פופוליזם תקשורתי

"מזלנו שיש אדם שפוי אחד במדינה הזאת, ביבי נתניהו", מצטט ארי ליבסקר את איל הקידוח והנדל"ן יצחק תשובה ב"מוסף כלכליסט". תשובה, החולש על חלק בריא ממאגרי הגז העצומים שהתגלו מול חופי ישראל, אמר את הדברים באירוע שאירגנה רעיית רופאו האישי של נתניהו, צבי ברקוביץ', עמיתו של תשובה לשיחה שממנה נלקחה האבחנה הפסיכיאטרית בנוגע לראש הממשלה.

"הפכו אותי לאיש הרע בכל הסיפור הזה. אני, שמצאתי את הגז, מוצא את עצמי במצב שהשותפים האמריקאים שלי מאיימים לעזוב", מוסיף ומצטט ליבסקר. "וישנה שלי יחימוביץ'", אומר עוד תשובה. "היא שונאת אותי כי היא שונאת עשירים, אבל יחימוביץ' שונאת אנשי עסקים, בעצם את כולם, אפילו את עצמה היא שונאת. היא מובילה את המאבק נגדי כדי לזכות בפופוליזם תקשורתי".

ליבסקר מביא גם מדבריה של אשה המתוארת כ"בעלת מדור רכילות במקומון ירושלמי", שבתגובה לטרוניה שהשמיע תשובה ממהרת להרגיעו: "אל תדאג מהתקשורת, תקנה לעצמך כלי תקשורת ותצא בקמפיין נגדה".

אם לשפוט לפי תוצריהם של העיתונים הבוקר, אין בכך ממש צורך. למעט העיתונים הכלכליים, גם היום נמנעים העיתונים מעיסוק בכוחות הרוחשים מתחת לפני השטח של חלוקת המשאבים הציבוריים והשימוש שעושה בהם הממשל, תחום סיקור המשפיע על קוראיהם יותר מרוב הנושאים ששובצו הבוקר בקדמת סדר היום החדשותי.

אתמול עמד כאן שוקי טאוסיג על הפער שבין העיסוק התקשורתי בתשובה, הבולט בדלותו וברכותו, לבין ההשפעה העצומה שיש לתשובה על המשק, על כיסיהם האישיים של האזרחים וככל הנראה גם על מדיניותה של הממשלה. "לעובדה שהעיתונות הישראלית אינה עוסקת ברצינות ביצחק תשובה או באביגדור ליברמן יש צד שני: היא עוסקת ברצינות באורן חזן", כתב טאוסיג. דבריו נכונים גם לבוקר זה.

העובדות על חזן

כל העיתונים ממשיכים, זה היום השלישי ברציפות, לעסוק בהרחבה בכהונתו הקצרה ובעברו המפוקפק של ח"כ אורן חזן. אתמול הגיע חזן לכנס של מרכז הליכוד בתל-אביב, ולפי התרשמויות המתפרסמות בכל העיתונים למעט "ישראל היום", הוא התקבל על-ידי הנוכחים בתשואות. "מופע האימים של המרכז", מכנה זאת יפעת ארליך בטור שתמציתו נדפסת בשער "ידיעות אחרונות".

חזן עצמו ניצל את הכינוס כדי להצהיר שוב כי הגילויים על אודותיו אינם נכונים, וכי בכוונתו להגיש תביעה נגד חושפיהם. "עמית סגל – תתכונן", מצטט אותו יהונתן ליס ב"הארץ". "אתה ואני הולכים להיפגש בבית-המשפט. ערימת השקרים שפיזרת תתמוסס כמו ערימת קרח". ב"ידיעות אחרונות" מגיש עופר פטרסבורג לקוראים ציטוט מהודעה ששלח לחזן ניר חפץ בשבתו כנציג של נתניהו בדיונים על הרכבת הממשלה: "חתיכת בהמה" ("מנסים לסכסך ביני לבין ראש הממשלה", מגיב חזן).

