אימפריית ההסברה של נוני מוזס

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו קיפל את מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. לאורך מערכת הבחירות לכנסת, לנוכח ההתגייסות הבוטה של קבוצת "ידיעות אחרונות" לקמפיין להחלפת ראש הממשלה, ספג מוזס ביקורת הולכת ומחריפה מצד מעגליו הקרובים של ראש הממשלה – ובסופו של דבר גם מפי נתניהו עצמו. כשלונם של מוזס ו"ידיעות אחרונות" בזיהוי המגמות החברתיות שהותירו את נתניהו בשלטון, לצד התמסרותם העקבית והחריגה לקידום מטרותיהם של מתנגדיו, גרמו לכרסום ולבסוף לפגיעה קשה בתדמיתה של קבוצת התקשורת הוותיקה, ובין היתר שיוו לה בטעות מוניטין של גוף אופוזיציוני, שמאלני במפגיע, אפילו שונא ישראל.

הפגיעה התדמיתית הזאת, שהפכה את עיתון ההמונים הפופולרי למוצר שנוי במחלוקת, הולידה סדרה של פרויקטים מערכתיים שנועדו לשקם את שמו של "ידיעות אחרונות" בעיני קוראיו ובעיני הציבור בכלל – ובראש וראשונה להחזיר לו את הארומה הכל-ישראלית שנדפה ממנו בשנים שקדמו לסכסוך המתוקשר עם נתניהו.

לצד ריכוך והצנעה של הביקורת על ראש הממשלה, השיקו ב"ידיעות אחרונות" פרויקטים אווריריים שנועדו למתג את העיתון וכתביו כאוהבי ישראל. כך, למשל, נשלחו עשרות כותבים לטייל בשביל ישראל ולתעד את מסעם כבמעין הוכחה לקשר השורשי שיש להם אל ארץ ישראל, ולקראת יום-העצמאות הוביל העיתון קמפיין שעודד את הקוראים ואת הידוענים החביבים עליהם להצהיר מה הם אוהבים במדינתם. עוד לפני כן הועלה מינון הכותבים מהצד הימני של המפה הפוליטית.

עד כה, הקמפיינים הפטריוטיים של "ידיעות אחרונות" התבססו בעיקר על סמלים המזוהים עם ישראליות וציונות, ולא נגעו בלב המחלוקת: המשטמה העזה שמשדרים בכירי קבוצת התקשורת כלפי ראש ממשלת ישראל, שלמגינת לבם זכה בבחירות האחרונות בהישג אלקטורלי בולט. כעת נוטש "ידיעות אחרונות" את משחק הסמלים, טומן את ידו הארוכה בקערת ההסברה השלטונית ומיישר קו עם "ישראל היום".

"נלחמים בחרם", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". למקרה שאצל מי מהקוראים יתעורר ספק בנוגע לזהותם של אלה הנלחמים בחרם, כותרת הגג מבארת: "'ידיעות אחרונות' מלווה בסדרת כתבות את המאבק נגד סנקציות בינלאומיות", נכתב שם, לצד מגן דוד בינוני. "כך אפשר להילחם באיום ההולך ומחריף", נכתב בחלק אחר של השער. "מי נגדנו", נכתב בהפניה ל"מפת החרם העולמי".

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

הטקסט המרכזי בכפולת העמודים הפותחת של העיתון הוא רשימה מאת בן-דרור ימיני, שבכותרתה נקבע כי יוזמות החרם הן "איום על זכות הקיום". "אסור לטעות: זו לא רק מערכה נגד ההתנחלויות. זו מלחמה על עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית. כל הכוחות השפויים, מימין ומשמאל, חייבים לפעול נגד החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי, שהופך לאיום אסטרטגי", נכתב בכותרת המשנה.

"גם עיתון 'ידיעות אחרונות' מתגייס למלחמה, שתימשך בשורה של חשיפות, מאמרים וכתבות בשבועות ובחודשים הקרובים", כותב ימיני במאמר עצמו. "שתפו את המאמר המתורגם לאנגלית", מבקשים עורכי "ידיעות אחרונות" מהקוראים. "נתקלתם בקריאות לחרם על ישראל ובגילויי שנאה? ספרו לנו". את מרכז השער, מימין לתמצית הטור, תופס תצלום מתוך צעדת המונים שהתקיימה אתמול בארצות-הברית בהובלת ארגון שהתורם הבולט שלו הוא שלדון אדלסון.

ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למאבק ביוזמות החרם על ישראל מגיעה בתזמון מעורר עניין. את קמפיין המגננה הזה מוביל ראש הממשלה נתניהו, שדברים שהשמיע אתמול כובשים הבוקר את הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון של אדלסון, המשמש שופר עבור לשכת נתניהו.

להבדיל מ"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" דבריו של נתניהו מוצנעים בסופה של ידיעה קצרה על תקריות אנטישמיות מעבר לים, ללא הבלטה כלשהי בכותרות או בכיתובים המובלטים. נראה שבכך מאפשרים לעצמם אנשי "ידיעות אחרונות" להרגיש כי התגייסותם לקמפיין אותנטית ואינה דומה לאופן שבו מתגייס "ישראל היום" לדברור ראש הממשלה. אלא שזוהי, במקרה הטוב, רמייה עצמית.

"ידיעות אחרונות" הפסיד. עורכיו נכנעו ללחץ שהופעל עליהם מכיוונו של ראש הממשלה, הפנימו את הביקורת ואת ההשמצות, והגיעו למסקנה שעדיף להם להפסיק להתנגד ולהתחיל לשתף פעולה. הקמפיין שעליו הכריזו הבוקר, המשקף התגייסות של גוף אזרחי למערכה הסברתית של השלטון, אולי נראה כמו יוזמה עצמאית, אך למעשה אין הרבה הבדל בינו לבין המסורת העיתונאית קצרת הימים של "ישראל היום": תעמולה.

ההוצאות של נתניהו

שער "ידיעות אחרונות" (פרט), 2.12.13

סטריפ דק בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מוקדש לנושא שעד לא מזמן היה מפרנס בעיתון זה כותרות ראשיות. "חשבון המים החודשי של נתניהו בקיסריה: יותר משכר מינימום", נכתב שם, בהתבסס על פירוט הוצאות משרד ראש הממשלה למחצית הראשונה של שנת 2014, שפורסם בעקבות פנייה של התנועה לחופש המידע.

רוב הדיווח בעניין, שעליו חתום איתמר אייכנר, ענייני כמו רשימת מכולת. "ברשימה מופיע גם סעיף הוצאות של 29.5 אלף שקל עבור החברה לפיתוח קיסריה, שהם הוצאות המים עבור ביתו הפרטי של ראש הממשלה בעיר", מציין אייכנר בידיעה, הנדפסת בעמ' 10. "מדובר בבית שמרבית הזמן כלל אינו מאויש, ומקורן של ההוצאות הגבוהות הוא ככל הנראה בבריכה שנמצאת בחצרו – אולם הרשימה מתייחסת בחלקה הגדול לחודשי החורף, שבהם לכאורה השימוש בבריכה הוא מועט".

ב"מעריב" מתפרסמת הפניית שער מעט יותר בולטת, והדיווח בעניין (דנה סומברג) תופס כרבע מכפולת העמודים הפותחת. גם כאן בחרו העורכים להעלות לכותרת פרט פיקנטי: "הוצאות משרד רה"מ: 4,985 שקל עבור יין". ב"כלכליסט" מדגישים בכותרת את התשלומים עבור ביגוד (19 אלף שקל) וקפה (10,000 שקל). ב"גלובס" מוקדשת הכותרת להוצאות המים של הבית בקיסריה. ב"דה-מרקר" מדגישים את הסך-הכל: "הוצאות מעונות רה"מ – 813 אלף שקל בחצי שנה; נקיון הבית בבלפור – 243 אלף שקל".

