בסוף-השבוע שעבר פירסם העיתון "ישראל היום" על שערו את סיפור פגישתם של כתב העיתון בועז ביסמוט ונשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד. למען הדיוק, אין מדובר בפגישה של שני האישים ולא בראיון עיתונאי, אלא בהסתננות של הכתב הישראלי, בחסות דרכון צרפתי, אל סביבתו הקרובה של נשיא איראן.

ברגע השיא של ההתוועדות חשף ביסמוט את זהותו הישראלית, למרבה מבוכתו של הנשיא האיראני העוין. ההתחככות של שני האישים, הישראלי והאיראני, אף תועדה בתצלומים עיתונאיים, אבל רגע השיא – כך מדווח ביסמוט – הרגע שבו לחצו ידיים, הוחמץ. ביסמוט מדווח באכזבה כי מסר את מצלמתו לעיתונאי מזדמן, והלה צילם רק את פרצופיהם של השניים, אבל לא את כפות ידיהם המצטלבות בלחיצה היסטורית. "אוי להחמצה".

שער "ישראל היום", 24.12.10

כל ההתרחשות הזאת הניבה, ברגע השיא שלה – כאשר אחמדינג'אד מתוודע ללאומיותו של העיתונאי הישראלי – הצהרה סתומה וכללית של נשיא איראן על רצונו בשלום, אבל הסיפור זוכה בעיתון להבלטה גדולה, המסגירה גאווה על ההישג העיתונאי. האומנם הישג עיתונאי? ספק רב.

הז'אנר העיתונאי הזה כבר נוסה כאן לא פעם בעבר. כך למשל כתב גל"צ הסתנן פעם, מוסווה כרומני, אל קרבתו של דיפלומט סורי והציג לו שאלות, והיו גם אחרים. אמצעי ההסוואה מגוונים – פעם דרכון זר, פעם מבטא כבד, חזות נוכרית – וההישגים דומים.

האם מההתחככות של ביסמוט עם אחמדינג'אד למדנו משהו חדש, מפתיע, על התנהלותו של המנהיג העוין מאחורי הקלעים? האם נחשפה תוכנית מדינית שטרם ניתן לה פומבי? ממש לא.

השימוש בתחפושת למשימה עיתונאית אינו פסול כשלעצמו. ביקור עם דרכון זר במדינת אויב, למשל, הוא משימה עיתונאית ראויה, שהצלחתה וערכה דווקא בביצועה במוסווה. אבל התחככות עם מנהיג זר כמו זאת שיזם ביסמוט, אין בה שום ערך. ביסמוט העשיר את אלבום התמונות המשפחתי בתמונה משעשעת, אבל לבד מזה, לא הרבה.

הכתב הישראלי המצטלם עם האויב אינו שונה מהמעריץ הנדחף אל הסלב באירוע פומבי ומבקש מבן המשפחה לצלם אותם בחיוך משותף. משהו לספר לחבר'ה, אבל לא סיפור עיתונאי, בוודאי לא כותרת ראשית המשתבחת בהישג הדל.

אז מה למדנו מהמפגש של ביסמוט עם אחמדינג'אד? שנשיא איראן נמוך ושביסמוט גבוה, שהאיראני לא מגולח ושהוא גם לא נבהל בקלות, גם לא מכתבים ישראלים, ושלביסמוט יש דרכון צרפתי. בשביל כל זה אין צורך בשליחויות בתחפושת.

חיים זיסוביץ הגיש בעבר את "תיק תקשורת"