אורן חזן בכנס של מרכז הליכוד, אתמול בתל-אביב (צילום: פלאש 90)

אורן חזן בכנס של מרכז הליכוד, אתמול בתל-אביב (צילום: פלאש 90)

"אם אמנם נכונות השמועות על המעשים המיוחסים לחזן בעת שהותו בבולגריה – ולמותר להדגיש שעד שהן לא תוכחנה אסור לקבלן כעובדות – הרי האיש אינו ראוי להיות לא רק חבר בכנסת ישראל. אסור לו לבוא בכל קהל ישרים", כותב אביעד הכהן במדור הדעות של "ישראל היום", ובהמשך מבהיר: "למותר לומר שלא הפלילים עיקר כאן. גם אם הכל כשר, בכשרות מהדרין מן המהדרין, סרחונם של המעשים עולה השמימה".

מטורו של הכהן עולה התחבטות מתבקשת: מצד אחד, חזן מכחיש את ממצאי התחקיר, ומבחינה משפטית הוא כמובן עדיין בחזקת חף מפשע. מצד שני, גם אם לא עבר עבירה כלשהי, ניתן לגנותו ואף לנדותו גם בגין מעשים שאינם פליליים. לנוכח ההתחבטות הזאת ראוי להציף מחדש את השאלה מתי אפשר לקבוע שמידע מסוים עומד בתנאים הנדרשים כדי לכנותו "עובדה".

יחיאל חזן, אביו של אורן חזן, אתמול בכנס מרכז הליכוד (צילום: פלאש 90)

יחיאל חזן, אביו של אורן חזן, אתמול בכנס מרכז הליכוד (צילום: פלאש 90)

עמית סגל ומשה זאב, בתחקירם המקורי ובמידע נוסף שחשפו לאחר שידורו, לא הסתפקו בשיחות עם אנשים שבאו במגע עם חזן, אלא גיבו כמה מהממצאים במסמכים הקשורים אליו, שעל כמה מהם חתום הוא עצמו. עיתונאים אחרים, למשל שוקי שדה ב"דה-מרקר", הרחיבו את היריעה והוכיחו – גם בהתבסס על עדות של יחיאל חזן, אביו של אורן חזן ‒ כי המשפחה אכן היתה מעורבת בניהול של בית-הימורים בבולגריה. עוד חשף שדה כי עסקיהם של בני משפחת חזן נכרכו בשמם ובכספם של עבריינים מוכּרים.

לפי שעה, מעורבותו של אורן חזן בסרסרות לכאורה וצריכת סמים קשים מבוססת על עדויות שפורסמו ולא הופרכו. מעורבותו בניהול קזינו נתמכת גם היא בעדויות בעל-פה, אך גם במסמכים שכמה מהם נחשפו לעין הציבור. החלטתו של חזן להכחיש מכל וכל את הטענות, בלי לרדת לפרטיהן, פוגמת בטיעוניו. מי שיעבור על כל הדיווחים בעניינו מהחודש האחרון יתקשה לבסס תרחיש שבו חזן לא היה, לכל הפחות, מנהל של בית-קזינו.

ב"מוסף כלכליסט" יש היום מי שמציע דרך לאמת את המידע אחת ולתמיד. משה גורלי, בטור קצרצר המתפרסם בכפולת הסיכום השבועית, קורא לחזן לממש את איומיו ולתבוע את ערוץ 2.

"זו הדרך היחידה שלו להקנות אמינות כלשהי להכחשות הגורפות שלו את ממצאי תחקיר ערוץ 2, שכרך אותו עם זונות וסמים", כותב גורלי. "ספק אם אכן תוגש תביעת דיבה", הוא מוסיף בהמשך, "אבל נראה כי אם יתקיים משפט – מה שייחשף בו יספיק כדי לסלק את המפגע הזה מחיינו הציבוריים. לפיכך אין אלא לומר: חזן, איתך במאבקך, הגש את התביעה!".

