מונופול הגז
"לא להיכנע למונופול הגז", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ". "אם הממשלה אינה מסוגלת, בשלב הזה, לפרק את מונופול הגז – עליה, לכל הפחות, לפקח עליו כראוי ולהציב לו קווים אדומים. כל זאת בלי להיענות באופן מיידי לכל דרישה מצד המונופול או לכל גחמה שלו", נכתב במאמר. "אם המדינה לא תצליח לפקח על המחירים – צעד שחברות הגז מתנגדות לו בתקיפות – עליה לתכנן מנגנון שימתן את העלייה הצפויה במחיר הגז. מחיר, שכבר היום איננו תחרותי. הסיבות לצורך בריסון חברות הגז אינן כלכליות בלבד. [...] מתן כוח כלכלי רב מדי למונופול הזה, בלא בקרה ופיקוח מצד המדינה, עלול להשפיע לא רק על כיסי הצרכנים ויוקר המחיה במדינה, אלא גם על הפוליטיקה ועל מעורבות בעלי ההון בה, ואפילו על יציבות הדמוקרטיה. חובת נתניהו וממשלתו לעמוד על המשמר ולמנוע היווצרות מצב כזה".
"עוד נסיגה: המדינה הסכימה לדחות בשנתיים את פיתוח מאגר לווייתן", נכתב בידיעה של אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". ב"ממון" מפרסם עמיר בן-דוד ידיעה בשירותו של המונופול: "מכירת תמר עלולה להידחות", נכתב בכותרת. "לפי ההסדר המתגבש, אם ייפתחו הליכים משפטיים ממושכים תעוכב יציאת דלק ונובל מהמאגרים". ב"גלובס" הכותרת הראשית מוקדשת גם היא למונופול ולתומכיו בממשלה. "אני יזמתי את הקמת ועדת ששינסקי, שהכפילה את המסים של חברות הגז, אז שאף אחד לא יטיף לי מה האינטרס הציבורי", מצוטט השר יובל שטייניץ על השער (עמירם ברקת).
באתר "דה-מרקר" מתפרסם היום מאמר של גיא רולניק: "בנימין נתניהו מוליך אתכם שולל. הוא מוכר את העתיד שלנו למונופול הגז הישראלי", טוענת הפתיחה החריפה. מאזן הכוחות הנוכחי אינו מותיר מקום לספק: הקוראים והפועלים למתן במשהו את כוחו של מונופול הגז מצטמצמים לקובץ אקטיביסטים, קומץ פוליטיקאים, כלי תקשורת אחד ועיתונאי בודד אחד או שניים. מולם ניצבים חברות מהעשירות בישראל, ראש הממשלה ועוזריו, רוב הפקידות הבכירה והתקשורת הישראלית.
אם כלי תקשורת אחד היה שובר שתיקה, היתה יכולה להיות לכך השפעה עצומה, אולי אפילו במסגרת הזמן המועט מאוד שנותר. אלא שהסיכויים אפסיים: "גלובס" ו"ידיעות אחרונות" שבויים בקונספציה של חברות הגז, מסיבות ענייניות או מושחתות. ערוץ 2 מעוניין כעת להתגרות בנתניהו, אולם הוא שבוי, ליטרלית, בידי תשובה. ברשות השידור פועלת קרן נויבך, אולם מסביבה שממה. "כלכליסט" מאמץ את מסורת הישיבה על הגדר ומסתפק בהבלחות מבריקות, אבל אקראיות, ולכן נטולות אימפקט. "מעריב" נטול אימפקט מלכתחילה. ערוץ 10 בתחילתה של התארגנות מחדש. "ישראל היום" הוא "ישראל היום". הים הוא אותו ים.
