"בכיר ברשות האוכלוסין התאבד לאחר שהואשם בסטטוס בפייסבוק בגזענות", נכתב בכותרת בחלקו התחתון של שער "הארץ". "אריאל רוניס, בכיר ברשות האוכלוסין של משרד הפנים, התאבד שלשום, זמן קצר לאחר שפירסם פוסט בפייסבוק שבו הביע קושי להתמודד עם האשמות שנהג בגזענות כלפי אשה שחורה. את הטענות כלפי רוניס פירסמה אותה אשה, גם כן באמצעות הפייסבוק", כותבים יניב קובוביץ ועפרה אידלמן. השניים מוסיפים כי רוניס הכחיש את הבסיס העובדתי של ההאשמה בגזענות, שנגעה לסדרי עדיפות בתור לפקידה בלשכה. "הוא כתב כי קיבל עשרות פניות מהתקשורת שניסו להציגו כגזען, ושהוא מתקשה להתמודד עם ההאשמות", נכתב בהמשך הידיעה בעמ' 7.
בעיתוני הטבלואיד מגישים היום לקוראים תצוגת תכלית של המכבש התקשורתי שדרס את רוניס. דמותו של המנוח, כפי שנלקחה (ברשות?) מדף הפייסבוק שלו, מופיעה לאורך ולרוחב השערים, והכותרת בעניינו תופסת את רובם. מנוסחת באופן סנסציוני, דרמטי: "6,000 חצים מחודדים ננעצו בבשרי. אני? גזען? היו שלום!!" ("מעריב"); "נעלב עד מוות" ("ידיעות אחרונות"); "חיים ומוות בפייסבוק" ("ישראל היום"). הכותרות והמאמרים עורכים חשבון נפש – חשבון נפשם של "הגולשים", "הרשת", "פייסבוק". העיתונות יוצאת נקייה.
בטיפול העיתונאי בפרשה החדשה אין כל חדש או חריגה מהמקובל והנהוג בפרקטיקה העיתונאית. כפי שכתב כאן אתמול רועי פלד, לא היתה שום חריגה מהפרקטיקה המקובלת גם בטיפול של חדשות ערוץ 10 ("5 עם רפי רשף") בתלונה של האשה, שאיתה ערכו ראיון יום לאחר שפירסמה את הפוסט המאשים בפייסבוק. זו היתה עיתונות "היא אמרה, הוא אמר" קלאסית, כזו שמקיימת את הדרישות הפורמליות של העבודה העיתונאית – אולם ממסמסת את מהותה. עיתונות מתווכת במקום עיתונות מבררת. גם הטיפול המסיבי, הבומבסטי, של הטבלואידים בפרשת ההתאבדות אינו שונה מהמקובל או מפר כל חוק. הוא רק מדגים את המסד העיתונאי הנוסף שעליו בנויות טרגדיות כמו זו – חוסר הפרופורציה, העדר קור רוח, הימצאות במצב תמידי של צעקה.
התגובה של רוניס להאשמות נגדו היתה יוצאת דופן, אך היא מטילה צל עכור על השגרה העיתונאית היומיומית, המקובלת והלגיטימית. הנה למשל היום נמנעים העיתונים מלציין את שמה של האשה שכתבה את הפוסט המאשים. "האשה", היא נקראת ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים מתוך דף הפייסבוק שלה ומטשטשים את שמה ותמונתה. ב"ישראל היום" היא "אשה ממוצא אפרו-אמריקני". כעת, לאחר ההתאבדות של המואשם, חוששים אולי בעיתונים שהסיקור יגרור התאבדות של המאשימה. בוודאי חוששים גם מהאיומים המשפטיים שיכולים להיות כרוכים בכך. הנה מכללא עוד דוגמה לאופן שבו פועלת השגרה העיתונאית: רק איום (בפגיעה עצמית או בתביעה) מביא להפעלת שיקול דעת בסיקור מקרה ששיקול דעת דומה היה יכול אולי למנוע אותו מלכתחילה.
נכון, רוב בני-האדם אינם נוטלים את חייהם במקרים דומים לזה שאליו נקלע אריאל רוניס. ודאי שאין מי שפוגע בעצמו באופן ישיר ובמודע בשל החשיפה היומיומית לאופן ההתנהלות הבריוני וחסר האחריות של התקשורת המרכזית כשהוא אינו עומד במרכזו. אולם מה בכל זאת אנחנו מאבדים?