ליברמן

הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, חולק עם הקוראים תהיות על מעשי פלילים לרגל פתיחת משפטם של רונאל פישר, רות דוד וערן מלכה. "לצד שביעות הרצון עולים כמובן הרהורים נוגים מה אירע בחקירות אחרות", כותב מרגלית. "מדוע היה כתב אישום נגד אביגדור ליברמן ונמוג, ועל כך יידע הציבור בפרסום אשר יחשוף בקרוב כיצד התנהלה החקירה העצלה והרשלנית".

ח"כ אביגדור ליברמן (צילום: הדס פרוש)

ח"כ אביגדור ליברמן (צילום: הדס פרוש)

ראש קטן

כל העיתונים מדווחים בהבלטה על גילוי שפורסם אתמול ביומון האמריקאי "וול-סטריט ג'ורנל", ולפיו וירוס מתוחכם שהושתל במחשביהם של בתי-מלון באירופה סייע ככל הנראה בריגול אחר הנציגים האיראנים בשיחות הגרעין. אף שהדבר לא נטען במישרין בדיווח המקורי, מהכתבה של ה"ג'ורנל" השתמע כי החשודה המיידית בהפעלת הווירוס היא מדינת ישראל.

הרוטינה הרווחת במקרים כאלה בתקשורת הישראלית היא ציטוט נרחב של הטענות מעוררות העניין, תוך הדגשה כי מדובר ב"דיווח" ושימוש נרחב במרכאות. ב"ישראל היום", היחיד מבין עיתוני ישראל היום שמעניק לדיווח את כותרתו הראשית, עושים זאת בין היתר באמצעות תהייה רטורית מובלטת: "ריגול ישראלי מתוחכם?".

ריבוי הסייגים וייחוס המידע למקורות זרים מאפשר לעיתונים להגיש לקוראיהם את כל הפרטים הצבעוניים והרגישים שנכללו בדיווח המקורי, בלי לחשוש להכעיס את הצנזורה הצבאית ובלי להתקמצן על נייר. אף שלכאורה נראה כי זוהי הגישה המתבקשת לטיפול במידע מסוג זה, היא לעתים קרובות מסתירה גישה אפשרית אחרת, קשה קצת יותר ליישום: ניסיון לאמת את המידע עם גורמים במערכת הביטחון והממשל בישראל, ולעמת אותם עם הטענות.

הבוקר למשל, שניים מהעיתונים ("ישראל היום" ו"מעריב") כלל לא מציינים בפני קוראיהם אם ניסו או לא ניסו לקבל התייחסות כלשהי לדברים מגורמים רשמיים בישראל. ב"הארץ", עיתון שאינו בורח מהתעמתות עם גורמי ממשל, מובלע במעבה הטקסט (הלא חתום) הסבר שלפיו "גורמים רשמיים בישראל סירבו להתייחס לטענות", בלי לציין באילו גורמים מדובר ומדוע בחרו לסכור פיהם.

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שעורכיו מבליטים הבוקר את הניסיון לאמת את הממצאים. "בירושלים שמעו אתמול את הטענות – והגיבו בשתיקה", נכתב בכותרת המשנה לכתבתה של ציפי שמילוביץ, שבתוככי הכתבה מגדירה את התגובה הישראלית כ"שתיקה רועמת". לקוראים לא מוסבר מיהו האדם המכונה "ירושלים".

קונטקסט

"אין זו הפעם הראשונה שישראל היא החשודה המרכזית בריגול אחר שיחות הגרעין", נכתב בידיעה הראשית של "ישראל היום", המתפרסמת בחתימת ארז לין וסוכנויות הידיעות. "במארס, פחות מחודש לפני שהמעצמות גיבשו הבנות ראשוניות להסכם גרעין עם איראן, דיווח ה'וול-סטריט ג'ורנל' כי בכירים אמריקנים סבורים שישראל ניסתה לרגל אחר השיחות החשאיות עם איראן".