פלוצקר
סבר פלוצקר (צילום מסך)
סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר והיחיד של "ידיעות אחרונות", משלים היום ב"ממון" טרילוגיה סימבולית של תמיכה בכוחות החזקים והבעייתיים במשק, היכולה לשמש סיכום למפעלו העיתונאי. אחרי שקידם במאמרים הקודמים את מטרותיהם וצרכיהם של הבנקים, ואז את אלו של רשתות השיווק ויצרניות המזון, היום הוא מתנדב לשרת את חברות הסלולר, במאמר שמבקש לאפשר להן למכור מכשירים במסגרת תוכניות להתחייבות ארוכת טווח מהסוג שהיה נפוץ פעם – לפני הרפורמה המבורכת, שגם לה התנגד פלוצקר. העילה, כתמיד, היא טובת הצרכנים – אלו שלפי פלוצקר חיים בגן-עדן שאין בו בעיות של יוקר מחיה או חוסר שוויון. כותרת המאמר היא "אין לנו בחירה". כמה טוב שכיום יש לנו בחירה, ואנו לא בימים ההם, שבהם פלוצקר היה הפרשן הכלכלי הבכיר לא רק ב"ידיעות אחרונות", אלא בעיתונות המרכזית כולה.
על הגדרות
"קרבות עזים בגולן על המובלעת האחרונה שנותרה בשליטת אסד", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ". "ישראל הזהירה את האופוזיציה שלא לתקוף את הכפר הדרוזי חדר, הסמוך לגבול. נתניהו: הנחיתי לעשות את כל מה שנדרש", נכתב בכותרת המשנה. כתבי העיתון מתייחסים לדילמה הישראלית: האם לסייע לדרוזים הנצורים בסוריה בשל קרבתם לדרוזים החיים בישראל ומשרתים בצה"ל, ובכך להסתכן בעירובה של ישראל במלחמת האזרחים במדינה השכנה.
גם הידיעה עצמה וגם טור הפרשנות של עמוס הראל (למרות הכותרת הדרמטית "ברית דמים בסכנת התנגשות") מבקשים לצייר תמונה סוערת פחות: קצין אנונימי מדבר על "דיסאינפורמציה שהיא בעיני על גבול הבלתי סביר" ביחס לסכנה הנשקפת לתושבי חדר, והראל כותב כי לארגוני המורדים יש סיבות טובות שלא לתקוף את היישוב הדרוזי.
באופן טבעי, ב"ידיעות אחרונות", שם מקדישים לנושא את כפולת העמודים הפותחת, הטון דרמטי יותר, מהדהד את הדחיפות של בני העדה הדרוזית בישראל ומבליט אמירות סנסציוניות ("אם ישראל תספק נשק, הדרוזים יאכלו את דאע"ש"), שמתאימות לשיח מתבגרים על גדרות בית-הספר ולא לעיתון שמכבד את עצמו (כביכול).
דווקא "ישראל היום", המחקה את רוח הסנסציה והשטחיות של "ידיעות אחרונות", מקצין עוד יותר מ"הארץ" את גישת ההרגעה וההשקטה בדיווח על הנעשה בצפון. "בואו לקטוף דובדבנים – הכל בטוח ורגוע", "לא נתערב בלחימה בסוריה", "לא מתבצע טבח בכפר חאדר", "שקט בגולן, לעת עתה", נכתב בכותרות הכפולה הפותחת של החינמון. הסיבות מובנות, כמובן: לטבלואיד של ראש ממשלה התניות שונות מאלו של טבלואיד שנקלע לאופוזיציה.
מלחמת תרבות
דווקא בעיצומה של מלחמת תרבות, שעליה הכריז "הארץ" בתגובה לפרובוקציות מצד שרי ממשלה ימניים, נוטשת את העיתון עילית הספרות הישראלית הנחשבת. "מה דויד גרוסמן היה שואל את מירי רגב אם היה נפגש איתה?", שואלת כותרת על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". עיון בכתבה, התופסת עמוד ורבע בעומק המוסף (אלעד זרט), מעלה כי עילתה אינה ההתבטאויות והמעשים האחרונים של שרת התרבות, אלא מסע קידום מכירות של ספרו האחרון של גרוסמן. "אני מאמין שיש מקום גם לדברים שהיא מייצגת, אבל זה יכול להיות רק מימד אחד בתוך מגוון אינסופי של דעות ויצירה", קובע הסופר, שאינו יורד לפרטים.