הכותרת ב"ישראל היום", היום

"ישראל היום", שבו מתפרסם דיווח קצר ודל פרטים, הוא העיתון היחיד שעורכיו אינם מציינים סכום כלשהו בכותרות הידיעה. "פורסם דו"ח הוצאות משרד רה"מ: 'כולל גם גופים נוספים'", נכתב שם. זו אינה טעות של עורך חדש, שאינו יודע שבכלי תקשורת חדשותי רגיל בדרך כלל מדווחים על המידע, ורק אחר-כך על תגובת מושא הסיקור. רוטינה ותיקה שהופנמה זה מכבר גם בקרב זוטרי העורכים של "ישראל היום" קובעת כי כשמתפרסם מידע המציג את נתניהו באור בלתי מחמיא, יש לדווח קודם כל על תגובתו המבטלת, ורק אחר-כך, אם בכלל, על המידע עצמו.

ב"ישראל היום" חסכו מהקוראים את רוב סעיפי ההוצאה שפורסמו בעיתונים אחרים. בדיווחו של שלמה צזנה אין יין ואין קפה, וחשבון המים עומד על 10,660 שקל בלבד, ולא פי שלושה. הגם שהדבר אינו מפורט בידיעה, וכפי שצייץ גדעון שביב מאתר "פרספקטיבה", ב"ישראל היום" העדיפו לציין את חשבון המים הנמוך יחסית של מעון ראש הממשלה בירושלים ולחסוך מהקוראים את חשבון המים הגבוה בהרבה של הבית בקיסריה.

מגמה

"צה"ל מתכנן רפורמה להקלת היחס לחיילים שעישנו סמים", מדווחת גילי כהן בכותרת הראשית של "הארץ". "הצבא מצטרף לקריאת המפכ"ל בנושא הקנביס: לפי תוכנית שנשקלת בפרקליטות הצבאית, צה"ל יימנע מלהעמיד לדין חיילים שישתמשו בסמים קלים באופן חד-פעמי בחופשה", נכתב בכותרת המשנה.

וינשטיין

"וינשטיין לאשכנזי בשיא פרשת הרפז: לא נגיד לשופט שהמסמך הגיע ממך", נכתב בכותרת בולטת בשער "הארץ". "תמלילי שיחות שמתפרסמים לראשונה ב'הארץ' מגלים שהיועץ המשפטי לממשלה הבטיח להסתיר את העובדה שהרמטכ"ל החזיק במסמך חודשים", מוסבר בכותרת המשנה לכתבתו של אמיר אורן, שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של העיתון וזוכה היום לידיעת המשך ב"ישראל היום", התופס באופן מסורתי את הצד הלעומתי לזה של גבי אשכנזי בסיקור פרשת הרפז.

דיבורים מסוכנים

"גלובס", יומון הערב הכלכלי של איל הנדל"ן אליעזר פישמן, ממשיך לתקוף את תוכניותיו הכלכליות של שר האוצר משה כחלון. היום נעשה הדבר על שער מוסף הנדל"ן של העיתון, שעליו נדפס תצלום רחב מידות שבו נראית דמותו של כחלון קטן נושא נאום. מעליו מתנשאת דמותו של כחלון גדול, כחול ומפוקסל, מעין רוח רפאים הבוקעת מגבו של האיש האמיתי. ידיו פרושות לצדדים, זו מול זו, במחווה המזכירה משהו בין העלאה באוב ל"כזה גדול יש לי".

"דיבורים מסוכנים", גורסת כותרת השער. "שלל תוכניות עמומות ובלוני ניסוי מופרחים לאחרונה באוויר בהבטחה לפתור את משבר הדיור", מוסבר בכותרת המשנה. מתחתיה נדפסת כותרת מזהירנית נוספת, "היסטוריה בעייתית", המוקדשת לסקירה על "הכישלון המר של תוכניות עבר שניסו לתקן את השוק".

"המהלכים של כחלון רק יביאו לעליית מחירי הדירות ולניפוח בועת הנדל"ן", נכתב בכותרת הנדפסת בעמודי החדשות של "גלובס", ציטוט מתוך ראיון שערך עמירם ברקת עם מיכאל שראל, הכלכלן הראשי של משרד האוצר לשעבר. עורך מוסף הנדל"ן, דרור מרמור, פותח את טורו בתיאור כמה מאחזקות הנדל"ן הרבות של חברת נצבא, שאת השליטה בה הוא מייחס לקובי מימון, טייקון הקידוחים (המוכחש) שבגין החברות עימו פסל עצמו כחלון מעיסוק בענף הגז.

