מונופול הגז

נדמה שקשה להגזים בחשיבותו של הדיון במונופול הגז. לנגד עינינו קם גוף מסחרי השווה מיליארדים, שולט באופן בלעדי על משאב טבע נדיר וחיוני, יכול לשתק באצבע אחת את כל המדינה, וראשיו הוכיחו כי הם דוגלים במאבק אגרסיבי, בלי לקחת שבויים, בנסיונות הציבור לפגום במשהו בכוחם המונוליטי או ברווחי העתק שלהם. ובכל זאת, השיח הביקורתי בשדה הזה נותר כמעט כולו כלוא באדמה.

אבי בר-אלי מ"דה-מרקר" ואיתו קרן נויבך ב"סדר יום" ברשת ב' הם אולי היחידים בתקשורת המרכזית, ולא רק המרכזית, העוקבים אחרי תהליך הכניעה הממשלתי מול חברות הגז. היום מצטרף אליהם שאול אמסטרדמסקי במאמר תמציתי ובהיר הפותח את "כלכליסט", ומצליח לעמוד באתגר ההנהרה של השדה הסבוך הזה.

אחרי שבשבוע שעבר פירסם ב"כלכליסט" (יחד עם ליאור גוטמן) טקסט שהציג את עמדת חברות הגז בלי לאתגר אותה, מפרק כעת אמסטרדמסקי את הטענות המרכזיות של המונופול, של הממשלה ושל הפקידים, וגם של האקטיביסטים הפועלים נגד המונופול. התמונה המצטיירת לא תרצה אף אחד מהצדדים דלעיל, כנראה משום שהיא אינה חוטאת לאמת. כדאי לקרוא את הגרסה המלאה של המאמר, שאמסטרדמסקי פירסם בבלוג שלו.

אורן חזן

אחרי סוגיית החרם על ישראל, מצאו עורכי שני העיתונים המוטים הנפוצים בישראל נושא נוסף שהם רואים בו עין בעין. גם כאן, מאחורי העיסוק הגלוי יש רובד נסתר. במרכז שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת תמונה של "אורן חזן ליד שולחן ההימורים, לפני שנכנס לפוליטיקה". "איך הוא הגיע לכנסת?", מצקצקת הכותרת הראשית של העיתון שבין פוליטיקאי המחמד שלו, שלהם העניק שירותים עיתונאיים, ניתן למצוא שרים וראשי ממשלה שנחשדו והורשעו בעבירות פליליות חמורות והוקעו על-ידי בתי-המשפט כבוגדים באמון הציבור. הכותרת מקדימה מאמר של סימה קדמון, מי שמחאה כפיים בטוריה לאבירי איכות השלטון כמו אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט ואריה דרעי.

"חזן איים על יו"ר הכנסת", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", התופסת את רובו של עמוד השער. כותרת המשנה – זכרו, מדובר בבחור צעיר שרק נכנס לכנסת ונתפס מלכתחילה כסוג של בדיחה – קובעת: "טלטלה במערכת הפוליטית בעקבות התחקיר על הח"כ". גדעון אלון, הכתב הפרלמנטרי של החינמון, זוכה לעדנה וחתום על הסיפור הראשי (יחד עם מתי טוכפלד), בעמ' 5: "מלשכת יו"ר הכנסת נמסר כי חזן טילפן אתמול לטלפון הנייד האישי של אדלשטיין ואמר לעוזרו של יו"ר הכנסת כי 'אני אחפש עליו סיפורים'. אמש לא היה אפשר להשיג את תגובתו של חזן", הם כותבים (על אף שעל השער נכתב כי חזן הגיב ואמר: "הכל שקרים").