מי שכן מתייחס לאירועים הספציפיים הוא א"ב יהושע, גם הוא ב"ידיעות אחרונות": "אנסה לאתר בצורה שקולה היכן טמונה הטעות שגרמה למהומה בין שרת התרבות לבין האמנים", מחמיא לעצמו יהושע בפתח מאמר הנדפס במדור הדעות.
יהושע מעלה שורה של תסריטים שבהם אמנים מסרבים להופיע באופן סלקטיבי מסיבות מצפוניות (מול "יורדים", מול אסירים), וקובע שבאותם מקרים אף שר לא היה מעלה בדעתו לאיים בשלילת תקציבים. "לכן העובדה ששרת התרבות החליטה לנקום בתיאטרון הילדים שאותו מנהל נורמן עיסא ביפו רק משום שסירב להופיע בפני מתנחלים בבקעת הירדן מלמדת שלא עצם הסירוב הוא שגרם להחלטה". בהמשך מבדיל יהושע בין שחקן המחרים ציבור זה או אחר (לגיטימי) לבין תיאטרון הנוהג כך (תישלל ממנו הקצבה הממשלתית).
אל מול האמירה המהוססת יחסית של יהושע ניצבת מירי רגב, לא אשה של דקדוקי עניות – שהכריזה מלחמה גם על סרט עם מאפיינים שערורייתיים מימין, "אל סף הפחד", המתאר בצורה אנושית את יגאל עמיר. רגב הוציאה אותו מהרפרטואר של פסטיבל ירושלים, ובכך הוכיחה שהתיזה של יהושע לאו דווקא עומדת במבחן המציאות הממשית. מי שממשיך להציג עמדה תקיפה יותר ביחס לחופש הביטוי הוא "הארץ": "אנשי קולנוע קוראים להחרים את פסטיבל ירושלים בגלל פסילת הסרט על יגאל עמיר", נכתב בכותרת בולטת על שער העיתון.
"ישראל היום", מצדו, תוקע יתד ברורה בגדה הנגדית, כשהוא מהדהד מתקפה של זמר פופולרי בעל השקפות ימניות נגד דמות ימנית אחרת, שנתפסה לאחרונה באמירות בעלות גוון ליברלי: "עמיר בניון נגד הנשיא: 'דואג למגזרים ולא ליהודים'", נכתב בכותרת על שער העיתון. "מלחמת התרבות נמשכת", היא קובעת.
ב"ידיעות אחרונות" תופסת את הכותרת הראשית מלחמה מסוג אחר, ובמסגרתה הוא תופס באופן מובהק ומוצהר מקום לצדה של רגב ורוב הקולגות שלה. "כך ניצחה ישראל חרם בשבדיה", מתופפת הכותרת הראשית. "סופרמרקטים משבדיה [...] הסירו מהמדפים אבוקדו ואפרסמון", מתרגשת כותרת המשנה, "אבל ישראל התגייסה למבצע הסברה [...] והחרם בוטל". מה חושבים על כך האבוקדו והאפרסמון? האם הם סבורים שהמפגינים מעבר זה או אחר של המתרס הם עדר של בהמות? העובדה שמדובר בשאלה מטומטמת מסבירה את הבחירה של קברניטי "ידיעות אחרונות" לנווט אותו לטובת קמפיין המלחמה בחרם.
"מי שעכשיו 'בודק את מקורות המימון' של תיאטרון אל-מידאן, יעשה זאת מחר גם ל'הארץ'", כותב גדעון לוי ב"הארץ" ומוכיח ניתוק מוחלט מהמציאות העכשווית. במוסף "כלכליסט" מספק ארי ליבסקר הצצה לעתיד אפשרי והווה ודאי, כשהוא מראיין את שי גליק, פעיל ימין. "מאחורי החלטת בנט להוציא את ההצגה 'הזמן המקביל' מסל התרבות, הפסקת המימון לתיאטרון אל-מידאן, סגירת תערוכות ואיום להפסיק לתקצב את החאן עומד צעיר ירושלמי אלמוני בשם שמאי גליק. חמוש במקלדת ובהרבה להט, תוך שימוש ציני באווירה הציבורית המתלהמת ובחולשתם של נציגי ציבור, גליק פיתח שיטה לחיסול מהיר של אמנות 'לא פטריוטית מספיק'", נכתב בכותרת המשנה.