שער מוסף הנדל"ן של "גלובס", 31.5.15

"אם החברות של מימון וכחלון פוסלת את השתתפות האחרון בדיוני סוגיית הגז, מה לגבי סוגיית הדיור? מה בדיוק ההבדל?", תוהה מרמור. "איך יוריד שר האוצר החדש כחלון, המשמש גם כשר-על לטיפול ביוקר הדיור, את מחירי הדירות בעשרות אחוזים, אם ברור שזה יפגע באופן משמעותי ברווחיות הפרויקטים שאמור להקים מימון החבר הנדל"ניסט?". לפי ההיגיון של כחלון, גורסת כותרת המאמר בגרסתו המקוונת, אסור לו בכלל לעסוק במחירי הדירות.

החשדנות של מרמור במקומה. עם זאת, אותה חשדנות ניתן להפנות בחזרה אל "גלובס". הנה, כך: בעל השליטה של "גלובס", אליעזר פישמן, מושקע עד קודקודו בענף הנדל"ן בארץ ובעולם. פישמן הוא בעל השליטה בחברת כלכלית-ירושלים, שלפי דיווחיה מנהלת בישראל נדל"ן מניב בשטח כולל של כ-1.8 מיליון מ"ר. שווי אחזקות הנדל"ן של החברה בישראל מוערך בכ-7.7 מיליארד שקל, וההכנסות מהן מסתכמות בכ-632 מיליון שקל בשנה.

"בנוסף", מוסרים בחברה, "הקבוצה מבצעת פעילות ייזום, תכנון, פיתוח ובנייה של פרויקטים בישראל בתחום הבנייה למגורים בהיקף של למעלה מ-1,000 יחידות דיור, ובתחומי המסחר, המשרדים והתעשייה בהיקף כולל של למעלה מ-100 אלפי מ"ר".

עסקיו של פישמן נקלעו לאחרונה למשבר פיננסי, הנובע כנראה בעיקר מירידה חדה בשווי הנכסים שהוא מחזיק ברוסיה ובקשיים כלכליים שאליהם נקלעו לקוחותיו שם. אחזקותיה של כלכלית-ירושלים בישראל, לעומת זאת, עדיין מניבות רווח. רפורמה מקיפה שתוזיל את מחירי הנדל"ן בישראל עשויה להקטין את הכנסותיו של פישמן מאחזקות הנדל"ן שלו בישראל, ובכך לערער את יציבותה הרעועה ממילא של הקבוצה, הנאבקת לאזן את הפסדיה בשוק הרוסי.

הפחתת יוקר הנדל"ן מסכנת לא רק את פישמן ואת כלכלית-ירושלים, אלא גם את העיתון שבו שולט פישמן, "גלובס". הייתכן שהעיתון, שעובדיו ודאי חרדים למקום עבודתם, יסקר באופן הגון את הנסיונות להוביל רפורמה בתחום הנדל"ן? האם סיקור הגון מסוג זה יכול להתפרסם במוסף המתקיים מתקציבי הפרסום של חברות קבלניות ומשרדי תיווך? האם "גלובס" יוכל להתגייס לטובתה של רפורמה שתיטיב עם הציבור הרחב, אך תפגע כנראה בבעל השליטה, פישמן, ותקשה עליו ועל מתחריו להמשיך במימון העיתון הכלכלי?

זוהי השוואה פופוליסטית, והיא עושה עוול לא רק לעורך מוסף הנדל"ן דרור מרמור, אלא גם לעיתון כולו, לכותביו ולעורכיו. "גלובס" אינו עיתון נרצע שבראש מעייניו נתונה אך ורק התועלת הישירה של המו"ל. שערים ורשימות מהסוג שתואר לעיל עשויים להשכיח זאת.

צניעות

שר הרווחה חיים כץ (צילום: מרים אלסטר)

"שווי אחזקות שר הרווחה בישראמקו: 50 מיליון שקל", מודיעה הכותרת הראשית של "כלכליסט". שר הרווחה הטרי של מדינת ישראל הוא ח"כ חיים כץ מהליכוד. "כץ הוא ידיד אישי של אנשי העסקים המזוהים עם ישראמקו, חיים צוף וקובי מימון", מצוין בשער.