כתב "ישראל היום" ועורכיו אורזים את המידע הארכיוני באופן המסייע להם להסתיר מקוראיהם כי הדיווח ההוא של ה"ג'ורנל" התמקד באפשרות שבמסגרת איסוף המידע החשאי על השיחות, ישראל גם ריגלה אחר מטרות אמריקאיות.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מארח את הזמר האמריקאי ארט גרפונקל. ירושלים, שלשום (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מארח את הזמר האמריקאי ארט גרפונקל. ירושלים, שלשום (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

אריק בנדר, הכתב הפרלמנטרי של "מעריב", מספק מעט הקשר בידיעה קצרה פרי עטו המתפרסמת בכפולה השנייה של העיתון. הדיווח העכשווי, כותב בנדר, "מתחבר עתה עם דברים שאמר בכיר בפמליית ראש הממשלה בתדרוך לכתבים, בעת שנתניהו היה בדרכו בטיסה לנאום בפני הקונגרס בוושינגטון בחודש מרץ האחרון. בתדרוך אמר הבכיר כי בידי ישראל יש מידע רב ומהימן לגבי ההסכם המתגבש עם איראן, שמצביע על פשרות שאינן טובות לישראל, שעליהן הסכימו המעצמות".

כותרת הידיעה מחדדת את הקונטקסט: "האמריקאים חששו שנתניהו יחשוף פרטים: 'זו תהיה בגידה באמון'". ההקשר שניתן לכך בזמנו היה כי מדובר במידע שהאמריקאים חלקו עם ישראל מרצון, אך ייתכן שזהו אינו ההקשר היחיד או הנכון.

נתוני האזרחים

"אוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות בוגרים עם פרטים מזהים", מודיעה כותרת בולטת בשער "הארץ". בכותרת המשנה של הידיעה מוסבר כי השב"כ מבקש את המידע במסגרת הליכי גיוס עובדים לשורותיו.

"חוק הגנת הפרטיות מחריג את השב"כ, כמו גם המוסד, המשטרה ואגף המודיעין בצה"ל, מהכללים שנקבעו לחיסיון על מידע פרטי", מציינים הכתבים חיים לוינסון ורויטל חובל. "החוק מאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח-אדם".

מעבר לקו

"צעיר פלסטיני נהרג בעימותים עם כוח מג"ב במחנה הפליטים ג'נין", מודיעה כותרתה של ידיעה קצרה המתפרסמת ב"הארץ" (ג'קי חורי וגילי כהן). בכל יתר העיתונים התקרית כלל אינה מוזכרת.

אג'נדה

בטור הפותח של "ממון" ממשיך הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, לקדם אינטרסים של בנקים. תחת הכותרת "יעד-העל" כותב פלוצקר על מצבם המטריד של בנקים גדולים באירופה, שגרם להורדת דירוג האשראי שלהם. "ומה אצלנו? תודה, רגוע. לפועלים וללאומי, למשל, דירוג אשראי מקומי מצוין, גבוה בלפחות שש דרגות מעל הבנקים הרב-לאומיים. אותם הבנקים שהנהלותיהם התנשאו בעבר על הבנקאות הישראלית הקטנה והזהירה".

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר (צילום מסך)

פלוצקר יוצא מגדרו. "העובדה שהבנקאות הישראלית כיום חזקה הרבה-הרבה יותר מהמערכת האירופית ומחלקים גדולים מהמערכת האמריקאית הפכה אצלנו לנתון קבוע בנוף הכלכלי, לתופעה שאין צורך להרחיב עליה את הדיבור", הוא כותב, אך מתריע: חרף היציבות המהוללת שממנה נהנים הבנקים בישראל, עדיין ייתכן משבר. "שלוש המשימות של המפקחת החדשה על הבנקים הן יציבות, יציבות ושוב יציבות. הנושאים האחרים, כולל התחרות, רחוקים שנות אור", נכתב בציטוט מובלט מתוך המאמר.

הפרשן הכלכלי הוותיק של "ידיעות אחרונות" נוגע בנקודה רגישה: הגברת התחרות בין הבנקים והוזלת השירותים שהם מספקים לצרכן אכן עשויות לפגוע במידת מה בשורת הרווח שלהם. פגיעה חריפה מדי בשורת הרווח עלולה לערער את יציבותם – וכפועל יוצא מזה גם את היציבות של לקוחותיהם, של שותפיהם העסקיים ושל המשק בכלל. "הניסיון ההיסטורי מראה שמשבר כלכלי שמקורו בבנקים הוא העמוק והמסוכן ביותר", הוא מסביר.