צרכנות
"חשש מקריסת מגה; מאבק על עתיד אלפי עובדים", נכתב בכותרת על שער "הארץ".
שלדון, לתשומת לבך
"צה"ל צבא מוסרי שנלחם בסביבה לא מוסרית", נכתב היום בכותרת הראשית של "ישראל היום", שמוכיחה נסיגה מדאיגה במידת הפטריוטיות של העיתון.
סיפור עם שיניים
גילויים של חוקרים ישראלים על חייו של האדם הקדמון מבליטים הבדלים בין עיתונים המתפרסמים בישראל. ידיעה בענייני מדע ב"הארץ" מביאה תמצית מאותם גילויים, שעלו מבדיקה של אבנית שנמצאה על שיניים אנושיות קדמוניות שהתגלו במערה באזור ראש-העין. עידו אפרתי ועורכיו ב"הארץ" מדגישים את הממצא שלפיו שוכני המערה סבלו מזיהום האוויר שיצר העשן ממדורות הבישול שהציתו בתוככי המערה.
"במערה נמצאו עד כה העדות הקדומה ביותר לשימוש קבוע באש לצליית בשר, עדות קדומה למִחזור כלים והעדות הקדומה ביותר להימצאותו של טיפוס אנוש שעשוי להיות האב הקדמון של בני-אדם מודרניים באזורנו – ממצא המאתגר את התפיסה המקובלת לפיה מוצא האדם הנבון ממזרח אפריקה", כותב אפרתי, ומוסיף כי "לטענת המדענים, סיבה אפשרית לשינויים בביולוגיה ובתרבות של תושבי מערת קסם ולהופעת תופעת הצלייה של הבשר היא היעלמותם של הפילים מהתזונה המקומית".
"מינים שונים של בני-אדם חיו כאן מיליון שנה ואכלו פילים", מצטט אפרתי את פרופ' רן ברקאי, מעורכי המחקר. "לפני כ-400 אלף שנים נעלמו עצמות הפילים מאתרי המגורים והפעילות של האדם. פיל זאת חבילת קלוריות מדהימה. חישבנו ומצאנו שמבחינה תזונתית, פיל אחד שווה 80 יחמורים לפחות. היעלמות או היכחדות הפילים דחפה את בני-האדם להתאים את עצמם לסביבה החדשה, גם מבחינה ביולוגית וגם מבחינה תרבותית. היתה העדפה לבני-אדם קלי רגליים ובעלי יכולת קוגניטיבית מפותחת. שינויים אלה עודדו את השימוש באש לצורך צליית בשר, כדי לעכל בקלות רבה יותר את היחמורים".
אותה ידיעה מצליחה להשתרבב גם ל"ידיעות אחרונות", בחתימתו של דודי גולדמן, כתב המדע והטכנולוגיה הוותיק של העיתון. היא משובצת בעמ' 19 והיא הידיעה המרכזית מבין שלוש. שתי הידיעות האחרות מדווחות כי טיגריס תקף מבלים במרכז קניות בגרוזיה, וכי מייסד חברת פייסבוק המליץ לקרוא ספר שחיבר ישראלי ("הלייק של צוקרברג לסופר הישראלי"). החלטות השיבוץ הללו אכן מעידות על היחס שמעניקים ב"ידיעות אחרונות" למדע, ולמידע בכלל.
כותרת הגג לידיעה עצמה קובעת כי התגלית של החוקרים הישראלים "מסעירה את עולם המדע". הידיעה עצמה מוסיפה תגלית חדשה, מבית היוצר של המדענים ב"ידיעות אחרונות": האדם הקדמון, מתברר, היה צמחוני. "הוא היה צמחוני ולא זולל בשר", קובעת כותרת המשנה. בידיעה עצמה מצליח גולדמן להפוך על ראשה את שרשרת המסקנות של החוקרים: "את הצמחונות הוא מסביר בהיעלמות הפילים מאזורנו לפני כ-400 אלף שנה, מה שאילץ את בני-האדם, שניזונו מהם, למצוא מזון חלופי. נוסף על כך, צליית הבשר במערות גרמה לעשן תמידי, שהפריע להם ומן הסתם גם פגע בבריאותם".