אורן חזן, מאי 2015 (צילום: יצחק הררי)

גם עמ' 7 מוקדש כולו לפרשת אורן חזן, אך מה שבולט בעמוד השער ובשני העמודים שעמוס רגב בוחר להקדיש לסיפור הוא מה שאין בהם: הכוכב הראשי והיחיד של החינמון נעדר מהסיפור כמעט לגמרי, וזאת על אף שהוא נושא בכמה תארים רלבנטיים ביותר לפרשה האמורה: הוא יו"ר המפלגה שחזן חבר בה, הוא ראש הממשלה והוא מי שמינה את חזן לתפקידים בכנסת ישראל. למרות זאת, תמונתו של בנימין נתניהו נעדרת מהסיקור, ויותר מזה: נעדרת דעתו (או דעתם של הפרשנים עליו). הטלטלה והדרמה נעלמות כשכתבי "ישראל היום" מגיעים לראש הממשלה, והם יודעים לספר רק כי נתניהו "פנה לאדלשטיין בבקשה לפתוח בבדיקת האפשרויות העומדות בפניו לטיפול בפרשה".

טוקבקיסטים אוטומטיים מהימין כבר קובעים שהחשיפות בדבר מעלליו של הח"כ הטרי הן קונספירציה של השמאל. מובן שהעובדה שעל החשיפה המרכזית חתום נסיך הימין עמית סגל אינה מפריעה לחורשי תיאוריות הקונספירציה, שמטבען אינן מנהלות דיאלוג קוהרנטי עם עובדות. גם לא ש"ישראל היום", עיתון ה"ימין", מתנער מחזן בכל כוחו. מן הצד השני כותב רוגל אלפר ב"הארץ" בפרובוקטיביות המצופה ממנו כי סוד קסמו התקשורתי של חזן הוא אורחו ומזגו, המסמל את "ישראל הבליינית [...] ישראל העכשווית, הימנית, חובבת החיים הטובים".

אבל גם אם מתעלמים מהקונספירציות והפרובוקציות, הנפח העצום של העיסוק התקשורתי בחזן דורש הסבר. מדובר בחבר-כנסת חדש, פוליטיקאי זניח, קוריוז, שהחשדות שהוטחו בו הם ספק פליליים, נוגעים להתרחשויות שאירעו במדינה זרה ובעיקר לסוגיות מוסריות. פוליטיקאים מנוסים ומרכזיים, שהחשדות נגדם היו למעשים חמורים פי כמה, והסבו נזק אדיר לאזרחי מדינת ישראל, לא תמיד ספגו אש תקשורתית כזו. נכון, אפשר לפטור את העניין בשתי מלים: מדובר בליצן. חזן הוא דמות צבעונית, שומטת לסתות, והתקשורת אוהבת קוריוזים. אבל ממתי קוריוזים פותחים מהדורות ומעסיקים מחלקות תחקירים? לעובדה שהעיתונות הישראלית אינה עוסקת ברצינות ביצחק תשובה או באביגדור ליברמן יש צד שני: היא עוסקת ברצינות באורן חזן.

נורמן עיסא

נמצאה חשיפה עיתונאית ב"ישראל היום"! "סערה בעקבות הפרסום ב'ישראל היום'", נכתב בכותרת על שער העיתון. החשיפה: השחקן נורמן עיסא סירב להופיע בהצגה בבקעת הירדן, שהיא להשקפתו שטח כבוש. עיסא עצמו, אגב, כותב בדף הפייסבוק שלו כי מדובר בנוהג בן שנים, שאינו כולל אותו בלבד ("אינכם יכולים לצפות שאני כערבי ישראלי אלך נגד מצפוני ואסכים להופיע במקומות שנויים במחלוקת. הנושא הזה אינו חדש, והבעיה נפתרה כבר לפני שנים בכל תיאטראות ישראל כשהוחלט שכל ההצגות יוצגו בכל מקום, ואם שחקן, יהודי או ערבי, לא מוכן להופיע מבחינה מצפונית, הוא יוחלף בשחקן אחר. אישית, הודעתי לתיאטרון חיפה לפני למעלה מארבעה חודשים שיש להחליף אותי בהצגה המדוברת. לצערי התיאטרון , מסיבותיו הוא, לא עשה זאת").