כותרת הידיעה של שי אספריל קובעת בפשטות: "שר הרווחה הוא גם טייקון גז". אספריל מציין כי העובדה שהשר כץ השקיע בחברת הגז פורסמה בעבר, אך עד כה לא נודע היקף ההשקעה. "בעבר חקרה רשות ניירות ערך האם כץ רכש את תעודות ההשתתפות בישראמקו בהתבסס על מידע פנים, אבל חקירתה לא העלתה ממצאים שאישרו את החשד וכץ נוקה ממנו", כותב עוד אספריל. בתגובתו של השר נמסר, בין היתר, המידע הבא: "למרות היותו אמיד מנהל השר כץ אורח חיים צנוע ומחנך את ילדיו לעבודה ולמצוינות".

בנק הפועלים

"חשבונות בהפועלים שימשו להעברת כסף בפרשת פיפ"א", מודיעה כותרת בינונית ב"דה-מרקר". "בנק הפועלים בשווייץ הוזכר לצד בנקים נוספים בכתב האישום, שבו חשודים בכירים בפיפ"א בשוחד של יותר מ-150 מיליון דולר", נכתב בכותרת המשנה לדיווח מאת אפרת נוימן וסוכנויות הידיעות, לצד הבהרה מטעם הבנק. אף שהדברים פורסמו בתקשורת העולמית, באף עיתון ישראלי למעט "דה-מרקר" אין להם הבוקר זכר.

מכנסיים קצרים

כל העיתונים מקדישים היום שטח רב לעיסוק בקמפיין מחאה העוסק בקוד לבוש שנכפה על תלמידות בתי-ספר ברחבי הארץ. "התלמידים והתלמידות מוחים על כך שבית-הספר אוסר על בנות להגיע במכנסיים קצרים, בעוד לבנים מותר", מתמצתת ירדן סקופ ב"הארץ". "המנהלים עם התלמידות: 'להנהיג קוד לבוש שוויוני'", מעדכנת כותרת ב"ישראל היום".

"צריך לחנך את הבנים לא לראות בבנות אובייקט מיני", אומרת לתמר דרסלר מ"מעריב" רומי יוסף-בנימיני, תלמידה בת 18 שנדרשה לכסות את רגליה כדי להיכנס לבחינת מתכונת. "הפתרון שהוצע לנו, לכסות את רגלינו, נותן לגיטימציה לאמירה שלבנים מותר ולבנות אסור". נוי גבע, תלמידה בת 18 מבית-ספר תיכון ברעננה, מוסיפה: "רק השנה, כשהתחלתי לפתח תודעה פמיניסטית, הבנתי שזה לא בסדר, שזו אפליה מגדרית".

יפעת ארליך, בטור המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כותבת בזכות הכיסוי. "לא מדובר במאבק פמיניסטי מפני שבשורה התחתונה הוא רק יפגע בבנות עצמן", היא טוענת. "למה? הנה שיעור מיני על קצה המזלג. שלום כיתה י"א, כך צריך לומר מחנך אמיץ לתלמידיו. אנחנו חיים בעולם שבו מיניות היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אנחנו לא מבקשים מכם לדכא את המיניות, אבל גם לא רוצים שתפגינו אותה בכל מקום, גם כדי שלא תטרידו אחרים ובעיקר כדי שלא תהפכו את עצמכם לחפץ נעדר רוח ונשמה".

מבחינת ארליך, לבישת מכנסיים קצרים היא "חשפנות יתר", כלומר "סוג של הטרדה מינית", המשולה לגבר המסתובב ברחוב כשחלק, "אפילו זעיר", מאיבר מינו "מתנוסס לראווה". "בית-ספר זה לא רחוב, אלא סביבה שבה יותר מכל מקום אחר צריך ריכוז ואפס הסחות דעת", היא כותבת בהקשר זה.

"המכנסיים הקצרים שמבקשות הבנות להכניס אל בית-הספר הם פריט לבוש שיעורר אי-נוחות בכיתה שבה לומדים יחד בנים ובנות, בין אם בנים ילבשו אותם ובין אם בנות. לכן צריך להשאיר אותם מחוץ לבית-הספר, ואולי מוטב יותר בארון הבגדים שבבית. אנא, שחררו את עולמנו ממיניות בוטה ותנו לנו לעסוק בדברים החשובים באמת", חותמת הפובליציסטית.