יש כבר מי שמצא תיאוריית קונספירציה שלפיה הדיווח המבולבל והשגוי ב"ידיעות אחרונות" הוא תוצאה של כניעה לכיתות מסתוריות של טבעונים או צמחונים. ואולם, מה שעולה מן הידיעה של "ידיעות אחרונות" הוא הצירוף הרגיל של שטחיות ועצלות, שכשהן נפגשות בזלזול בקוראים ובנושאים "רציניים" ונעטפות באהבת הסנסציה – הן מובילות לידיעות מהסוג שמפרסם היום גולדמן.
זאת ועוד, העובדה שבידיעות באותו נושא שמתפרסמות באתר nrg או ב"פורטל הישראלי לחקלאות טבע וסביבה" מופיעים ציטוטים זהים לאלו שבידיעות אחרות מצביעה על כך שהמקור לכל הידיעות, כולל זו שב"הארץ", הוא תדרוך אחד שנערך, בצורה זו או אחרת, לכלל הכתבים המדווחים – או אפילו בסתם הודעה לעיתונות. ואם זה אכן כך, הרי שהרשלנות העיתונאית של "ידיעות אחרונות" כפולה ומכופלת. אגב, בידיעה ב-nrg מצטטת דליה מזורי את פרופ' אבי גופר, מעורכי המחקר. "לתפיסתנו", הוא אומר לה, "בני-אדם פרהיסטוריים אכלו בעיקר בשר ושומן".
ענייני תקשורת
האח הגדול. רוגל אלפר כותב בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" על הופעה בתוכנית ריאליטי-כשרונות בערוץ 2 ("אקס פקטור"). לדבריו, אחד המשתתפים הוצג כמי שאינו. "כמו כל דבר שקשור בדודו איבגי, שום דבר לא ספונטני. הבנאדם אותר, הולבש, בוים ותוסרט. זה שחקן. הוא נכנס לדמות. דודו איבגי המרוקאי משדרות, הערס, שאמא וסבתא כל הזמן מפנקות אותו. [...] איבגי שוב מלהג על סבתא וברכות לזיווגים, וזורק מלה במרוקאית. אחר-כך הוא שר בקול גבוה ונשי את 'שיר משמר' של חווה אלברשטיין. 'אתה דמות מפתיעה שהגיעה אאוט אוף דה בלו', השתפך פורטיס. 'דודו, בשביל זה באתי לתוכנית הזו', צהלה שירי מימון. 'אתה מלמד אותנו שיעור חשוב בשיפוטיות', התוודה בכנות עברי לידר, 'ובשבילי זה באמת שיעור'. חשב שניצב מולו מזרחי מאצ'ואיסט וגילה אמן עדין נפש.
"איזו תרמית נלוזה. ציניות מטורפת", כותב אלפר, "דודו איבגי הוא בוגר בית-הספר למשחק בית-צבי. היה ברור לכל בר-דעת שהסתכל על השואו הזה שהוא איננו דמות אותנטית. [...] והנה מה שכל זה אומר: ערוץ 2 חושב שצופיו הם מזרחים מטומטמים ורוצה לתת להם דמות להזדהות איתה".
חוויית דפדוף. "דיפדפתי ודיפדפתי שוב ושוב בגליון 'ישראל היום' מהבוקר ולא מצאתי אזכור אפילו קל שבקלים לדיון הסוער שהיה אתמול במליאת הכנסת בו תקפו ח"כים מהאופוזיציה את ראש הממשלה על שתיקתו בפרשת חזן ומתחו ביקורת על התנהלות הממשלה בנושאים כלכליים וחברתיים", כותב היום בדף הפייסבוק שלו הכתב הפרלמנטרי הוותיק של "מעריב", אריק בנדר. "ראבאק. אפילו בוקסה? זה כנראה בגלל האזכור של הקזינו של שלדון אדלסון בנאום של בוז'י הרצוג. לעומת זאת כתבו שם בעמוד הראשון על התבטאות נוספת של עמיר בניון נגד ריבלין".