לפני שלושה ימים פירסם העיתונאי יואב יצחק באתר news1 סקופ: האיש שהעביר את "מסמך גלנט" לאמנון אברמוביץ' היה אבי גוט, יועץ תקשורת ומי שקשור לחברת הפרסום הגדולה אדלר-חומסקי ושות'. בכך מילא יצחק את החוליה החסרה בשרשרת המידע שהרעיש את המדינה בארבעת השבועות האחרונים: המסמך שהיה במגירת הרמטכ"ל נמסר ללשכתו על-ידי סגן-אלוף במיל' בועז הרפז, הועבר לאלוף-משנה במיל' גבי סיבוני, עשה דרכו לאבי גוט ומשם לידיו של אמנון אברמוביץ' בערוץ 2.
אורן פרסיקו שאל כאן את יצחק אם חשיפת המקור של אברמוביץ' אינה התנהלות עיתונאית בעייתית וקיבל תשובה נחרצת: "אני מפרסם כל מידע שהוא חשוב מבחינה ציבורית, גם אם זה לא נוח לעיתונאי זה או אחר". לשיטתו של יצחק, על כל עיתונאי לשמור על חסיון מקורותיו, אך זכותם של עמיתיו או מתחריו לחבל במלאכתו על-ידי גילוי מקורותיו. "אני לא חבר באיזו כנופיה או ארגון שאני צריך להשתתף באיזשהו קרטל בלתי חוקי כדי לכבד איזה שהם כללים", פסק יצחק.
(צילום: Kit, רשיון cc)
עוד אחזור לתפיסה העקרונית הזו, אך לפני כן לא מיותר לעצור ליד כמה תחנות בהתנהלותו של יואב יצחק עצמו בפרשת "מסמך גלנט". לא רק עצם פרסום המסמך ודרך הצגתו לציבור על-ידי העיתונאים אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל עוררו שאלות והשגות שטרם שככו, אלא גם אופן סיקור הפרשה על-ידי עיתונאים ופרשנים טעון עיון, ואחד מהם הוא יואב יצחק. שכן, הסקופ של יצחק על היותו של אבי גוט המקור של ערוץ 2 (אם זה אכן מצב הדברים) סותר באופן מביך אחדות מקביעותיו העיקריות עם פרוץ הפרשה.
ב-8.8.10, שתי יממות בלבד לאחר הפרסום המסעיר של אברמוביץ' ודניאל, כבר ידע יצחק לרמוז לגולשיו מי הוא המקור של שני העיתונאים. יצחק הסתמך על סימנים שנתן אברמוביץ' במקור שלו ("מדובר באדם רציני, אמין ומדויק, שאני מכיר זה שלושה עשורים") ועל מידע שהגיע אליו "על מערכת קשריו של אברמוביץ' במערכות הביטחון כולה והצה"לית בפרט". על בסיס זה הודיע יצחק כי מדובר ב"אדם המיודד עימו עוד מהימים שאברמוביץ' עבד כעיתונאי בעיתון 'על המשמר'. אותו אדם עובד כיום בתפקיד מרכזי מאוד-מאוד באחד הגופים המעורבים בפרשה, ובהחלט נראה כי יכול להיות לו עניין בהשחרת שמו של שר הביטחון אהוד ברק ובסיכול מינויו של אלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל".
בנימה אבירית הבהיר יצחק באותו כתבה שהוא נמנע מלנקוב בשמו של המקור, הגם שהוא ידוע לו לאשורו, אך נידב לקוראיו טיפ: מי שיבדוק את עברו של אברמוביץ' ויצליב זאת עם עברם של כמה מהאישים המרכזיים הנושאים בתפקיד צבאי בכיר "ששמם נזכר כמעט מדי יום בתקשורת, וכן יבדוק מי תרם בדבריו התקשורתיים להעצמת הפרשה הנוכחית, יוכל להגיע בקלות לאותו אדם-חשוד פוטנציאלי, כדי לוודא האם אכן הוא המקור של אברמוביץ', כדבריו של אברמוביץ'".
זה היה הביטוי הפומבי הראשון למאמציו של יצחק לחשוף את המקור ולפרסם זאת.