הבעיה במאמר של פלוצקר אינה שהוא מופרך מיסודו (הוא אינו כזה), אלא באפשרויות שהוא מסרב לקחת בחשבון. למשל, אפשרות ביניים שתקדם תחרות ותוזיל שירותים, אך במידה שתאפשר שמירה על יציבות הבנקים ולא תסכן אותם. האופציה הטריוויאלית הזאת, שמן הסתם אליה מכוונים אלה המבקשים לתקן את מאזן הכוחות בין הבנק לאזרח, אינה עולה במאמרו של פלוצקר. אצלו זה או-או: או תחרות, או יציבות. יציבות, יציבות ושוב יציבות. זו אינה רמת ההתבטאות המצופה מפרשן במעמדו.

קריירה

טורו השבועי המשובח של יוסי קליין ב"הארץ" מוקדש היום לחברו ג', "עיתונאי ותיק מהדרג הבינוני, שלתדהמת חבריו עדיין לא פוטר. במערכת מספרים שהכרטיסייה שלו אבדה בכוח-אדם ולמעשה, אין איש מבחין בקיומו או בהעדרו". למרות היציבות התעסוקתית, ואולי בגללה, ג' מדוכדך. מדוכדך ומוכה נוסטלגיה. הוא תוהה לאן התנדפה הרומנטיקה שפעם ייחס למקצוע העיתונות, ומקונן על היעלמם של עיתונאים שהכוח המניע שלהם הוא לחימה בחזקים למען החלשים.

"אמרתי שפעם באמת היו עיתונאים כאלה, אבל היום הם יושבים בכנסת או עובדים אצל תשובה", כותב קליין. "אתה נוגע בנקודה ממש רגישה, אמר ג', מדובר בעניין אישי. ידעתי שזה הזמן לברוח, אבל ג' החזיק אותי חזק בשרוול ואמר: שמע, אתה חייב לחלץ אותי מהמסדרון הזה. אמרתי שיש לו שתי אפשרויות: להימכר כמה שיותר מהר לטייקון, או להיות בלוגר מגניב בפייסבוק ואז להימכר.

"תראה, אמרתי לו, שנינו יודעים שמגניב אתה לא. אתה רצית להיות נחום ברנע, אבל העולם רוצה בני ציפר. נכון, הוא אמר, אז מה אתה מציע. שאלתי אם יש לו חתול. ג' הרפה קצת מאחיזתו אבל נשאר דרוך. למה חתול? הוא שאל בחשד. אמרתי לו שיעשה משהו עם חתולים ברשת, אמרתי לו שאנשים משתגעים על זה.

"ג' לא אוהב חתולים. הוא אמר שכל פעם שהם מסתכלים עליו נדמה לו שהם יודעים בדיוק על מה הוא חושב. אני שונא אותם, הוא אמר. יופי, אמרתי, אז תכתוב נגד חתולים. תחשוף את האמת מאחורי הגרגורים שלהם, תרגיז, תקבל כניסות, תהיה גדעון לוי של החתולים, אמרתי לו. לא תהיה אהוב, אבל תהיה מוערך".

סאטירה

ב"מוסף כלכליסט", שם מתפרסמת היום מפת מקורביו של בעל ההון החרד לפרטיותו קובי מימון (שי אספריל), מפרסם אמיר זיו "מחזה בשלוש מערכות על שוק האנרציה". מככבים: משה קח-לו, קובי ממון ויצחק תשורה.

מיתוג מתעתע

"המפגש הראשון עם כרזת ענק של בר רפאלי שהתנוססה מעל איילון עשה את העבודה. בו ברגע השתכנעתי לגמרי ש'קרולינה למקה ברלין' הוא מותג משקפי שמש בינלאומי מצליח שממוקם בברלין", כותב רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה היומי של "הארץ". "עוד הנחתי שקרולינה למקה היא מעצבת אופנה ברלינאית מפורסמת שמרכולתה מיוצרת בברלין. כך סברתי, לתומי, אבל לא חקרתי בסוגיה וגם לא קניתי את הסחורה.

