את שמוליק כץ הכרתי כמו רבים מילדי ישראל, ובעיקר ילדי התנועה-הקיבוצית ומתוכם בעיקר הקיבוץ-הארצי, היכן שקראו את "על המשמר" של מפ"ם, את "משמר לילדים", את "השבוע בקיבוץ-הארצי", ספרים שיצאו בהוצאת ספריית-פועלים וחגגו עם הגדה של פסח בנוסח יהודי הקיבוץ-הארצי – הגדה שהיתה אחת ההגדות היפות והמטופלות שידעה היהדות מימי חורבן הבית. ספרי הילדים וציורי נוף ירושלים, ואיתם ציורי המלחמות שאליהן נשלח כאיש מילואים, היו נחלת הכלל.
ציוריו ניבטו אלינו מכל פינה. במבט לאחור הם היו בשביל בני דורי בקיבוץ, שלפני עידן התקשורת הפתוחה, ארכיטיפ של המושג "ציור". לפחות מה שראינו היה פרי עטו של אמן גדול. כל זה היה למזלנו הטוב, אבל היה גם למזלו הרע של שמוליק: הקהילה האמנותית לא ראתה בעין יפה את נכונותו לשרת ממסדים פוליטיים, תנועתיים ובוודאי לא צבאיים. אמנם קדמו לו נחום גוטמן ואריה נבון, ששוררו את דמותו של הפלמ"חניק, אבל זו היתה תקופה אחרת.
דיוקן עצמי של שמוליק כץ, מתוך ספרו "מעיר ומכפר". 1956, הוצאת העיתון "על המשמר"
מי שהכיר את התנועה-הקיבוצית של אותם ימים יכול אולי להבין יותר את הלכי הרוח והמסגרות שבתוכם פעל כץ כאמן שכל עולמו, כפליט שואה, היה געתון, קיבוצו שבצפון. הקיבוצים של אותה תקופה תיגמלו בנדיבות אמנים ששרו את שירת היחד. פרסומו והצלחותיו היו גאוות המקום, והוא גמל, ביד נדיבה ובמכחול חפץ ככל יכולתו, למקום שאהב ולאנשים שאהבו אותו. זו לא היתה עסקת שוחד כפי שזה עלול להיראות, זו היתה תפיסה תמה של אדם, רחב אופקים ככל שהיה, שמלבד היותו אמן לא רצה להיפרד לרגע מזהותו כחלוץ המהפכה הציונית והסוציאליסטית וחבר בקהילה קטנה.
לכל אלה נוסף גם אופיו של שמוליק כץ, שהיה צנוע כמעט להכעיס. כזה שלא היה מסוגל להטיל ספק במנהיגיו בין אם היו פוליטיקאים ובין אם היו קצינים בכירים או עורכי עיתונים והוצאות ספרים. את כולם שמח לרצות ולשרת.
מי שיסכם את פועלו (ומוכרח להיות מישהו כזה) יהיה צריך להתמצא במגוון רחב של תחומים: רישום, איור, גרפיקה וקליגרפיה; ציור בכלים וחומרים רבים – מאקוורל ועד דפוס משי, שבכולם רכש מיומנות מקצועית ושליטה ברמה הגבוהה ביותר; עיתונות, היסטוריה וספרות שאותן שירת, וגם תולדות המהפכה הציונית והתנועה-הקיבוצית בתוכה. בלי להבין משהו בכל אלה, לא ניתן לתאר את פועלו ויצירתו של שמוליק כץ.
על חייו הפרטיים אני יודע מעט. הכרתי אותו כאשר עבדתי כמאייר וקריקטוריסט צעיר ב"על המשמר". שמחתי להיפגש עם מי שהיה בשבילי מודל מקצועי בלתי מושג. הוא נהג בי במה שנראה לי כנדיבות אינסופית, ולמעשה היתה חלק מאותה ענווה שלא ידעה להתנשא על איש.
כל ניסיון לקטלג אותו בתוך מסגרת אחת ייכשל על הסף. שמוליק כץ היה ז'אנר של איש אחד ותוצר של אירועים היסטוריים ולאומיים בלתי ניתנים להשוואה.
ביום הלווייתו, יום לפני ערב הפסח, נסעתי מנירים שב"עוטף עזה" לאשקלון ומשם ברכבת לתל-אביב וברכבת נוספת לנהריה כדי להגיע בזמן לתחנת המוניות ומשם לגעתון. זה היה יום שלם, ולא עלתה בדעתי מחשבה לוותר על השתתפות באירוע הזה. לרווחתי, פגשתי ברכבת קבוצה נאמנה של חברים, כמעט כולם קריקטוריסטים ומאיירים או קשורים לקריקטורות ואיורים. היו ביניהם גם צעירים ששמוליק הוא בן דורם של סביהם וספק אם זכו להכירו. זה חימם את לבי, שהצטנן במהירות כאשר הגעתי להלוויה בקיבוץ. למעט ח"כ חיים (ג'ומס) אורון ממרצ לא ראיתי כמעט איש מאותם הממסדים שעבורם טרח שמוליק כל ימיו. איפה נציגי העיתונים, איפה נציגי התנועה-הקיבוצית (למעט חבריו הרבים מקיבוצו ומקיבוצים אחרים)?
אולי מזל הוא שמוזיאון הקריקטורות בחולון, שכבר אימץ את שמוליק כאחד מחמשת מייסדי הקריקטורה בישראל, ואק"י (איגוד הקריקטוריסטים הישראלי שכץ היה מראשוניו), החליטו להציג תערוכה גדולה לכבוד מאה שנה לתנועה-הקיבוצית, שתכלול את שמוליק כץ בלבד. אמנם כמה סודות ופרטים ירדו לקבר, אך רוב החומר כבר נאסף, והתערוכה שתיפתח בקרוב תהיה אולי מעין אנדרטה לדמותו של אמן מוכשר ואיש יקר מהסוג שהיום כבר לא מצוי: עם כישרון גדול, נפש יפה ומרפקים רכים.