כעבור ארבעה ימים הריע יצחק בגאווה: "בעקבות החשיפה ב-news1 המשטרה מעבירה הילוך; החשוד המרכזי: אבי בניהו. צוות החקירה החל בבדיקת החשד לפיו דובר צה"ל אבי בניהו הוא המקור שהעביר לעיתונאי אמנון אברמוביץ' את המסמך שנועד להשחיר את פניהם של אהוד ברק ויואב גלנט. התמקדות החוקרים בכיוון זה החלה עם החשיפה ב-news1 לפיה אברמוביץ' פיטפט ונתן סימנים שמסגירים את המקור". יצחק היה אדיב דיו כדי לציין שבניהו מכחיש את החשדות ומזהיר כי פרסומם הם בגדר לשון הרע כלפיו ואין בהם קמצוץ של אמת.
למחרת, ב-13.8.10, שב יצחק והודיע: "בעקבות החשיפה ב-news1: בניהו נחקר במשטרה כחשוד: דובר צה"ל, תת-אלוף אבי בניהו, נחקר במשטרה כחשוד בפרשת המסמך המפוברק. כפי שחשפנו כאן לראשונה (יום ה', 12.08.10) – בניהו הוא עתה החשוד המרכזי במסירת המסמך המפוברק לידיו של העיתונאי אמנון אברמוביץ'; והוא החשוד בניסיון להשחיר את פניהם של שר הביטחון אהוד ברק ואלוף גלנט יואב [...].
"נודע, כי בניהו שכר את שירותיו של עו"ד אייל רוזובסקי ממשרד צלרמאיר-פילוסוף ושות' כדי שייצגו בפרשה הנחקרת. ביום חמישי – שעות ספורות לאחר החשיפה כאן באתרנו – שיגר רוזובסקי מכתב למערכת news1 ואיים בהגשת תביעת לשון הרע. לטענתו, בניהו אינו חשוד בעבירה ואין בידיעה 'קמצוץ של אמת'. חוקרי המשטרה, כאמור , סבורים אחרת, ולראיה: חקירתו של בניהו כחשוד.
"דבר חקירתו של בניהו הגיע לכמה כלי תקשורת – המשתפים פעולה עם בניהו, אך אלה נמנעו מלפרסם זאת ברבים. נודע, כי נוסף לבניהו נחקרו כמה קצינים בכירים נוספים [...]".
יצחק לא הרפה וכעבור יום, ב-14.8.10, פירסם כתבה נוספת שכותרתה: "עלילה רודפת עלילה". עיקרה: כמה כלי תקשורת מרכזיים ממשיכים לפרסם עלילות נגד יואב גלנט. בין השאר חוזר הכותב על קביעתו: גם בחלוף שבעה ימים, ואף שכבר עתה ברור וידוע כי אבי בניהו הוא החשוד המרכזי בנסיונות לחתור תחת שר הביטחון ותחת גלנט, וחרף העובדה שחוקרי המשטרה מתמקדים בבניהו כחשוד המרכזי, ממשיך אברמוביץ' "בעלילה, הפעם בדרך של הסתרת המידע החדש מצופי הערוץ".
ב-17.8.10 מסתמנת נסיגה בפסקנותו של יצחק בדבר היותו של בניהו המקור של אברמוביץ': הוא מפרסם כתבה המספרת שהמשטרה מבצעת האזנות סתר לחשודים בפרשת המסמך. המשפט החותם אותה אומר: "כפי שמסרנו כאן מספר פעמים, עם או בלי קשר למסמך – החקירה מסתעפת וממנה למדו החוקרים כי דובר צה"ל אבי בניהו ניהל קמפיין אגרסיבי נגד שר הביטחון, ובפועל חתר תחתיו. חוקרי המשטרה טרם העמיקו חקירתם בכיוון זה". כעבור יומיים: יצחק מעלה לאתרו כתבה המבשרת שהחוקרים הגיעו למבוי סתום ושלא נמצא דופי בהתנהלות אשכנזי.