בטורה מדגימה ארליך כיצד ניתן לעקם את שיח הזכויות כך שיקדם דווקא פגיעה בזכויות. חופש הביטוי האישי של התלמידות כפי שהוא נתפס בעיניהן, כך עולה מדבריה, הוא זכות נחותה שניתן להגביל לטובתן הן ולטובת החברה כולה. את הקיפוח המשתמע של התלמידות מוצע לאזן לא באמצעות ביטול המגבלה המציקה, אלא באמצעות החלתה על כלל ציבור התלמידים, מכל המינים והזרמים. שוויון מניעת זכויות.

המזוזה של גרבוז

יאיר גרבוז (צילום: משה שי)

"יאיר גרבוז התקין מזוזה בביתו", מודיעה כותרת קטנה המתפרסמת בעמודי החדשות של "ישראל היום", שכנהוג בעיתון זה, מבוססת על דיווחים של כלי תקשורת אחרים. "האמן יאיר גרבוז, שנשא את נאום 'מנשקי המזוזות והקמעות' בתקופת הבחירות, צולם בעת מפגש שקיים עם נציגי ועד מתיישבי השומרון", כותבת אפרת פורשר (וחוזרת על השקר שלפיו גרבוז דיבר על "מנשקי מזוזות"). המזוזה עצמה, היא מציינת, עשויה מ"אבני השומרון".

"מנכ"ל הוועד, שגיא קייזלר, אמר אתמול: 'לאחר כמה פגישות עם יאיר, הכרנו אדם שונה ממה שניסו לייחס לו ואנו שמחים על ההזדמנות הזו. מה שנעשה לגרבוז הוא לא פחות מ'שיימינג' מכל קצוות הקשת הפוליטית. זכותו לומר את אשר על לבו ותפקידנו לכבד זאת'". נסיבות קביעת המזוזה מעוררות תמיהה. "האנשים האלה הביאו לי מתנה, אני אדם נימוסי", צוטט אתמול גרבוז בחדשות ערוץ 2, והדברים מובאים גם ב"ישראל היום". "תן לי את הכיכר ואני חוזר מלה במלה עוד פעם. גם שם לא אמרתי מזוזות", אמר עוד.

ענייני תקשורת

דומונט. "מת המו"ל הגרמני אלפרד דומונט, מבעלי 'הארץ'", מודיעה כותרת הנדפסת בתחתיתו של שער העיתון. "דומונט היה אינטלקטואל ליברלי, איש משכיל במגוון תחומים, ומוציא לאור מבריק שהביא להצלחה גדולה של קבוצת העיתונים דומונט-שאוברג. הוא היה מחויב לישראל והשותפות שלו ב'הארץ' נשענה גם על החשיבות שראה בקיומו של העיתון בחברה הישראלית", מצטט הכתב עופר אדרת דברים מפי מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. "מותו הוא אבידה לא רק למשפחתו ולקבוצת העיתונים שעמד בראשה, אלא גם ל'הארץ' ולי באופן אישי".

נתניהו יאסדר. ב"דה-מרקר" ממשיכים לעסוק באופן שבו ראש ממשלת ישראל מנסה לטפל בשוק התקשורת ובשחקניו ובהשלכות המיוחסות למהלכיו. "כמומחה מטעם עצמו לפוליטיקה ויחסי הכוחות בארה"ב, אפשר להעריך כי נתניהו מעוניין בפוקס-ניוז ישראלי, שישבור את המונופול הליברלי, השייך לשמאל-מרכז, של התקשורת הישראלית", כותב איתן אבריאל במאמר שבו הוא נדרש גם להטיות ולנאמנויות של קבוצת "ידיעות אחרונות".