"מה שכן, המשכתי לנסוע באיילון. והכרזה המשיכה להתנוסס. כך המצב זה זמן רב. ובחולפי על פניה אני תמיד מציין בפני עצמי כי הנה היא, הכרזה. ובראשי צצה אותה מחשבה בלתי משתנה: 'קרולינה למקה היא מעצבת אופנה מפורסמת מברלין, משקפי השמש שלה מיוצרים שם'. [...] שערו בנפשכם את הפתעתי כשנודע לי מהתחקיר ב'עושות חשבון' שמשקפי השמש של 'קרולינה למקה ברלין' מיוצרים בסין, שזוג שמתומחר כאן במאה שקלים אחרי הנחה נמכר בסין בפחות משלושה דולר, ושהמסגרת מצופה חומר זול שמתקלף עם זיעת הפנים. מאחר שרפאלי שותפה בחברה, התכוננתי להכריז שהיא מובילה מסע הונאה שמוליך שולל את הצרכנים.

"חשתי מרומה מעט בעצמי, למרות שאינני נמנה עם לקוחותיה. 'כמה מטומטם אתה יכול להיות', חשבתי, 'איך קנית את הכחש הזה. קרולינה למקה בכלל לא קיימת. היא המצאה'. זו היתה מסקנתי בעקבות התחקיר, שבו נטען גם כי חברה נוספת בבעלות משותפת של רפאלי ויוסי גביזון, אורבניקה, משווקת בגדים שעוצבו ויוצרו בסין למרות שהיא מתגאה בהעסקת מעצבים ישראלים. [...] את מבוכת ההצהרה הדרמטית שקרולינה למקה לא קיימת חסכתי לעצמי כשגיגלתי אודותיה, והתחוור לי שהיא אשתו הגרמנייה של גביזון".

ענייני תקשורת

נתניהו יאסדר. בידיעה הזוכה להפניה במעלה שער "גלובס" מדווח לי-אור אברבך כי בנימין נתניהו, ראש הממשלה ושר התקשורת, "החל בבחינת פיצול ערוץ 2 לפני המועד הקבוע בחוק, 2017". לדבריו, ראש הממשלה הורה לשר הכפוף לו במשרד התקשורת, אופיר אקוניס, "לבחון מחדש את חוק המעבר מזכיונות לרשיונות".

לפי הדיווח, היוזמה של נתניהו מעוררת דאגה בערוץ 2 משום שמשמעותה היא "החלשה מכוונת" של חדשות ערוץ 2. לטענת אברבך, "נתניהו בוחן אפשרות אשר לפיה ערוץ 2 וחדשות 2 יפוצלו כבר בחודשים הקרובים לשני ערוצים ברשיונות – לקשת ולרשת, שיידרשו להחזיק כל אחת חברת חדשות נפרדת".

אברבך מציין עוד כי תוכניתו של נתניהו היא לאפשר לגורמים חדשים, "שאינם מצויים היום בטלוויזיה המסחרית", להתמודד על אפיקי השידור שיפנו ערוץ 2 וערוץ 10, ולנהל בהם ערוץ ברישיון.

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

רדיו אזורי. נתי טוקר ב"דה-מרקר" ואופיר דור ב"כלכליסט" מדווחים על משיכת העתירות שהגישו שלוש תחנות רדיו אזוריות שהפעילו תחנות משנה. "שלוש תחנות רדיו – רדיו דרום, רדיו לב-המדינה ורדיו חיפה – קיבלו תדרים נוספים לשם שיפור הקליטה, אך בהמשך אישרה להם הרשות השנייה לשדר בתדרים הנוספים שידורים מפוצלים, כלומר בפועל להקים תחנת רדיו נוספת ללא מכרז", מפרט טוקר.

