבה מראה. אבל ברגע שהיא נעשית בצורה מקצועית ואתית – ולא כפוסט יתום בפייסבוק – אין לה תחליף, ומי שעוולו ועומדים במרכזו של הסיפור העיתונאי נאלצים לשאת בתוצאות", הוא מוסיף.
משפט המפתח במאמרו של אברבך, המתייחס לטענות שהושמעו לאחר פרסום איומיו של ליאור לוטן על בני משפחתו של אברה מנגיסטו, גורס כי "זעקות השבר הטהרניות נשמעות רק כשמדובר ביפי הבלורית והתואר".
ענייני תקשורת
ללא שם. בכל העיתונים למעט "הארץ" מתפרסמות היום ידיעות המשך לתחקירן של איילה חסון ויפעת גליק, ששודר ביום שישי ב"יומן" וחשף חשש לטיוח של חקירת דריסתו למוות של הנער גל בק לפני כעשור. אף שאמש, במהדורת "מבט", נקבה חסון בשמה של הנהגת הדורסת (לטענתה, משום שהוא כבר נחשף על-ידי ציבור הגולשים), בכל הדיווחים המתפרסמים היום בעיתונים – השם נעדר.
חופש הביטוי. "בעקבות לחץ פעילי ימין נמנעה בדרום הקרנת סרט על הלחימה בעזה", מודיעה כותרתה של ידיעה המתפרסמת במוסף "גלריה" של "הארץ". לפי דיווחם של ג'קי חורי, שירלי סיידלר ונירית אנדרמן, בארגון אמנסטי ביקשו להקרין בסינמטק של שדרות את "רעד בעזה", סרט תיעודי שלפי הדיווח עוסק בטראומה שממנה סובלים "אנשי סיוע עזתים".
לפי "הארץ", פעילי ימין (ששמם אינו מצוין) פנו לראש עיריית שדרות, אלון דוידי, ולחצו עליו למנוע את ההקרנה – בקשה שנענתה. המארגנים ביקשו לקיים הקרנה חלופית בבאר-שבע, אך גם זו נמנעה בהוראה מגבוה, לאחר שהופעל לחץ ציבורי דומה על ראש העירייה רוביק דנילוביץ. "מעיריית באר-שבע נמסר כי הקרנת הסרט היא פעילות פוליטית שאסורה לפי חוזה הקצאת נכסים ציבוריים", מציינים כתבי "הארץ".
טלוויזיה. גור מגידו מ"גלובס" ואופיר דור מ"כלכליסט" מדווחים על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, העשויה לכרסם בהתנהלות פוגענית של חברות הטלוויזיה הרב-ערוצית כלפי לקוחותיהן. על-פי הדיווחים, וינשטיין מתנגד להסכם פשרה שהתקבל בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד הוט ויס בעקבות הטלת קנסות גבוהים על לקוחות שצברו חובות – וזאת בניגוד לתנאי הרישיון של החברות.