מקובל שכשכתב טלוויזיה יוצא לשטח, מתלווים אליו צלם ומקליט. למרבה המבוכה, מי שצילם את אלון בן-דוד בכתבה שהכין על יחידת המסתערבים של משמר-הגבול וששודרה בערב שבת בערוץ 10 היה דווקא איש יחידת יחסי-הציבור של המשטרה, וזה כבר מספר את כל הסיפור. כשעיתונאי יוצא לשליחות עיתונאית או עלק-עיתונאית בסיוע או במימון גורם חוץ-עיתונאי, מקובל ליידע את הקוראים והצופים על אודות העסקה. גילוי נאות, קוראים לזה, משהו כמו: "הכתב היה אורח יבואנית רנו בישראל", או "הכתב היה אורח משרד החוץ הגיאורגי".
כך גם בן-דוד היה אמור לגלות לצופים שהוא אורח של דובר המשטרה, ואם הוטלו עליו מגבלות כלשהן – להסגיר את תוכנן לצופים: האם התחייב שלא להכביד על המרואיינים שלו, לא לשאול שאלות ובוודאי שלא להעלות שום עניין מוסרי או אתי במסגרת הכתבה? ואם לא הוטלו שום מגבלות ולא ניטלו שום מחויבויות, מדוע הסכים בן-דוד לוותר על כל אלו?
מתוך הכתבה (צילום מסך)
בן-דוד, מגיש חדשות ופרשן לענייני צבא וביטחון, הציג בכתבה, שכל כולה יחסי-ציבור ליחידה הצבאית-משטרתית, תמונת מציאות חד-צדדית, ריקה מכל מה שצריך להיות בכתבה מן הסוג הזה. הכתב הוותיק, שלא הפסיק להחמיא ללוחמי יחידת המעצרים והחיסולים, שכח לשאול אותם איך זה מרגיש לעצור אזרחים גם כשאין צו מעצר חתום בידי שופט, או לפרוץ לבית משפחה באישון לילה על סמך הלשנה שמניעיה אינם ברורים.
חיוור בתאורת הלילה, התלווה בן-דוד לפעולת מעצר שלא ברור מדוע המסתערבים נבחרו לבצעה, שכן כל הלוחמים, עד כמה שניתן לראות מהצילומים בכתבה, הגיעו לבית החשוד כשהם על מדים מלאים ולא בלבוש אזרחי. אחרי פיצוץ דלת הכניסה לבית נעצר חשוד נכה והוכנס למכונית. בן-דוד לא מוצא לנכון לספר לצופיו מה העלתה חקירת החשוד, האם הובא לפני שופט, האם מעצרו הוארך, האם הוגש נגדו כתב אישום, ואם כן, בגין איזו עבירה.
בן-דוד גם לא שואל את המסתערבים על המחיר הנפשי שהם בעצמם משלמים ועתידים לשלם בשל אופי השירות שלהם. הוא כנראה לא צפה בסרטו של עמיתו אור הלר, שבדק ומצא שרבים מאוד ממי ששירתו ביחידות מהסוג הזה סבלו וסובלים מהפרעות נפשיות בעקבותיו.
מתוך הכתבה (צילום מסך)
דובר המשטרה ודובר משמר-הגבול עשו עסקה מצוינת: במקום להפיק סרטון תדמית על חשבונם, הם הזמינו או נענו להצעתו של בן-דוד לעשות סרטון כזה עבורם, בהתנדבות ובפריים-טיים טלוויזיוני. האמת היא שבסרטון הזה, שרק בטעות נחשב ליצירה עיתונאית, בן-דוד היה מיותר לחלוטין. הוא לא נראה ולא נשמע כעיתונאי, אלא כחלק מיחידת הדוברות.
מסכי הטלוויזיה מתמלאים יותר ויותר בכתבות כאלו, מבוימות להפליא וחסרות כל תוכן עיתונאי. כתבות צבע, הן נקראות. וכשמדובר בנושאי ביטחון וצבא, אין בהן שום צבע מלבד הירוק הצבאי. אם יש תחום סיקור עיתונאי בעייתי במיוחד בישראל, אזי זהו התחום הצבאי-בטחוני. הפרשנים והכתבים הצבאיים תלויים במושאי סיקורם ונמנעים מלבקר את מערכת הביטחון כפי שמקובל בתחומי סיקור אחרים. חברי-כנסת, שרים וראשי המערכות הציבוריות הגדולות היו מתים לקמצוץ מהאהדה שממטירים כתבי הצבא על מערכת הבטחון ודובריה.
מהכתבה של בן-דוד לא ניתן ללמוד כלום, שום דבר חדש. אולי רק שגם כתב מנוסה כמו אלון בן-דוד יכול ליפול לעומק מלכודות היחצנות של הצבא והמשטרה.