"עד עתה הרשות השנייה העניקה היתר לפיצולים, אך [היועצת המשפטית הילה] שמיר קבעה בחוות דעת כי הם ניתנו שלא כחוק", מוסיף כתב "דה-מרקר". "התחנות נאלצו למחוק את העתירה לאחר שהשופטים הבהירו כי הם מגבים את חוות הדעת", מציין דור ב"כלכליסט", ומוסיף: "בג"ץ יודיע בתוך כמה זמן יצטרכו השלוש לסגור את תחנות המשנה שלהן". הרשות השנייה, הוא כותב, ממליצה על תקופה של שנתיים.

עושים לביתם. בהפניה קטנה בתחתית השער מעדכנים עורכי "ידיעות אחרונות" את קוראיהם כי היום אחר-הצהריים ייערך טקס הסיום של "המורה של המדינה", פרויקט ממומן שמקיימת מערכת העיתון בשיתוף עם מפעל הפיס והסתדרות המורים. לידיעה בנושא (איריס בר-לב) נלווה טור מאת שר החינוך, נפתלי בנט.

החברה-לישראל. בכל העיתונים המרכזיים מתפרסמות בימים האחרונים מודעות ידידותיות למראה מטעם חברת כיל, המבקשת להזכיר לציבור כי היא ממלאת תפקיד מרכזי בפרנסתם של תושבי הדרום. רק ב"ידיעות אחרונות" לא מתפרסמת היום ידיעה על שריפה שפרצה אתמול באחד ממפעלי הכימיקלים של כיל, רותם-אמפרט, הסמוך לדימונה. "לא ברור מה גרם לפרוץ האש; היא התפשטה כשארובת מתקן במפעל הכימיקלים קרסה", מדווחת שירלי סיידלר ב"הארץ".

ברשת. כתבת השער של מוסף "הערב" של "גלובס" מוקדשת לאתר "נענע10", הפלטפורמה האינטרנטית של ערוץ 10 ובעבר מאתרי החדשות המובילים ברשת העברית. הכתב, רועי גולדנברג, משוחח עם שורה של מרואיינים אנונימיים, המשרטטים מציאות של הזנחה מצד הערוץ, ומצביע על התחלופה הגבוהה בקרב מנכ"ליו כעל גורם מרכזי בתהליך הידרדרותו.

בכתבה אחרת מאת גולדנברג, המתפרסמת בעמודי החדשות של "גלובס", מובאים ממצאיו של סקר גלישה נרחב שביצעה ענקית הפרסום יוניברסל-מקאן. בין הממצאים המעניינים: 71% מהנשאלים תושבי ישראל גולשים בפייסבוק לפחות פעם ביום, לעומת 45% בשאר המדינות שנבדקו; 59% מהנשאלים הישראלים ושיעור דומה מקרב שאר הנשאלים הצהירו כי רשתות חברתיות הן "חלק מהותי מחייהם"; ו-29% מהנשאלים הישראלים גולשים באינטרנט למעלה מחמש שעות ביום – פחות או יותר כפול משיעורם של גולשים כבדים אלה בשאר העולם. "רק 6% מהישראלים לא השתמשו בפייסבוק", נכתב בכותרת.

ליאור שבו מיוניברסל-מקאן חולקת תובנה על הציבור הישראלי: "הבנו שהצרכן מאוד אוהב לצרוך תוכן, אבל לא אוהב לייצר תוכן".

ללא התנצלות. ב"ידיעות אחרונות" לא מפרסמים הבוקר התנצלות על מידע מכפיש ושגוי שפורסם אתמול בידיעה חדשותית. בידיעה מאת תמר טרבלסי-חדד וליאור אל-חי נטען כמה פעמים, ובהדגשה, כי את ההצגה "הזמן המקביל" כתב וליד דקה, מחבל שלקח חלק בחטיפה, עינויים ורצח של חייל ישראלי. ההצגה נכתבה בהשראת סיפור חייו וכתביו של הטרוריסט, אך היא אינה יצירה פרי עטו.