ב-20.8.10 הוא מפרסם טקסט הנקרא כסיבוב פרסה כמעט מלא: בעקבות ממצאי המשטרה, ומן הסתם גם על רקע איומיו של בניהו בהגשת תביעת דיבה, מגולל הכותב את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו כשהוא מסביר את האופן שבו סיקר את החלק שייחס לבניהו בפרשה, אך חוזר בו מהחשדות שהטיח בו – שהוא זה שמסר את מסמך גלנט לאמנון אברמוביץ'. בכל זאת מוצא יצחק פסול בדובר צה"ל: הוא חתר שלא כדין תחת שר הביטחון, אהוד ברק. מהכתבה משתמע שהחתירה שמייחס יצחק לבניהו מתבטאת בכך שהוא מתדרך עיתונאים שלאחר מכן מפרסמים דברים פוגעניים נגד שר הביטחון.
משנודע שאלוף משנה במיל' גבי סיבוני הוא שהעביר את המסמך לתקשורת, מצא יואב יצחק לנכון להאשים את אמנון אברמוביץ' בהפצת דבר שקר בזדון. וכל-כך למה? משום שהוא שיקר כשאמר לצופים שהמקור שלו "סולידי, אמין ומחוץ לסצינה ונטול אינטרס בעניין הזה". שהרי סיבוני לא עונה על הגדרות אלו. נראה שיצחק לא לקח בחשבון שמי שמסר לאברמוביץ' את המסמך לא היה סיבוני, אלא שליח מטעמו שאכן עונה למאפיינים שהוא מסר בשידור.
ההאשמה הזו מדברת בעד עצמה, אך כאילו לא די בכך, קובל יצחק בכתבתו שבגלל התנהלותו של אברמוביץ' "נשרף" המקור, וכתוצאה מכך "יירתעו מקורות אחרים, לפחות בתקופה הקרובה, מלמסור מידע אמיתי וחשוב". משמע: אברמוביץ' גרם נזק גדול לתקשורת כולה. כך כותב העיתונאי שכעבור עשרה ימים יאמר ל"עין השביעית" כי בהתנהלותו אין הוא מתחשב בהשלכותיה על עמיתיו.
אפשר לתהות מדוע הח"מ מקדיש את הטור הזה להתנהלותו של יואב יצחק, עיתונאי אחד מני רבים, מה גם שבנסיבות העניין אני סבור שהיה מוצדק לחשוף את האיש שהעביר את המסמך מסיבוני לאברמוביץ' (אם זה אכן אבי גוט): הפרשה קיבלה ממדים כה גדולים, הפאזל הלך ונבנה כתוצאה מחקירת המשטרה, שמילוי המשבצת החסרה – השליח שמסר את המסמך – התבקש, וחשיפתו אינה גילוי של מקור במובן הרגיל של המלה.
אלא שלא ראוי לעבור לסדר היום על התנהלותו של יצחק לאורך שלבים שונים בפרשה: מהרגע הראשון הוא מצטייר להוט לדעת מי המקור של אברמוביץ' ודניאל. במשך ימים ארוכים הוא מתעקש לייחס לאבי בניהו את האחריות להדלפת המסמך, וכדי להצדיק את עמדתו גם בדיעבד הוא מגיע עד להעלאת טיעון מגוחך הכופר, למעשה, ביחסים המקובלים שבין דובר לעיתונאים.
זאת ועוד, עמדתו העקרונית של יצחק, שלפיה אין לו עכבות בבואו להתחקות אחר מקורותיהם של עיתונאים המתחרים בו ולחשוף אותם ברבים, היא המרצה להחלת חוקי ג'ונגל בעולם העיתונות. עיתונאים קשובים תמיד לסקופים של מתחריהם ומנסים לנחש מה מקורותיהם. הם עושים זאת כדי לשפר את מיומנותם שלהם, להעשיר את מקורותיהם שלהם ולדעת לעשות שימוש חכם בניצני המידע שמגיעים אליהם. ההתחקות אחר מקורותיו של המתחרה לא נועדה לפרסום. על חסיון המקורות יש לשמור מכל משמר, גם על חסיון המקורות של המתחרים.
אני כותב את הדברים כשאני מודע לכך שבפרשת גלנט עשויים עוד להתחולל שינויים, ומי שנראה ברגע זה צדיק עלול להתגלות כרשע – ולהפך. כך גיבורי הפרשה, כך העיתונאים הסוקרים אותה – וכך גם מקורותיהם.