בנימין נתניהו ויצחק הרצוג ב"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, 14.3.15 (צילום מסך)

"נכון, לנתניהו יש את 'ישראל היום', מעין 'פוקס ישראל' בפורמט מודפס וחינמי. אלא שזאת לא תהיה קביעה מדויקת: המסרים של 'ישראל היום' אולי מחלחלים באטיות למוחם של צעירים שנוסעים בתחבורה הציבורית, אבל השפעתם על האג'נדה הלאומית וקבלת ההחלטות – שמוכתבות על-ידי האליטה – מוגבלת מאוד", הוא מוסיף. "גם נתניהו יודע את זה, וכך אפשר להבין את התמיכה שלו בערוצי חדשות חדשים. אפילו אם הוא עצמו לא עורך אותם, ראש הממשלה אולי מקווה ש'וואלה' או הוט, ולו רק מתוך צורך לבדל את עצמם מאחרים, ינסו להתחבר לציבור שכיום חש מתוסכל, ויאמצו קו חדשותי 'ליכודניקי'".

טלוויזיה מסחרית. אופיר דור מנתח ב"כלכליסט" את עסקת מכירתו של ערוץ 10. "רכישת ערוץ 10 תהפוך את RGE לכוח כלל-ענפי", מסכמת הכותרת. כותרתו של טור קצר מאת דור ומיכאל פרל מוסיפה: "רכישת ערוץ 10 תחזק את קשריו של בלווטניק עם השלטון בישראל". בניתוח אחר, המתפרסם ב"גלובס", מדגיש לי-אור אברבך כי הסכם הרכישה טרם נחתם. "הגלגל התהפך – ערוץ 10 יהיה מעתה הגוף היציב בשוק התקשורת, ואילו ערוץ 2 הוא הערוץ שעתידו לא ברור", כותב אברבך.

אתמול הכריזו ועד עובדי חדשות ערוץ 2 וארגון העיתונאים על סכסוך עבודה, מדווחים דור ב"כלכליסט" ונתי טוקר ב"דה-מרקר". בידיעה אחרת מדווח טוקר על תביעה שהוגשה נגד הוט על-ידי רשת טלוויזיה צרפתית הטוענת כי לא קיבלה תשלום עבור שילוב תכניה בחבילות הערוצים של חברת הכבלים הישראלית.

"מעריב". העיתון "מעריב", שטרם השתקם מהנזקים שגרמו לו בעליו הקודמים, עושה עוד צעד בדרך חזרה אל התלם. "מדור חדש – הלאונג', כל מה שמעניין בעולם העסקים", מודיעה סטמפה ורודה הנדפסת במעלה שער המוסף היומי, שיכלול מעתה גם מדור רכילות עסקית בהובלת מיכל גלנטי. בראש המוסף עצמו, באייטם על מפגש של אגודת ידידי תיאטרון בית-ליסין, עושים ב"מעריב" כבוד לפרסומאי מושיק תאומים ולרעייתו עירית, ומדפיסים את תמונתם המחויכת.

מו"ל "מעריב" אלי עזור עם מושיק תאומים בוועידה של העיתון "ג'רוזלם פוסט" שבבעלותו. ירושלים, 11.12.14 (צילום: מרים אלסטר)

החופש של השכנים. במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מקדיש צבי בראל רשימה נוספת להידרדרות חופש העיתונות במצרים. "כמו אנשי תקשורת רבים במצרים, למדה גם רים מאגד בת ה-30 מהם גבולות חופש הביטוי של הממשל: מתיחת ביקורת על אנשי הביטחון", נכתב בכותרת המשנה.

90 שנה ל"דבר". במוסף "המגזין" של "מעריב" מראיין יעקב בר-און את מרדכי נאור, מחבר הספר "ראשית דבר", לרגל מלאת תשעה עשורים להולדתו של העיתון המנוח. "כבר 20 שנה מאז שירד מסך אחרון על 'דבר'", כותב בר-און, המציין כי הוא עצמו הצטרף למערכת "דבר" אי-אז בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

"על חורבות בניינו ההיסטורי, ברחוב שינקין 45 פינת רחוב מלצ'ט, צץ בניין דירות גדול ממדים. בקומת המסד – מגוון חנויות. אבות 'דבר' בוודאי היו מתהפכים בקברם לו היו שומעים שביניהן אפילו חנות קעקועים, רחמנא ליצלן. נאור ועבדכם הנאמן נועצים מבט שכזה במונומנט וניגשים לשוחח בקפה תמר הסמוך, שגם הוא ייהפך החודש להיסטוריה".