השרה מירי רגב ולימור לבנת, בטקס החילופים במשרד התרבות והספורט, 17.5.2015 (צילום: יונתן זינדל)

העיתון פותח את הגיליון עם הידיעה, מקדיש לה את שני העמודים הראשונים ולא פחות מחמישה כתבים ושתי פרשנויות. חמשת הכתבים מזכירים כי מירי רגב החליטה להעניש את עיסא: היא מאיימת להפסיק את מימונו של תיאטרון אחר, שעיסא הקים עם אשתו, תיאטרון ילדים יהודי-ערבי. "הלחץ המופעל עלי גובל בסחיטה", מצטטים ב"ישראל היום" מדף הפייסבוק של עיסא. "אזרחי ישראל החליטו בבחירות האחרונות שהם לא מוכנים להיות פראיירים", עונה לו חיים שיין בטור הפרשנות. "כל הכבוד לשרת התרבות מירי רגב ולשר החינוך נפתלי בנט [שהודיע כי המשרד יחרים הצגה ש'סובלנית כלפי רוצחי חיילים']".

הטור השני, של אהרון לפידות, מבקש מנגד ש"לא נהפוך לרודפי אמנים". מדינת ישראל, הוא כותב, "יכולה לשאת גם יצירות ביקורתיות מבלי לאבד דבר מכוחה". הטור מתון, בוודאי ביחס להתלהמות הצווחנית הרגילה של חיים שיין, אבל גם כך גילוי הדעת הליברלי בעיתונו של שלדון אדלסון מפתיע, במיוחד שהוא בא מעובד בכיר בעיתון ולא מכותב חיצוני. או שללפידות יש כוח מיוחד על עמוס רגב, או שעמוס רגב מרגיש שעיתונו התבסס דיו בקהל היעד כך שיוכל להרשות לעצמו חריגות קלות מהקו.

ההצהרה של רגב, כמו גם ההודעה של בנט, מגיעה לכותרת הראשית של "הארץ". "השרים פותחים במאבק להגבלת היוצרים: בנט פסל הצגה, רגב מאיימת על מוסד ערבי", נכתב בה. הסיקור מוגש באופן בולט, חתומים עליו ארבעה כתבים, מוקדש לו עמ' 3 המגזיני והוא מוכתר בכותרת "מלחמת תרבות". זו הגדרה מדויקת יותר מההאשמה השבלונית ב"פשיזם" שהכתבים מצטטים מפי יוצר ההצגה שהוצאה מסל תרבות. היא מזכירה לנו שגם האליטות המתחלפות ידעו ויודעות להחרים, להשתיק ולסתום את פיותיהם של מי שאינם מוצאים חן בעיניהם.

הבנקים

העיתונים הכלכליים עוסקים במינוי מפקחת על הבנקים. הממונה, ד"ר חדווה בר, היא בכירה בבנק לאומי ומקורבת לנגידה קרנית פלוג ולמפקח הפורש, לכן "בארגונים חברתיים, בתקשורת ובגופים פיננסיים קראו לביטול המועמדות", נכתב ב"דה-מרקר". אם לשפוט על-פי הסיקור היום, התוספת של "התקשורת" למשפט אינה מדויקת.

ב"כלכליסט" יוצאת העורכת הראשית מגדרה וכותבת מאמר – לא אירוע שכיח בעיתון – המנגח את המתנגדים למינוי (כולל הטיעון המוזר: "אם בר היתה באמת רוצה לשרת את האינטרסים של הבנק, היה לה הרבה יותר קל להישאר בתפקידה הנוכחי, המתגמל והמפנק יותר". מה?). ב"ממון" מתפרסם טור של רועי ברגמן, שחוגג את נצחון "ההיגיון על הפופוליזם". ב"גלובס" כותבת עירית אבישר בטור הפרשנות ש"בימים רגילים" המינוי היה "עובר חלק", אלא שאנחנו, מתברר, נמצאים בימים לא רגילים, שבהם הפעפוע בין המפקחים למפוקחים סופג – אללי ושומו שמים – ביקורת. למעשה, גם ב"דה-מרקר", שאינו חשוד באהדה לבנקים, מקבל סמי פרץ את פניה של בר בברכה וקובע שאין כל פסול ב"מעברים דו-סטריים בין המגזר הציבורי והעסקי".

אם כן, חדוה בר מתחילה את כהונתה עם תעודת הכשר מהעיתונות הכלכלית, לאגפיה. כעת נותר לחכות ולראות היכן תיוותר החותמת כחותמת גומי והיכן תיבדק ביחס לפעילותה של בר במציאות שבה שר האוצר נבחר על סמך הבטחתו לטפל בבעיית הריכוזיות בבנקאות הישראלית.

פלילים

"הניצב החשוד: ברונו שטיין", כתוב על שער "ידיעות אחרונות". "הותר לפרסום: מפקד מחוז המרכז לשעבר הוא קצין המשטרה שנעצר בחשד שקיבל טובות הנאה בפרשת רונאל פישר", נכתב בכותרת המשנה.

בינתיים, בפייסבוק

מפעילי דפי הפייסבוק של "הארץ" ו-nrg ("מקור ראשון") בדיאלוג קצר

ענייני תקשורת

ברומו של עולם. "שלום הריון, להתראות עבודה", נכתב בכותרת המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "'סיפרתי לבוסית שאני בהריון. באותו רגע היא התהפכה. היא איחלה לי 'מזל טוב' צונן ולמחרת הודיעה לי שאני מפוטרת'. לא הוגן? לא חוקי? לא מעניין מאות מעסיקים, שעושים הכל כדי להיפטר מעובדות הרות ומיולדות טריות. במקרה הטוב, צפי להתנכלויות, לעקיצות ולהרעת תנאים", נכתב בכותרת המשנה המובילה לכתבה של נעם ברקן ואיריס ליפשיץ-קליגר, שהתפנתה מחתימה על טקסטים של תוכן שיווקי כדי לעסוק בסוגיה חברתית בעלת משמעות רחבה.

יש לשבח את עורכי "ידיעות אחרונות" שהקדישו מקום בולט ושלושה עמודים לנושא החשוב של זכויות נשים בעבודה ולשדולה המקדמת את השמירה עליהן, אבל דווקא שיקולי עריכה הם שחושפים את הפרופורציות האמיתיות שמעניקים אותם עורכים לנושאים שונים. באופן אירוני, מדובר בקמפיין המסיבי של "ידיעות אחרונות" נגד פרופורציות צרות. "מוסף מיוחד", מכריזה כותרת על שער העיתון, המעוצב בצורה מיוחדת כדי לקדם את גליון "זמנים מודרניים", המוקדש כולו לנוהג בכלי תקשורת מסוימים להצר את מותניהן של מצולמות באמצעות תוכנה לעיבוד גרפי.

"בתמונה זו לא נעשתה הצרת היקפים בפוטושופ", נכתב בפומפוזיות לצד תמונתה של זמרת בלבוש חושפני על עמוד השער של המוסף, "ומעכשיו לא תיעשה הצרת היקפים בכל התמונות המתפרסמות ב'ידיעות אחרונות'". ההצהרה הזו מוגשת בהרחבה במאמר מערכת(!) בפתח המוסף. ראשית מגיעה היד למצח: האם, לעזאזל, ב"ידיעות אחרונות" נהגו להגיש עד עכשיו לקוראים תמונות שעברו מניפולציה שנועדה להציג אותן באופן שקרי, ועוד בניגוד ללשון החוק (הידוע בכינוי "חוק הפוטושופ"), וכעת הם מתגאים בראש חוצות שיפסיקו את המנהג המגונה הזה? ומיד אחר-כך מגיעה התמיהה המיואשת: כיצד זה שמכל הנושאים והסוגיות שעל סדר יומנו המתפקע, ב"ידיעות אחרונות" בחרו להקדיש את מיטב משאביהם המידלדלים למותניהן של דמויות מצולמות?

התשובה היומית. השאלה היומית של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" היא "האם צריך להדיח מיידית את אורן חזן מהכנסת". במציאות, כפי שמסבירים טל שניידר ב"מעריב" ואורי תובל ב"כלכליסט", לא נראה שיש דרך חוקית לבצע זאת. למעשה, גם הטור שמסומן כמי שבעד ההדחה מציע לו בעצם לפרוש מרצון.

עושים לביתם. ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם היום ראיון של ליטל דוברוביצקי עם דורון ברזילי, ראש לשכת עורכי-הדין. בתחילת החודש חשף יואב יצחק כי ברזילי שילם ל-ynet עבור פרסום תוכן שיווקי.